• Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • 04bright
  • Show Image

01bright 01bright

01bright

העיר האבודה - קולומביה - אודי ומירית

סנטה מרתה ותחילת המסלול

כמה שעות נסיעה מקרטחנה, ואנחנו מגיעים לעיר החוף סנטה-מרתה (Sanata-Marta). באמת שלאור הסטנדרטים שהציבה קרטחנה (Cartagena), כנראה שכל עיר תראה עלובה משהו, אבל סנטה-מרתה עושה רושם של עיר מתפוררת למדי, בכל קנה מידה. החלק הנחמד ביותר בעיר הוא החוף והטיילת שלאורכו. נראה שגם אנשי העיר יודעים זאת, והם מתייצבים שם בהמוניהם לעת ערב כדי להנות ממנת בריזה שמפיגה מעט את החום המעיק של היום. מה שמושך תיירים לסנטה-מרתה, הן האטרקציות שנמצאות מסביב לה, ובראשן הטרק לאתר הארכיאולוגי הנקרא Ciudad Perdida - העיר האבודה. הריסות העיר התגלו רק ב-1973, על ידי שודדי עתיקות, וכיום, הדרך היחידה להגיע אליה, למי שאינו מצויד בכנפיים, היא בטרק שנמשך 6 ימים הלוך ושוב. לאחר הקשיים שעברנו בחיפוש אחר הטיול המושלם לג`ונגל ממנאוס, אנחנו דווקא שמחים לגלות שבמקרה זה יש רק סוכנות אחת שעושה את הטיולים, מחיר אחד (שבהתחשב במונופול, הוא דווקא נראה ממש הוגן) ואין הרבה מקום לתהיות והתלבטויות.

בהתאם לזאת, יום אחרי שאנחנו מגיעים לסנטה-מרתה אנחנו כבר יוצאים לדרך. בבוקר מגיע לאסוף אותנו כלי-רכב מוזר שנראה כמו שילוב בין ג`יפ לבין רכב-ספארי צבעוני. אנחנו פוגשים לראשונה את הקבוצה שאיתה אנחנו יוצאים. מדובר בקבוצה בת עשרה אנשים, בעלת הרכב הומוגני ביותר - תשעה ישראלים ופולני אחד... כלומר נראה שלא רק שמקרה החטיפה של 4 ישראלים בטרק זה ב-2003 לא מרתיע ישראלים נוספים מלבוא, אלא להיפך, זה רק הפך למקום עליה לרגל בשביל ישראלים. נוסעים תחילה בכביש ואחר כך בדרך עפר, ומגיעים לכפר קטן ושכוח אל, שמפליא אותנו שלא אבד גם הוא, ומכאן, תיקים על הכתפיים (בתיקים יש רק ציוד אישי, את האוכל לתריסר אנשים לשישה ימים מואילות בטובן לסחוב שלוש פרדות).

ביום הראשון אנחנו הולכים בנוף הררי מיוער, ופסגות שאובדות בעננים. ההליכה המאומצת והלחות הכבדה עושים את שלהם, ובמהרה אנחנו מכוסים זיעה. בשלב הבא אנחנו נוטפים זיעה, ובשלב הבא אנחנו סוחטים פלגים של זיעה מהבגדים שלנו. לא קל. השאר דווקא מקפצים במה שנראה כקלילות יחסית. אנחנו מנסים להתנחם בכך שהגיל בכל זאת עושה את שלו. הרי בשלוש השנים האחרונות אנחנו ישבנו במשרד ממוזג בזמן שהם טיפסו על הג`בלאות, ולפולני יש את הכושר הלא-מוסבר כמו של כל האירופאים, והמדריך הוא הרי מדריך. בקיצור, אנחנו מסומנים במהרה בתור "הקבצה ב`" של הקבוצה... לקראת השקיעה אנחנו מגיעים ל- Cabaňa, המגורים שלנו. התנאים דווקא מפתיעים לטובה. בשינה, כמיטב המסורת הג`ונגלית, היא בערסל מכוסה כילה, אבל יש מקלחות ואפילו שירותים.

בשיחות-של-ערב אנחנו מתחילים להכיר את הקבוצה שאיתנו. ישראלים הם, כמו ששמענו פעם את אחד התיירים אומר, בעלי רשת של מידע, והם גם צמאים לריגושים. עכשיו מתברר שמישהו שמע ממישהו שעשה את הטרק, שאנחנו עוברים ליד מעבדה של קוקאין. המדריך לא נראה שש לדון בנושא, אבל הוא מודה שהמעבדה קיימת, ושהיא נמצאת רק 20 דקות ממקום הלינה שלנו. לאחר לחץ נוסף הוא אומר שאנחנו יכולים ללכת לראות את המקום תמורת תשלום הולם לבעל המעבדה.
למחרת בבוקר, הסקרנות שלנו מתגברת על הספקות המוסריים לגבי תשלום דמי-ביקור ליצרן קוקאין ואנחנו מצטרפים לקבוצה שיוצאת לראות את המעבדה כשאנחנו משכנעים את עצמנו שלא תרומתנו הצנועה היא שתעלה או תוריד בכל הנוגע לתעשיית הסמים העולמית. מוביל אותנו בעל המעבדה, שגר באחד הבתים המבודדים שעברנו בדרכנו, ושעד לאותו רגע חשבנו שהם מאכלסים כפריים תמימים. הוא נראה במבט ראשון כאיש זקן ונחמד. במבט שני מגלים את שעון ותכשיטי הזהב שמרמזים שהוא כנראה לא מתפרנס מגידול בננות. הזקן הנחמד מוביל אותנו בשביל שמטפס על ההר, ולפתע, בין העצים, מתגלה המעבדה. גם הפעם, הכל נראה שונה ממה שציפינו. בסך הכל מדובר בכיסוי פלסטיק על עמודי עץ ובפנים כמה מיכלים ובקבוקי פלסטיק.

הזקן עושה לנו סיור שמזכיר קצת את הסיור במבשלת היין במנדוזה... עוברים בין התחנות והוא מראה לנו את השלבים השונים של הייצור, החל מטחינה דקה של עלי הקוקה המיובשים, וכלה באבקה לבנה. מוזר, אבל מותר אפילו לצלם בסיור, גם את המעבדה וגם את הזקן הנחמד. אחד מהקבוצה טוען שממילא השוטרים יודעים הכל ומעלימים עין תמורת שוחד. האפשרות האחרת שעולה בדעתנו היא שמדובר בעצם רק בגימיק. לא יודעים.. בסוף "הסיור" אנחנו מנסים לשאול את הזקן לגבי מספרים וכמויות, הוא טוען שהכל לשימוש עצמי. טוב. חוזרים למגורים ולמדריך שלנו ונושמים מעט לרווחה, בכל זאת..

מגיעים ל'עיר האבודה'

ciudadperdida3

יוצאים לדרך באיחור מה. המדריך, שכבר הבין עם מי יש לו עסק, מנסה להקל עלינו וסוחב חלק מהציוד שלנו. בכל זאת לא קל, אבל יפהפה. הכל ירוק, ומדי פעם חוצים פלגים קטנים שיוצאים ממפלונים בהר. יש עצים ענקיים וצמחים מוזרים ואנחנו קצת מרגישים שאנחנו רואים פה יותר ג`ונגל ממה שראינו בטיול הג`ונגלים במנאוס. אנחנו בלי ספק יותר מרגישים את הג`ונגל - מזיעים אותו, נרטבים מגשמי אחר הצהריים ושוקעים בבוץ שלו. אחרי טבילה מרעננת באחד הנחלים, אנחנו מגיעים לכפרון אינדיאני, מקום מדהים למדי, בתים עגולים עשויים מבוץ וזרדים. לאנשים, גברים ונשים כאחד, יש שיער ארוך, כולם לבושים מעין גלימות צהובות, וכולם יחפים. הם בוהים בנו בערך באותה סקרנות שבה אנחנו בוהים בהם. במעין טקס שהמדריך הכין אותנו אליו מראש, הוא מבקש מהם לתת לנו רשות לצלם אותם. בערך בשלב זה הג`ונגל מתעורר כדי להזכיר לנו שמדובר בג`ונגל, וגשם זלעפות מתחיל לרדת, אנחנו עוברים בחצי ריצה את יתרת הדרך עד ל"בית" הבא.

בערב, לפי מיטב המסורת שעוצבה כבר מהלילה הראשון, הישראלים שולפים שיח קטן של מריחואנה ושואפים אותו בדרכים מגוונות. הפעם הם מזמינים גם את המדריך להצטרף. המדריך מעדכן אותנו שהכינוי למריחואנה בתרבות המקומית הוא "pollo" כלומר עוף, וכשמזמינים מישהו להצטרף לעישון מזמינים אותו "a comer pollo" כלומר לאכול עוף...יום המחרת, שהוא כבר היום השלישי, מביא אותנו סוף סוף ליעדנו, אבל הוא גם היום הקשה של הטיול. הוא מתחיל בקטע קצר, אבל מפחיד מעט על הגדה התלולה של אחד הנהרות. מטייל אחד, שגם הוא, הפלא ופלא, ישראלי, החליק כאן פעם ונזקק לחילוץ, ומאז בנו כמה מישוריות בטון והקטע קצת פחות מפחיד. בסוף הקטע מחכה הפתעה. מסתבר שאת הנהר חוצים במעין קופסא שתלויה על חבל. הגברברים מתייצבים מיד למשימה של משיכת חבל, ואחד אחד אנחנו מועברים כלאחר כבוד לצד השני, רק כדי להגיע לקטע של טיפוס מפרך.

ciudadperdida2

ואז ירידה ארוכה ואז נהר שגם אותו צריך לחצות, ברגל הפעם, ולא פחות מ- 8 פעמים תוך כדי התקדמות לאורך הגדה. הבנות מקבלות "יד" בקטעים בהם הזרם חזק. אחרי החצייה השמינית אנחנו מגיעים לבסיס המדרגות העולות אל העיר, וגם, מה שנראה חשוב יותר כרגע, אל ה"בית" שבו אנחנו אמורים לישון הלילה. אלו מדרגות האבן המקוריות של העיר, שעברו שחזור מסוים. החלק העצוב כרגע, הוא שיש לעלות 1200 מהן כדי להגיע לעיר ועוד 400 בתוך העיר עד לבית. למרות העייפות, העלייה לעיר שאנחנו צועדים כבר 3 ימים כדי להגיע אליה, היא חוויה מרשימה, אם כי, בגלל המדרגות החלקלקות, והיתושים שתוקפים מיד כאשר עוצרים לרגע כדי להחזיר את הנשימה לסדרה, אין היא נוחה במיוחד. בעודנו מטפסים במדרגות האחרונות, בעיתוי מושלם, מתחיל לרדת גשם ודוחה כל מחשבה שהיתה לנו ללכת לתצפית ראשונית על העיר, למחר.

יום המחרת מוקדש בחציו לסיור בין הטרסות שמהן בנויה העיר. מסתבר שהעיר שימשה למגורים רק את המנהיגים האזרחיים והדתיים של שבטי האינדיאנים שחיו באזור, ופשוטי העם היו באים אליה בעיקר לצורכי טקסים. המנהיגים מן הסתם, ידעו לבחור לעצמם את המקומות היפים ביותר לגור בהם. העיר ממוקמת בתוך נוף של הרים מכוסי יער טרופי, עם מפלים גבוהים, ובדרך כלל מכוסה ערפל שמוסיף לה הוד מיסתורי.בתור עיר שבנויה על צלע הר היא מורכבת ממעין טרסות, מחוברות במדרגות ושבילים מרוצפי אבן. כל טרסה הכילה פעם בית עץ שהיה בנוי על במת אבן. בתי העץ נעלמו, ונשארו רק במות האבן העגולות.האינדיאנים שחיו על ההרים סחרו עם אלו שחיו ליד החופים. הם נתנו מוצרי חקלאות תמורת דגים ומלח. כשהספרדים הגיעו וכבשו את אזורי החוף, זה השפיע גם על אלו שחיו למעלה, וכך, למרות שהספרדים מעולם לא הגיעו פיזית לעיר, ואפילו לא ידעו על קיומה (לטענת המדריך זה בגלל שהספרדים היו תלויים בסוסים ופרדות במסעותיהם, ואלו אינם מסוגלים להגיע לכאן), הרי כבר כ- 20 שנה אחרי שהספרדים נכנסו לחופים, בשנת 1600 בערך, העיר ננטשה על ידי כל יושביה. במשך הזמן היא נשכחה גם על ידי מעט האינדיאנים שהמשיכו לחיות באזור, וכך הפכה ל"עיר אבודה".

כמובן שכמו העץ שנופל ביער בלי שאף אחד ישמע, כדי לזכות בכינוי "עיר אבודה" היא היתה צריכה קודם כל להימצא. וכידוע, כסף הוא מה שמניע את העולם, ובהתאם לכך הראשונים שגילו מחדש את העיר ב-1973 היו קבוצה של שודדי עתיקות. במשך שנתיים הם הצליחו לשמור על קיומה בסוד, ורוקנו את הקברים מזהב בשקט, אבל ב-1975 בעקבות סכסוך ביניהם שהתפתח גם לרצח. החלו להגיע לכאן משלחות של ארכיאולוגים (הם הגיעו בהליקופטרים...) ובעקבותיהם החלו עבודות השחזור. המדריך שלנו עצמו היה בין אלו שעבדו בשחזור. במשך 11 שנה היה חי 3 חודשים ליד העיר, ואז חוזר לחופשה של שבועיים בסנטה-מרתה, מה שמסביר איך הוא מכיר את העיר כמו את כף ידו. אחר כך במשך עוד 11 שנה הוא עבד כמדריך תיירים, מה שמסביר כיצד הוא יודע לדבר אלינו ל-א-ט וב-ר-ו-ר כדי שנבין. ואם במשך כל הזמן הזה, הוא נהג לעשן בכל רגע פנוי כפי שהוא עושה כיום, הרי בכלל לא ברור איך הוא בכלל שרד עד היום, שלא לדבר על היותו מסוגל לקפץ בגיל 50 כעז על ההרים בעוד אנחנו מתנשפים מאחור.

הוא ממשיך ומספר על מנהגי היום-יום של האינדיאנים באזור, שנשמרו אצל האינדיאנים שראינו, עד היום. הם מתחתנים בגיל 14-15, וכאשר זוג נישא, השבט בונה להם שני בתים (כלומר בקתות עץ וחימר) אחד לבעל ואחד לאישה. אסור להם להיכנס אחד לביתו של השני, ולכן את האוכל (שאותו כמובן מכינה האישה) הבעל מקבל ליד מפתן ביתה של אשתו. כאשר נולדים ילדים, הבנות חיות עם אמן, והבנים, החל מגיל מסוים עוברים לגור עם אביהם. ילדים חלשים או נכים, או ילדים "עודפים" שהאם לא מסוגלת לגדל אותם, מוקרבים, אבל מבוגרים שחלו או נפגעו כן זוכים לטיפול. אנשים אינם רשאים לבחור את בן זוגם, אלא המנהיגים הם המחליטים על השידוכים (למנהיג עצמו מותר לשאת שתי נשים). לגברים ולנשים כאחד אסור לקצוץ את שערם, מה שמסביר את השיער הארוך שראינו אצל כולם. כיום, קיצוץ השיער קיבל משמעות סמלית של אינדיאני שהחליט לנטוש את המסורת ולעבור לעולם המערבי. לדברי המדריך, השבט מנדה את מי שעשה מעשה כזה, ולא מוכן לקבל אותו בחזרה, קצת כמו לעזוב את הקיבוץ...

ciudadperdida

סיום המסלול וביקור בפארק טיירונה

שעות הבוקר עוברות כך בשוטטות, הסברים וחיפוש של זווית הצילום המושלמת, וזהו, הגיע הזמן לצאת לדרך הארוכה (והזהה לזו שבה הגענו) בחזרה. אגב, למי שמתכנן לעשות את הטרק, יש כאן נקודה לוגיסטית מעניינת. את הדרך הלוך מחלקים ל- 3 ימים. לפי התוכנית שהציגו לנו בסוכנות (על ידי המדריך עצמו), נשארים אחר כך יום שלם בעיר האבודה, ואת הדרך חזרה עושים ביומיים. ביום החמישי חוזרים את ימים 3 ו- 2 וביום השישי חוזרים את יום 1. בניגוד לכך, מיד בתחילת הטיול התחיל המדריך ללחוץ עלינו שבמקום זאת נצא מהעיר האבודה כבר אחרי הצהריים ביום הרביעי ונחזור את הדרך של היום השלישי (הבנתם ?...). בדיעבד זו אכן נראית תוכנית הגיונית, גם כי אנחנו לא מצאנו שיש מה לעשות יותר מחצי יום בעיר, וגם כי הימים מספיק קשים גם בלי לצעוד דרך של יומיים ביום אחד. ובכל זאת הסתירה בין מה שמוצג בסוכנות לבין מה שקורה בפועל מעט מוזרה. לא ברור עד כמה זה קשור לכך שאת האוכל לשהייה בעיר האבודה סוחבים על גבם סבלים (פרדות, כזכור, אינן יכולות להגיע לשם) ולכן יש להם אינטרס ברור לרצות לקצר את השהייה של הקבוצה שם עד כמה שיותר. ואגב, מאחר שעלה הרעיון לצאת חזרה כבר ביום הרביעי (ולחזור את היום השלישי) הרי ניתן גם לקצר את הטרק ל- 5 ימים ולחזור ביום החמישי את ימים 1 ו-2, וגם זו אופציה שלא הציגו לנו כלל בסוכנות (כששאלנו מדוע, אמרו לנו - "כי לא שאלתם"...).

על הדרך חזרה אין הרבה מה לספר. אותה הדרך עם תוספת של גשם ובעקבותיו גם בוץ, הרבה בוץ, ובגלל הלחות הגבוהה שום בגד גם לא מתייבש בלילה, ואנחנו הולכים וצוברים משקל מעיק של בגדים רטובים. למרבה ההקלה, בגלל שבינתיים אכלנו (פשוטו כמשמעו) הרבה מהמשקל שהפרדות נשאו בהתחלה, הרי חלק מהתיקים עוברים עכשיו לפרדות המסכנות. בשארית כוחותינו אנחנו מגיעים ביום השישי חזרה לסנטה-מרתה, מוסרים כמה קילוגרמים טובים של כביסה, מתקלחים כמה וכמה פעמים, וצונחים כאבן לשינה על מיטה אמיתית.להשלמת המנוחה אנחנו נוסעים מכאן לפארק טיירונה שעל חוף הים. שוכרים ערסל באחת הסככות שעל החוף ובקושי זזים ממנו במשך יומיים. החוף עטוי עצי קוקוס (קוקוסים ענקיים נופלים מדי פעם מהעצים, פחד מוות). אם מטיילים קצת לאורך החוף מגלים איים וסלעי בולדר ענקיים שיוצרים אווירה הזויה משהו. הגלים גבוהים (חבורת הגולשים שלידנו דווקא מרוצה), אבל אם משקיעים וצועדים כחצי שעה (שישה ימים הלכנו מבוקר עד ערב ועכשיו חצי שעה של הליכה נראית לנו כהשקעה רצינית, הכל יחסי), מגיעים ל- La Pisdina, קטע שמוקף במעין שובר גלים טבעי, והוא שקט יותר. השמועות אומרות שיש כאן גם שוניות אלמוגים, אבל ניסיונות השנירקול שלנו אינם מגלים דבר, מלבד כמה שדות של מעין שיבולים תת-ימיות. 80% מהנופשים שעל החוף הם ישראלים והמוסיקה כאן היא שירה בציבור של שירים עבריים בליווי אקורדים של גיטריסטים חובבניים. לבעלי מוטיבציה יש גם אתר אינדיאני היסטורי במרחק שעתיים הליכה לתוך היער שבפנים הפארק. אנחנו לא הגענו עד שם...

01bright

01bright

01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife