• Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • 04bright
  • Show Image

01bright 01bright

01bright

טרק מאצ'ו פיצ'ו בפרו - אריאל עטרי

פרו היא ארץ יפהפיה שחביבה על תרמילאים ישראלים, ובצדק. הארץ מחולקת למספר רב של שבטים ותרבויות קדומות, ושרידיה הארכיאולוגיים הם מהיפים בעולם. הנה חוויות והמלצות מטרק פחות מוכר למאצ'ו פיצ'ו, העיר האבודה.

סוגי הטרקים

פרו מחולקת להרבה שבטים, ומכיוון שתרבויות אלה לא העלו דבר על הכתב – די קשה לעקוב אחרי ההתפתחויות בכל שבט ותרבות, ונשארים עם העיקריות שבהן. עם זאת, השוני בין השבטים מתגלה לעין, ללא קושי; תווי הפנים שונים וכך גם הלבוש והמנהגים. בילינו בפרו באוגוסט 2010 במשך מספר שבועות. במסגרת הטיול בילינו בקוסקו (Cusco), והחלטנו לצאת לטרק שיסתיים במאצ'ו פיצ'ו (Machu Pikchu) טרק מיוחד ופחות מוכר. גילינו שקיימים ארבעה סוגי טרקים אפשריים המסתיימים שם.

הסוג הראשון: ה -  Inka Trail. בעונה החמה (מאי-ספטמבר) מטיילים בו 500 איש ביום, וצריך להזמין רישיונות ("פרמיטים") חודשים מראש. השני: Inka Jungle. טרק בן ארבעה ימים, שירד מעל הפרק כשהבנו שאין בו בעצם שום ג'ונגל. השלישי: ה- Salkantai הוא טרק בן חמישה ימים, שעיקרו נופים הרריים ופחות אנשים וכפרים. הרביעי: בו בחרנו, הוא הטרק דרך הישוב לארס (Lares). מדובר בטרק פחות מוכר, בעלות שבין 180-380 דולר, לארבעה ימים. עשינו את הדרך עם סוכנות Wasi Inca Tour אשר לא מומלצת בדיעבד.

העלות כוללת את הדברים הבאים: מדריך, סוסים, טבח, אוכל (חובה לברר מראש מה כוללות הארוחות), ציוד, כניסה למרחצאות החמים בלארס (10 סול), הסעות, כרטיסי רכבת. חשוב מאוד לוודא שהם כלולים ובאלו שעות. הכרטיסים הם מאויאנטאיטמבו (Ollantaytambo), לאגואס קליינטס (Aguascalientes), וחזרה מאגואס קליינטס לאויאנטאיטמבו, או לפורוי (Poroy) – הקרוב יותר לקוסקו. כל כרטיס, בשעות נורמליות עולה כ- 41 דולר. כרטיס כניסה למאצ'ו פיצ'ו עולה עוד 120 סול, שהם כ- 44 דולר. כמו כן, ישנן כמובן עלויות לינה, אוכל והדרכה באוגואס קליינטס. היום ברור לי שעם קצת יוזמה  אפשר לעשות את הטרק הזה באופן עצמאי. לאור העלויות הקבועות הנוספות הכרוכות בהגעה למאצ'ו פיצ'ו, לא ברור אם יש חיסכון רב והשאלה הכלכלית נשארת פתוחה, אבל סיפור המסע ילמד שמדובר בטרק מודולרי, שאפשר לעשות לגמרי לבד. עשינו את הטרק בסדר מסוים, אך הוא אינו הכרחי. אפשר להגיע ולעזוב בשעות אחרות, אבל יתכן וכדאי להגיע ללארס בערב שלפני היציאה לדרך.

ההתחלה - אותנטיות ססגונית

היום הראשון: יצאנו ב- 04:45 למפגש עם המיניבוס (עליו היו עוד ארבעה קוריאנים), כעבור שעה ורבע עצרנו בקלקה (Calca). המדריך היה בטוח שיש אוטובוסים מקלקה ללארס. הבנו שכדאי לודא מראש כי אמנם יש, אבל כנראה לא בשעה הזאת, לכן המשכנו במיניבוס המקורי עוד שעה וחצי ללארס. בלארס סיירנו בשוק המקומי אליו הגיעו מקומיות בלבוש אותנטי למכור את מרכולתם. באותו זמן המדריך חיפש אופנועים שיובילו אותנו לנקודה הבאה. כשלא מצא, נסענו שוב, בנסיעה של חמש דקות, למרחצאות החמים.

לאחר בוקר מבוזבז יצאנו לדרך בשעה אחת. תחילת המסלול היתה מעל למרחצאות (קצת לפני הכניסה – 300 מטר מצד שמאל). מטפסים קצת ומגלים שביל צר, בו הולכים מספר דקות. אחר כך השביל מתרחב עד ל- Wakawasi, מקום הלינה, לשם הגענו כעבור שלוש שעות. הדרך רחבה וברורה וקשה לטעות בה, חוץ ממקום אחד בו הדרך מתפצלת. לא ממשיכים ישר, אלא פונים שמאלה בזוית 60 מעלות.

הכפר הוא מאוד פשוט, בהמות ועופות מכל עבר. כפרי מאוד. מה שיפה הוא שלאורך הדרך וגם בלארס, פוגשים בתושבים מקומיים, הלבושים בבגדיהם הססגוניים, כחלק מאורח החיים האותנטי שלהם, לא רק עבור התיירים. הכפר שוכן בעמק יפהפיה, מוקף הרים, כשנחל זורם בסמוך. ליד מספר בתים ניצבים מאות לבנים, עשויות מתבן ובוץ מקומי, לייבוש. כל הבתים בנויים מלבני בוץ כאלה ולרוב אינם מטויחים או צבועים. הגגות עשויים מרעפים או מאלומות קש ותבן שהוצמדו זו לזו. הבתים הם בני קומה או שתיים, כאשר כל קומה בנויה, בדרך כלל מחדר אחד, כשלקומה השניה עולים עם סולם. במקום היו קווי מתח, אך חשמל  לא היה, והאמת גם מתח לא. אני מניח שזה עניין של זמן. לקיצורו של דבר – חוויה.

הקמנו אוהלים ליד הנחל. החושך ירד בשעה שש בערב והביא איתו את הקור. לארוחת הערב כבר הגענו עם כפפות, צעיף וכובע. גם העובדה שנמצאנו בגובה 3,800 מטר, למרות שבמשך היום מזג האויר היה נאה וחמים (למעט כשהשמש הוסתרה בעננים) לא עזרה לנו להתחמם. אחרי ארוחת הערב הלא - אכילה שהוגשה לנו, מיהרנו לצלול בשקי השינה עד הבוקר.

היום השני: כולנו התעטפנו בבגדים חמים, כל עוד קרני השמש לא חדרו לעמק, אך בשעה שמונה בערך כבר עברנו לבגדים קצרים. ארוחת הבוקר הבסיסית לחם, ריבה וביצה שילחה אותנו מהר לדרך, משאירים את הטבח, הסייס ונערו מאחור. הספקות מאתמול – נעלמו. התברר סופית שהמדריך מעולם לא עשה את המסלול. כל פעם ששאלנו אותו על הדרך הוא פנה לטבח או לסייס והם כיוונו אותו.

מכל מקום, הדרך מכאן ואילך היתה פשוטה. לקראת סוף הכפר (לבאים מכיוון לארס) יש דרך העולה בצד הימני של העמק אל ההר. לרגע נראה שהיא מתפצלת, אך זה לא ממש כך, ואז נצמדים לשביל הימני. כעבור 25 דקות של טיפוס בשביל, נראה בית משמאל , יש לחצות את הנחל לעברו ולהמשיך על השביל.

באופן כללי קשה לטעות. יש לודא שהפסגות המושלגות בצד שמאל תהיינה באיזור השעה שבע של הצועד, וכך בשטח מישורי יחסית, נמשכת הדרך סמוך לנחל לסירוגין, לעבר מעבר ההרים (הפאס). הנוף לאורך הדרך הוא מקסים:  עדרי למות רעו בשלווה על מורדות ההרים והגבעות הסמוכים, כאילו אין מחר. מסתבר שענף ההכנסה העיקרי של המקומיים הוא גידול צאן ולמות. המראה מרהיב. מכל עבר הרים באופק, בחלקם מושלגים, כאמור. בעונה החמה חולפים מדי פעם גם מטיילים לעבר הפאס או שיירות חמורים ופרדות טעונות אהלים ואוכל, כך שקשה ללכת לאיבוד. לקראת הפאס השביל עובר בימין המישור והטיפוס נעשה תלול. בסופו של דבר, כעבור שלוש עד שלוש וחצי שעות מגיעים לפסגת הפאס. אם יש ספק אז הרוחות העזות והרוג'ומים לא מותירים מקום לספק.

Machutrek

המשך הטרק - פסטורליות כפרית

הדרך למטה, באופן טבעי, קלה יותר. 45 דקות מהפאס הגענו לאגם קטן, שנראה מרחוק וממנו קדימה על שביל צר, אך ברור. המשכנו בהליכה במשך כשלוש וחצי שעות עד הכפר פאתאקמבה (Patacamba). לאורך הדרך שוב נתקלים במקומיים לבושים במחלצותיהם הססגוניים, מנסים למכור צעיפים או שתיה קלה באדיבות רבה (Inka Cola צהוב, הלהיט המקומי). המקומיים מסבירי פנים מאוד והלב נחמץ לדעת שתוחלת החיים שלהם נמוכה בעשרות אחוזים, לעומת זו של יושבי הערים. זה קורה, מן הסתם, בשל הריחוק, הניתוק וחוסר הנגישות לשירותים רפואיים. כך לדוגמא, הן בכפר ואקאווסי והן בפאתאקמבה, יש בתי ספר יסודיים, אך רק באחרון יש תיכון. נערי ואקאווסי שמבקשים ללמוד בו נאלצים לצאת ביום שני, בשתיים לפנות בוקר, כדי לא לאחר לשיעור הראשון בפאתאקאמבה. שם הם לנים עד סוף השבוע, עד לחזרה הביתה. אין ספק שזה נותן משמעות חדשה למושג "שעת אפס" בבית הספר...

בפאתאקאמבה הכפר יותר "מפותח". יש חשמל, אך הבתים, כמו בכל רחבי האזור, נבנים בלבני בוץ ותבן. לבתים שמארחים אוהלים יש שלט עץ עליו כתוב כך. סמוך למגרש הכדורגל העליון (לא התחתון שנראה למטה, מהשביל) הקמנו אוהל בחצר של הבית השלישי או הרביעי מימין. מסתבר שהבית הוא חלל אחד שמשמש חנות מכולת (טונה, ספגטי, רוטב עגבניות, שתיה קלה וחטיפים) בגודל 4X10 מטר. שליש מהחנות מוסתר על ידי וילון. כאשר החנות נסגרת המקום הופך לבית באמצעות פתיחת הוילון (למחפשים - פני החנות אינם לשביל. המארח, שהעמיד לרשותנו חדר בו נוכל לאכול ובו שירותים מערביים, גר בבית אליו נכנסים ימינה מהשביל המוביל לחצר של בעל החנות). אמנם במקום יש אפילו שרותים מערביים, אך כדי להוריד מים יש למלא דלי מהברז שמצוי בחצר. במקרה הכי גרוע, אפשר להמשיך עוד מספר דקות, ולהקים אוהל מחוץ לכפר. יש מים זורמים בנחל סמוך. בכל מקרה, אחרי הדרך שעשינו, תנאי הלינה לא היו עד כדי כך משמעותיים לאיכות השינה שלנו, ואפילו נביחות הכלבים הלא פוסקות והקור העז, לא הפריעו לנו לישון טוב.

היום השלישי: בבוקר ירדנו מפאתאקאמבה עשר דקות והגענו לדרך כורכר רחבה. מספר דקות אחר כך חצינו גשר ימינה והלכנו בדרך רחבה עד לכפר וולקה, במשך כשעה. במקום לחכות לאיסוף, המשכנו בדרך הכורכר בה נסעו אוטובוסים וכיסו אותנו באבק, פעם אחר פעם. הדרך למטה היתה פסטורלית ושונה: הנחל זרם לצידנו, איכרים חרשו בצמד שוורים ומחרשה בת שן אחת את השדות במורדות ההרים. ילדים נופפו לשלום ומדי פעם נראו בחצרות נשים טוות צמר, עם פלך מאולתר, או שטוו בדים על ידי ישיבה זו מול זו. לכל אחת מוט עץ מקביל וכדורי צמר בצבעים ססגוניים אותם היו משליכות זו לזו, מעבירות מתחת למוט ומעליו וחוזר חלילה. מדי פעם אף נראה מקומי חופר בור בגינה ומוציא עפר לשם הכנת לבנים למטרת הרחבת ביתו.

היה חם ומאובק. כשהתקרבנו לאויאנטאיטמבו והחלו להיראות בתים של ממש (בעיקר משמאל), נפרדנו מהכביש בנקודה בה היו בתים משני עברי הכביש. בעקבות תעלת מים ירדנו שמאלה, בשביל בין בתי הכפר. השביל הוביל אותנו הישר אל מרכז הכפר השוקק. לאחר שלוש שעות וחצי של ירידה אינטנסיבית בוולקה, ולאחר שבמהלך היומיים האחרונים היינו תלויים בטבח שאת כישוריו הקולינאריים רכש, כפי הנראה, במוסך יונדאי מקומי – דגי הפורל (Trucha) הטריים שהגישו לנו במסעדה המקומית, עם צ'יפס אורז וירקות, היו בטעם גן עדן.

מאולנטאיטמבו דרכנו היתה ברורה יותר. מתחנת הרכבת לקחנו רכבת (43 דולר) לאגואס-קליינטס, נקודת המוצא לטיפוס למאצ'ו פיצ'ו, שאת הכרטיסים עבורה יש לרכוש מראש. כעבור שעתיים לערך הגענו לאגואס קליינטס. זוהי עיירה שמבוססת כולה על התיירות האינטנסיבית למאצ'ו פיצ'ו. מסעדות, בתי קפה, חנויות ובתי הארחה מכל עבר. כדאי להצטייד בכרטיסים מראש, אם כי אפשר לקנות בקופה למעלה (120 סול). מספרים שיש תור ארוך במיוחד (2,500 מבקרים ביום).

יש אפשרות להגיע לשם דרך ה- Inka Trail, אך אז חובה לעשות זאת בצורה מאורגנת, כולל תשלום דמי כניסה מראש. למעוניינים לצפות בזריחה על ההר, השמש עולה באוגוסט בשעה שבע בערך. ההגעה מהכפר נמשכת בין שעה ורבע לשעתיים. גם כשסוכנות מארגנת מדריך למאצ'ו פיצ'ו, הכוונה היא, כמעט תמיד, שמשייכים אתכם לקבוצה שתפגשו כשכבר תגיעו. עד לשם אתם לבד. הדרך מהכפר פשוטה. הולכים לאורך הנהר ישר, עד לגשר להולכי רגל (שבמקביל אליו גשר לכלי רכב), ואחריו מתחילות המדרגות שאותן עולים מגובה 2,000 מטר ל- 2,400 מטר בראש ההר.

למי שעייף, לא בכושר או סתם למי שלא מתחשק להגיע לראש ההר, רטוב לאחר טיפוס ממושך בחושך ביער העננים, יש אוטובוסים (7 סול) שיקחו אותו למעלה בלי מאמץ. אל תטיילו במאצ'ו פיצ'ו ללא הסבר. הסיפור על גילוי העיר הנעלמת ועברה המסתורי, כמו גם המשמעויות של פרטים מרתקים שונים במקדשים – הופכת את החויה למשהו אחר, ומלמדת איך אינדיאנה ג'ונס בא לעולם.

01bright

01bright

01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife