01bright

01bright 01bright

01bright

טרק האקונקגואה והמלצות לטרקים - רועי גמר

פסל המנורה ועיר היין Maipu

לא הלך כל כך טוב בדרך למנדוזה. זה התחיל עם חברת האוטובוס הארגנטינאית TAC, שחיכינו לאוטובוס שעה וחצי. בנוסף, אי שם באמצע הלילה התעוררתי משפריצים מוזרים של מים לפנים. מה שקרה הוא שנכנסנו לאזור סערה והאוטובוס דלף לחלוטין. פשוט סיוט. מזל שהוילון קצת עזר. הסערה, כמו רוב הסערות ומערכות האקלים בדרום אמריקה, היתה עצומה. כשהגענו בבוקר למנדוזה גילינו שגם היא, כמונו, רטובה לחלוטין. נסענו דרך הכרמים ושכונות המגורים החיצוניות עד שנחתנו בטרמינל.

התמקמנו ב-Hostel Salvigiano הסמוך לתחנה. הדבר הראשון שעשינו הוא כביסה. עניין הכביסה בדרום אמריקה הוא די מטריד- כלומר, יוצא שעושים כביסה לעיתים קרובות: דבר ראשון, אתה לא סוחב הרבה בגדים, אפילו מעט מאוד ובנוסף אתה מבצע פעילויות שמאוד מלכלכות את הבגדים וחוץ מזה יש מצבים שפשוט אין לך זמן לתת לבגדים להתייבש אם אתה שוטף אותם בעצמך. שנינו הגענו למנדוזה עם 0 בגדים נקיים והגשם פסל כביסה עצמית. זה עלה לנו לא מעט כסף אבל למען האמת (וזה מניסיון של כמה פעמים בשני צידי המתרס) זה יוצא הרבה יותר נקי ויותר נוח לשלם קצת.

הדבר הבא שעשינו היה לנסוע למשרדי CUBA בפארק העירוני הנינוח על מנת לקבל פרטים ולקנות אישורים לטרק ה-Aconcagua לבסיס של ההר הכי גבוה בדרום אמריקה - 6962 מטר - הטרק האחרון לתקופה. הם סיפקו פרטים כלליים למדי והציעו שנקנה את האישורים בכניסה לפארק...וכך היה. יצאנו משם והחלטנו לחצות את מרכז העיר ברגל עד האכסניה. קצת רחוק אבל נתן לנו את האפשרות לספוג את האווירה של העיר. זה היה משהו מאוד שונה. מאז שנחתנו בדרום אמריקה היינו בלא יותר מעיר אחת והיא סנטיאגו. לכל שאר המקומות בהם היינו אפשר לקרוא מקסימום עיירות, אולי, אולי, עיר קטנה (כמו פונטה ארנס). מנדוזה כבר היתה בליגה אחרת לגמרי. בירת היין של ארגנטינה. פספסנו בערך בשבוע את פסטיבל היין של תחילת מרץ (התאריך- 12 למרץ). הדבר שהכי הדהים אותי כשעברנו ברחובות הנעימים של מנדוזה (על אף הטפטוף המעיק) היו המחירים המגוכחים של האוכל. ללא ספק המקום עם האוכל הכי זול שהיינו בו עד כה. בדרך, סמוך לכיכר המרכזית של העיר, Plaza Independencia, קלטנו לפתע פסל ענק של "מנורה" ומתחת באותיות גדולות בעברית- טיילת מדינת ישראל- ממש גאווה לאומית. למחרת למדנו מדתייה ישראלית שפגשנו שיש במנדוזה קהילה מאוד גדולה של יהודים רפורמים. אוכלוסיית הישראלים לעומת זאת היתה מאוד דלילה והיא דרך אגב היתה הישראלית היחידה שפגשנו בכל השהות הראשונית בעיר.

כיאה לעיר עם האוכל הכי זול, היינו פשוט חייבים לאכול בערב ב-Tenedor Libre הכי זול שמצאנו עד כה בטיול. 8 פזו!! כן! אכול כפי יכולתך ב-12 שקל. לא יאמן...

למחרת בבוקר נסענו ל-Maipu, אחת משכונות הלווין של מנדוזה, בה ממוקמים רוב היקבים של העיר. בעיר מציעים טיולים מאורגנים ליקבים בטווחי מחירים שונים וגבוהים (קצת מצחיק בהתחשב שכמעט כל יקב מציע סיור חינם לחלוטין). למען האמת קצת הסתבכנו עם האוטובוסים, שלוקים בתסמונת הקוים הלא ברורים, אבל מה שחשוב הוא שבסוף הגענו - תודות למקומיים. הנהג הוריד אותנו ליד יקב הColina del oro. מזג האוויר, בניגוד מוחלט ליום האתמול, היה מעולה לסיור ולתכניותנו להמשך. היקב בו ביקרנו היה ישן אך פעיל - אני חושב, לא בטוח. היה לי קצת קשה עם הספרדית הטהורה והמהירה שהמדריכה סיפקה בה את הסבריה על היקב. מה שכן יש שם את חבית היין הגדולה בדרום אמריקה- משהו פשוט עצום. וכמובן כל זה היה רק תירוץ בשביל הטעימות חינם בסוף הסיור. על אף שאין לי שום הבנה בעניין מה שנחשב טוב או לא ביינות, אני מאוד אהבתי. קנינו בקבוק Malbec שהשתלב נפלא עם תכניות לבשל עודש ארוחה לעצמנו בערב.

בהמשך היום נהנינו הציויליזציה העירונית. קצת אינטרנט (סוף סוף הגיעו ימות המשיח והצלחתי לבצע שיחה משולבת של קול ווידאו דו-צדדית לישראל) ואחרי זה ערכנו קניות לטיול ולארוחה. חזרנו לאכסניה די מאוחר ובידינו צרור מצרכים וביניהם שני פלפלים חריפים וטריים. בואו נגיד שהחזה עוף בבצל ושום וגם הפסטה יצא בהתאם. השילוב של החריף (שגרם לנו להזיע כמו מטורפים ולקצב זרימת הדם להתגבר) ביחד עם כמה כוסות יין מהיקב גרמו לנו להרגיש ממש בעננים. בואו נסכם שהיה ממש מצחיק ואני בטוח ששתי בחורות סיניות שישבו בסלון חשבו שאנחנו מפגרים לחלוטין.

עושים את טרק ה-Aconcagua

למחרת הצלחנו איכשהו לגרד את עצמנו מהמיטה ולצאת לכיוון תחנת האוטובוס, לנסוע לעיירה אוספז`טה (Uspallata)- התחנה הראשונה בדרך לטרק. רצינו לעבור דרך אוספז`טה, גם כי שמענו שהמקום נחמד (שקר גס) ויותר מכך, משום שרצינו להתאקלם לגובה אליו נגיע בטרק. כפי שכבר ציינתי, ההר הגבוה בטרק הוא בגובה 6962 מטר, והיעד שאליו שאפנו להגיע היה Plaza Francia- למרגלותיו, בגובה 4200 מטר. כאמור, חששנו ממחלת גבהים. ועצם העובדה שבכל הטיול לא עלינו כה גבוה ושהגענו ממנדוזה שנמצאת בגובה אפסי דרשה מאיתנו זהירות והתאקלמות הדרגתית. אוספז`טה- בגובה 1750 מטר, היתה תחנה א`.

האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית, נסע 10 ק"מ ו...נתקע. זה סיפק לנו שעה וחצי להתבונן בצורה מעמיקה ברכסים בגבוהים והמושלגים של האנדים מערבית למדוזה, שלפניהם, נמוך יותר, התנוסס רכס צחיח לחלוטין וממנו נמתח עד אלינו, המישור הירוק ומלא הכרמים. אחרי שעה וחצי הגיע אוטובוס חילופי. הדרך היתה יפהפיה ושונה. הגענו למדבר. נוף של מאדים עם צורות מוזרות באבנים, קקטוסים ונהרות חומים לחלוטין שהעלו את השאלה המתבקשת - מה לעזאזל אנחנו עומדים לשתות בטרק?

אוספז`טה היא נווה מדבר. אי ירוק באמצע עמק חום ויפה שמעליו כבר מתנוססים הרכסים הגבוהים והמושלגים בהם חבוי ה-Aconcagua. למען האמת, היא לא היתה הרבה מעבר לכך עבורינו. די נפלה עלינו עצלות-טרום-טרק ולא עשינו הרבה מעבר לכמה סידורים אחרונים והרבה שינה ואכילה. מה לעשות...צריך לצבור כוח.

למחרת בבוקר נסע לו האוטובוס, ואנחנו בו, בעמק העצום של ה-Rio Mendoza. לא יכולתי שלא להשוות, המקום פשוט נורא הזכיר לי את ההר הגבוה בסיני. מדבר יפה כשמה שהיה שונה היו הפסגות המושלגות מעליו. ירדנו מהאוטובוס ב-Puente del Inca, גשר האינקה (אין לו שום קשר מוכח לאותו עם) שהיה גשר אבן עצום וצהבהב (תוצאה של גופרית ומיקרו אורגניזמים) שעבר מעל Rio Mendoza. במקום ישנו גם מלון הרוס מתחילת המאה ה-20 שהשתמש כאתר רחצה במעיינות החמים שבמקום.

הדבר העיקרי שעשיתי במקום זה, מלבד לצפות בפלא הטבע, היה לקלל והמון. בבוקר, כשיצאנו, אכלנו סנדוויצ`ים עם ריבת חלב. מתוך עצלות, נטו, שמתי את ריבת החלב בכובע של התרמיל ואתם יכולים לנחש את ההמשך...."שיט, מה זה הכתם על הפליז? מה נשפכה עלי ריבת חלב ולא שמתי לב? שנייה....למה הריצ`רץ`מלא בריבת חלב גם? אוי, לאאאאא!!!!!"פתחתי את הכובע ועיניי חשכו. הכל מבפנים היה מפוצץ בדבק המתוק הזה. לפחות לא היו בפנים יותר מדי דברים. הנזק העיקרי, כך הערכתי, תוך כדי שליקקתי את האצבעות וניקיתי עם נייר טואלט את מה שהצלחתי, היה היומן בו אני כותב את הכתבות שקצת נמרח (אלדאגה...נוקה היטב בהמשך) ומחזיק מפתחות עם תמונה של המשפחה ושל נטע. ועל זה נאמר "לא בוכים על ריבת חלב שנשפכה".

כדי להגיע לתחילת הטרק נאלצנו ללכת על הכביש כ-5 ק"מ (הערכה גסה) עד לכניסה לפארק. זה לא היה סתם כביש, אלא הכביש שמחבר את מנדוזה עם סנטיאגו, משמע, אחד מנתיבי המסחר העיקריים של צ`ילה-ארגנטינה. טיפסנו עם הכביש מגובה 2700 מטר לגובה 2900 מטר שם היה ממוקם ה-Guardaparque (מרכז שומרי הפארק) של הפארק. ההליכה היתה בעליה מתונה ומעצבנת, כשכל כמה שניות איזו משאית עברה והרסה לי את חוש השמיעה ומיד אחרי הרעש הגיע העשן שעשה לי ממש מאוד טוב לריאות. זה הגיע לרמות שהכובע לא היה על הראש אלא על האף... הבנו אז, איזה כיף לטייל באוויר ההרים הנקי.

אחרי שבקושי מצאנו את הכניסה לפארק (למעשה נכנסנו פנימה 100 מטר לפני דרך עפר נוחה לחוטין) קיבלנו לראשונה מבט על ה-Aconcagua. מרחוק, איפה שהיינו, הוא נראה כמו עוד עשרות הרים שכבר ראינו בטיול ועדיין היה מאוד מאוד מרשים. למרות זאת הטרק טמן בחובו עוד הפתעות וקשיים רבים שבהם עוד לא נתקלנו בטיול...

ב-Laguna los Horcones כק"מ מהכניסה לפארק ממוקם המרכז הראשי של שומרי הפארק. שם גם מתבצע, מה שאני קורא לו- "השוד לאור יום"; על מנת לטייל בפארק (את הטרק הקצר, כמו שעשינו, של שלושה ימים) כל אחד מאיתנו נאלץ לשלם 60 פזו (90 שקל) בשביל האישור לטייל. ובנוסף קיבלנו שקית זבל ממוספרת, כל אחד, שבמידה ולא נחזיר אותה עם הזבל, ניקנס ב-200$. זהו-זה, האיזון השתנה. עד כה, זמן טרק נחשב זמן זול, אבל עם המחירים במנדוזה מול עלות האישור, אין כבר מה להשוות. במהלך ארוחת הצהרים במקום, נחת מסוק החילוץ הצהוב של הפארק. הייתי מוכן לשלם הרבה כדי לעשות עליו סיבוב בעמקים העמקיים באזור. זה היה היום האחרון שלו במקום שכן התאריך היה ה-15 למרץ, שהוא רשמית היום האחרון של עונת הטיולים והטיפוסים באזור (על אף שהפארק נשאר פתוח במתכונת מצומצמת כל השנה ועדיין צריך לשלם את מחיר הכניסה המטורף).

אחרי שקיפלנו את העניינים, יצאנו לדרך. הדרך עולה לאורך העמק של ה-Rio los Horcones במתינות ובהתמדה, מגובה של 2900 מטר לגובה של 3300 מטר עד שהיא מגיעה לאתר הקמפינג וההתאקלמות Confluencia. נשמע קל? ממש לא- זאת הפעם הראשונה בטיול ובחיים שלי בכלל שהרגשתי בצורה משמעותית את ההשפעה של הגובה על הכושר הגופני. היינו לחלוטין לא מאוקלמים וזה היה מורגש. אחרי חודשיים וחצי של טיול עם הרבה מאוד הליכה הכושר שלי (סיבלות לב ריאה) נהיה די טוב- אפילו טוב מאוד, אבל העלייה הזאת, שהיתה בסך הכל 400 מטר גובה במתינות, קרעה לי את הצורה.

כל צעד שעשיתי הרגיש כמו 100 מטר של הליכה במקום אחר. זה לא שאתה מרגיש שאין חמצן, אלא שפשוט שכמנסים ללכת בקצב הרגיל אתה מוצא את עצמך מתנשף כמו מטורף ואחרי כמה זמן השרירים כבר מתים מעייפות והכל נעשה פתאום יותר לאט. והתיקים, אלוהים, מרגישים כאילו זרקו לתוכם כמה משקולות נוספות (ולא היו חמורים שיעזרו). ככה, ממש צעד אחרי צעד, לאט לאט, עלינו את העליה. היה קשה, ללא ספק, אבל כשהגענו סוף סוף למחנה ועצרתי, הרגשתי עייף אבל הרגשתי טוב. לברוך לעומת זאת היה כאב ראש חזק והוא לקח אקמול והתמוטט לזמן מה באוהל. בינתיים קצת כתבתי (והפרדתי דפים...) אבל לאט לאט הצל של ההרים התגנב אלי. זה פשוט לא יאומן, ממש מדבר קיצוני, כל היום היה חם למדי והסתובבנו עם חולצה קצרה ואיך שהצל הגיע, הטמפרטורה פשוט נפלה בפתאומיות ונהיה ממש קר. הכנתי ארוחת ערב וברוך הצטרף אלי והרגיש קצת יותר טוב. הוא טען שיש לו כאלה כאבי ראש כל הזמן בטרקים ואני טענתי שזה מהגובה. העתיד, לצערי, עמד להוכיח מי מאיתנו צודק.

הקרחון המלוכלך

Confluencia ממוקמת בעמק מדברי פחות או יותר מתחת לאקונקגואה. הנוף מסביב יפהפה ומשלב פסגות אלפיניות עם פסגות מדבריות וצבעוניות מהיפות שראיתי. למרות שלא הרגשתי שהיה קר במיוחד בלילה, כנראה היה קר מאוד, כי כשיצאנו מהאוהל באותו הבוקר, כל מקום שבו זרמו מים היה קפוא לחלוטין. יפים במיוחד היו מספר קבוצות עשבים שנמצאו סמוך לממטרה מוזרה שבמקום וצברו על עצמם קרח בלילה ונראו כמו גבישי מים.

אחרי התארגנות הבוקר הרגילה והציפיה המתמשכת לחום השמש יצאנו לדרך, או יותר נכון לומר- לעלייה. היעד היה Plaza-Francia שבבסיס האקונקגואה, אליו עולים וממנו יורדים באותו היום. זה לא אחד מה-Base Camps של ההר שנמצאים ב-Plaza Argentino ו-Plaza de Mulas, אבל זה כן, ככל הנראה, מגיע לצד הכי תלול ומרשים של ההר.

אני לא חושב שיש הרבה הבדלים בכושר ביני לבין ברוך, אבל כנראה שברוך התאקלם פחות טוב ממני לגובה הרב, ופתחתי פערים גדולים בעלייה. עלייה של 900 מטר עד הקצה, בגובה. ההתחלה היתה במדבר האנדי ולאורך הנהר - הרים של חול צבעוני ועשבים נמוכים - מראה מאוד יפה. הלכנו לאורך הנהר עד שהגענו למקום בו ראינו גוש סלע מוזר, שנראה כמו תוצאה של התפרצות געשית- קצת מוזר בהתחשב בכך שאין באזור הרי געש. לא ממש התייחסנו לכך שהנהר נעלם והמשכנו לעלות. לאט לאט שמנו לב שהנוף השתנה וכל הנחלים הקטנים שזרמו מסביב היו קפואים לחלוטין (למרות שהיה חם למדי). בהמשך הגענו לקו אחד עם ההרים המושלגים, בנקודה בה נופל מתוך המצוקים המדבריים מפל גבוה שכולו קפוא ובעל נטיפי קרח יפהפיים. קצת קשה להחליט אם נמצאים במדבר או באמצע האלפים כי בכל כיוון אליו מסתכלים, הנוף שונה לגמרי.זה כמובן אם מסוגלים להתרכז בלהתבונן. אמנם קצת התאקלמנו לגובה, אבל באזור ה-4000 מטר זה לא ממש הספיק. והמאמץ היה גדול.

בערך בגובה הזה ציפתה לנו הפתעה. פתאום מצאנו את עצמנו עומדים מול קרחון עצום שיורד מהאקונקגואה. קוראים לו Glaciar Horcones Inferior אבל אני חושב שיותר מתאים לו השם Glaciar Sucio (הקרחון המלוכלך) וזה משום שחלק גדול ממנו היה מכוסה באדמה חומה-אדומה. ועם זאת, באמת אחד מהקרחונים היפים יותר שראינו בטיול וזה משום שהוא הכי "מקרווס" (מלא בקרווסים - סדקים בקרח). לכל כיוון בו אתה מסתכל מתנוססים לפניך צריחים אדירים של קרח ואדמה וביניהם סדקים מאוד עמוקים. מאוד מאוד מרשים.

המשכנו ללכת לאורך הקרחון וסוף סוף התנוסס לפנינו הPlaza-Francia במלוא הדרו. קרחונים, מצוקים, שלג, מפלי קרח. פשוט יפהפה. יש הרבה אנשים שפגשנו שנסעו מסנטאיגו למנדוזה ואמרו: "הא, כן, ראינו את ההר הכי גבוה בדרום אמריקה מהאוטובוס, אבל הוא לא היה כזה מרשים". הם אומרים את זה כי הם ראו את מה שראינו בתחילת הטרק. מקרוב, ההר פשוט מדהים. התיישבנו מאחורי בולדר ענקי שחסם את הרוח החזקה, בגובה 4200+ מטר, ונחנו שם הרבה וגם אכלנו ארוחת צהריים. והכל מתחת להר הכי גבוה בדרום אמריקה (והוא אפילו צ`יפר אותנו על המאמץ ונתן לנו לחזות במפולת שלגים גדולה למרגלותיו).

מחלת גבהים

"היא לא תוצאה של קללה או מוגבלות פיזית. היא פשוט תוצאה של התאקלמות לא מלאה לגובה הרב". ככה מתוארת מחלת הגבהים בחוברת הפארק. הייתי צריך לראות את זה מגיע. לעלות מ-0 ל-4200 מטר ביומיים וחצי. התחלנו לרדת.... היה לי כבד בבטן ובשלב מסוים הטבע קרא לי סופית. ברוך התיישב על איזה סלע ואני הלכתי לעשות את מה שאורז ופסטה גורמים לו. הבעיה התחילה כשחזרתי. מצאתי את ברוך שוכב חצי מת על האדמה. "מה קרה? שוב פעם הראש?" שאלתי אותו. אחרי כמה מלמולים ואנחות לא מובנות שהצביעו בברור שהוא מרגיש ממש רע, הוא ענה שהראש שלו מתפוצץ ושהוא חייב לנוח כמה דקות.

מעולם לא הייתי בגובה כזה ומעולם לא ראיתי בן אדם לוקה במחלת גבהים, אבל לא היה מאוד קשה לנחש שבזה מדובר. זה דרש ממני קצת לצעוק עליו, כדי לגרום לו להבין שהוא חייב לרדת למטה ושלהישאר על האדמה המדברית, בגובה הזה, לא יגרום לו להרגיש יותר טוב אלא רק יחמיר את המצב. אין מה לעשות, מצבים כאלה דורשים מידה מסוימת של אגרסיביות. לבסוף ברוך קם על הרגליים והתחיל לגרור את עצמו באיטיות למטה ואכן, הפלא ופלא, ככל שירדנו בגובה המצב השתפר. גם לי הראש כאב קצת אבל לא משהו שדרש התייחסות. הירידה לקחה (באופן "מפליא") בערך מחצית הזמן שלקח לנו לעלות וגם היתה די קלה. כשהגענו שוב לאותו גוש סלעים, שנראה כמו התפרצות געשית, רק שאז קלטתי שבכלל מדובר בקצה של הקרחון. הוא היה כל כך מלוכלך וכל כך תקוע לו באמצע המדבר, שבחיים לא הייתי מנחש שמדובר בקצה של הקרחון. זה גם הסביר לאן הנהר נעלם. הוא פשוט התחיל שם ופרץ החוצה מתוך הקרחון המלוכלך (דבר שגם הסביר למה המים כל כך מטונפים).

כמה דקות אחר כך ב-Confluencia כאב הראש שלי רק הלך והתגבר- קישרתי את זה לכך שלא שתיתי מספיק יותר מאשר לגובה. ובכל מקרה, זמן קצת לאחר שהגענו מצאנו את עצמנו חורפים עמוק עמוק בשקי השינה אחרי יום ממש, אבל ממש, לא קל.

חודשיים וחצי אנחנו מטיילים כאן בדרום אמריקה. אני מרגיש שהספקנו לעשות המון ושבנתיים מאוד מאוד נהניתי. עד כה הטיול שלנו לקח אותנו דרומה וחזרה צפונה לאורך האנדים (עם סטיות לפה ולשם). בהתחלה לאורך צ`ילה ואז חזרה לאורך ארגנטינה. זאת היתה תקופה של המון טיולים רגליים וטבע ועכשיו כשאנחנו בסוף הטרק האקונקגואה (היום האחרון היה גרסה קלה בירידה של היום הראשון) אנחנו למעשה מסיימים את החלק הראשון של הטיול. ואם הטיול היה מתחלק לתקופות אז הייתי שם עכשיו דגל ואומר "חבר`ה, סוף החלק הראשון" וזאת משום שסוף הטרק הזה מסמן את סוף תקופת הטרקים הראשונה שלנו כאן ביבשת. וכיאה לסוף הדרמטי, הטרק היה גם כן דרמטי (וקשה). מכאן אנחנו הולכים לנוח קצת- מגיע לנו אחרי 8 טרקים של יותר מיום ועוד מספר לא מועט של טיולי יום. מכאן אנחנו עוזבים את האנדים ואת סגנון חיי הטרקים שלנו והטיול עומד להפוך ליותר אורבני עד שנחזור (ובגדול) לטרקים בבוליביה, פרו ואולי אקוודור. ועכשיו לאור סיום התקופה, הגיע הזמן לסיכומים.

סיכומים, רבותי, סיכומים

אני וברוך ישבנו וחשבנו הרבה על שתי הרשימות שמובאות לפניכם ואני בטוח שיעזרו לכם לתכנן סדר עדיפויות לטיול שלכם. כמובן שבסופו של דבר, כל הטרקים מדהימים, ומדובר בטעם אישי לחלוטין, לאור המסלולים שעשינו ושמתוארים בכתבות ושכמובן היו תלויים בהמון גורמים שהם ביד האלוהים כמו (בעיקר) מזג האוויר. אז שאף אחד שכבר היה כאן, לא יתחיל לכתוב לי תגובות שאני טועה. זה אישי לחלוטין.

הטרקים לפי היופי והכיף ביחס להשקעה הנדרשת:

  1. Fitz Roy
  2. Torres del Paine circuit
  3. Volcan Copahue -Laguna Termal
  4. Laguna del laja - Around volcan Antuco
  5. Huerquehue- (טרק הנמלים)
  6. Aconcagua to Plaza Francia
  7. Nahuel Huapi - Circuito Chico
  8. Puyehue - Termasde Caulle (מזג אויר גרוע)

הטרקים לפי הקושי:

  1. Torres del Paine circuit
  2. Puyehue
  3. Aconcagua
  4. Copahue
  5. Laguna del laja
  6. Huerquehue
  7. Nahuel Huapi
  8. Fitz Roy

מעבר לאותם 23 ימים שבילינו נטו בשטח אני פשוט לא יכול לדרג אלא רק להגיד תודה על כך שהם קיימים לכל הכפרים והעיירות והאנשים וההרים והיערות והאגמים והלגונות והמצוקים והעצים והקרחונים והמפלים והפסים והלועות והשלג והשיחים והחרקים והפרחים והחיות והציפורים והבתים והבניינים והתיירים והמקומיים והעננים והשמש והכוכבים והירח והרוח והקור והחום והאדמה והחול והבוץ והלחות והיובש והנחלים וההקרח והנהרות והעמקים והדרכים והשבילים וכל דבר אחר ברשימה האינסופית של המקומות והאנשים בהם הלכנו, אותם הכרנו, בהם חזינו ומהם התפעלנו לאורך הדרך עד כה שהפכו את החלק הראשון של הטיול לכזה מדהים. אין מילים לתאר.

01bright 01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife