• Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • 04bright
  • Show Image

01bright 01bright

01bright

פרו - בני ישראל הרוחניים בנהר אורובמבה - גילי חסקין

נכתב על ידי מדריך הטיולים גילי חסקין

טייל ותיק עם ניסיון תרמילאי ברחבי העולם; מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות; שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה ב"החברה הגאוגרפית - נאות הכיכר", ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות; הגיש פינות ברדיו; כתב וצלם במגזין "מסע אחר" ובמגזינים נוספים. ב-1989 פרסם יחד עם שרון טלמור, את הספר "תורכיה הקלאסית - מדריך קל למטייל". ב-2006 פרסם את ספרו "שבוי בקסמה", שהוא סיפורה של הודו, אהבתו וסלידתו. טיולים מאורגנים בהדרכתו של גילי ואתר הבית : http://www.gilihaskin.com/
 

כפר הישראלים
בדרום מזרחה של פרו, סמוך לאזור  שבו פורץ נהר האוּרוּבָּמְבָּה את הרי האנדים לעבר המישורים האינסופיים של האמזונס, לא הרחק מעיר מבצרם הנטושה של בני דת האינקה חיים אינדיאנים מסבירי פנים, הרואים עצמם כממשיכיו הרוחניים של עם ישראל.   בכפרם "אל פואבלו דה לוס יזראליטס" (El Pueblo de los Israelitas), שפירוש שמו "כפר היהודים", רגילים תושבי הכפר לארח את המטיילים ההרפתקניים, בדרכם לחשוף את מסתורי האמזונס.  תושבי הכפר מאירי פנים ומכניסי אורחים, בניגוד ל"אינדיאנים" רבים, שסיגלו לעצמם, מסיבות מובנות, שנאת זרים.
שמו של הכפר עבר מפה לאוזן בקרב המטיילים הישראליים.  שמענו עליו כבר בספר המטיילים הענק שנערך על ידי חולה צהבת אלמוני, בבית ברול אשר בלימה ואחר כך, מפי ישראלים נרגשים, שהיו מוכנים להעיד כי במו עיניהם פגשו את עשרת השבטים האבודים.
 
נהר האורובמבה
 
גם אנחנו, כמוצ'ילרים רבים אחרים ("מוצ'ילר" – מקורו במלה "מוצ'ילה", שפירושה 'תרמיל'. זהו כינוי, שנתנו המקומיים למטיילים, בשל התרמיל, שהם נושאים על גבם), הגענו במסענו לכפר זה.
 
במעלה בקעת האורובמבה
 
המסע
היה זה מסע רב תלאות, שראשיתו בקוסקו, בירת האינקה, בספטמבר 1981, המשכו בטיול רגלי ארוך מהרי האנדים המושלגים בשביל שנסלל לפני שמונה מאות שנה בידי אדריכליו של האינקה, עד אספיריטו פמפה, שם שוכנת עיר האינקה האבודה וילקבמבה ווייחה. חורבותיה של וללקבמבה ווייחה אינן מרשימות כאילו של מאצ'ו פיצ'ו, גם הנוף איננו מרהיב, אך מראה המבנים החרבים והעצים העולים מהם מרגש ומעלה הרהורים נוגים על תרבות שהיתה ואיננה עוד. מוילקבמבה (ולא ממאצ'ו פיצ'ו) ניהל מנהיג הגרילה טיטוקוסיניופאנקי
(Titicosiyupanqui), מלך האינקה המורד, את פעולות הגרילה שלו כנגד הספרדים שכבשו את ארצו ובזזו את אוצרותיה.  הוא התעקש להמשיך וללחום נגד הפולשים ולא חדל גם כשקיבל מהספרדים רמז עבה למדי – את ראשה של אחותו שנכרת, נשטף במי הנהר והגיע לפי האגדה עד לידיו.
 
וילקבמבה וייחה

משם הלכנו רגלית אל הכפר הקטן Quiteni) וממנו בקאנו (סירת עץ קטנה), נהוגה בידי צעיר גרמני, על מימיו הסוערים של האורובמבה, דרך קניון פונגו המופלא, שם עברנו ביעף למרגלות צוקי גרניט זקופים, שמפלי מים שצפו מהם אל הנהר שמתחת.  כיום, הטיול בקניון מתבצע על ידי חברות רפטינג מסודרות, אך אז, בימים ההם, של קיץ 1981, דומני שלא היכרנו כלל את המילה הזאת.
 
מפת קניון פונגו דה מניקי

למרבה האכזבה, התברר לנו כי הצעיר טרם הספיק להכיר את הנהר.  פעם אחת המנוע כבה והסירה נסחפה, עד שבאומץ לבו קפץ למים והצליח לעצור אותה מלהיסחף בזרם.  בפעם השנייה פספס והסירה נטרפה אל מערבולת מסוכנת.  כבר ראיתי את המוות מסתחרר לנגד עיני, עד שברגע אחרון של התעשתות, הצלחתי לזנק ולאחוז בענפיו של עץ.
 
 
נורית אחזה בי בחוזקה והסירה נעצרה כשענפי העץ נחרטים בכפות ידי.  היינו זקוקים לשעה נוספת כדי לעכל את העובדה שחוסר ניסיונו של הצעיר כמעט ועלה לנו בחיינו.  הצלחנו להגיע בנס, חיוורים ומפוחדים אל "כפר הישראלים".
 
קניון פונגו דה מניקי

המפגש
כאשר ירדנו במעגן המאולתר של הכפר, שמחים לחוש סוף סוף אדמה מוצקה תחת רגלינו, קידם את פנינו שלט, שעליו כתוב היה באותיות לועזיות "מיסיון דה ישראל", דבר שרק הגביר בקרבנו את תחושת הנס.  כאילו כדי להעצים את הדרמה, בירכה אותנו לשלום דמות קטנה, בעלת פאות וזקן מדובלל, בניגוד לאינדיאנים שפניהם חלקות בדרך כלל.   הדמות הבלתי מוגדרת היתה חבושה כובע קסקט, לרגליה מגפי גומי שחורים, ולמותניה – חגורת עור עבה, המעוטרת בציור של לוחות הברית.  מתברר ששמו פאול. "כנר על הגג" כינינו אותו אחר-כך.
לאחר חילופי ברכות קצרים ולחיצות ידיים, הוא סיפר לנו מעט על שגרת חייהם: דייג, מעט חקלאות וחיפושי זהב.  כמו דיירים אחרים של האמזונס.
את כל אלו היכרנו כבר מכפרים אינדיאניים אחרים. הפעם היינו קצרי רוח לשמוע על הפרק ה"ישראלי", כביכול. פאול הוביל אותנו אל קרחת יער ובלבה ה"טֶמְפְּלו"ֹ (שם נוצרי כללי לכנסיה, היינו מקדש שלמה).  הייתה זו מעין בקתת עץ גדולה, שבתוכה שורות-שורות של ספסלי עץ, הנחלקים בין עזרת הנשים לעזרת הגברים.  מאחורי בימה קטנה היה תלוי גיליון גדול, שפירט, בספרדית, את עשרת הדיברות.  ליד בית המקדש פרושה רחבה גדולה, מגודרת בעץ, ובמרכזה – מזבח מיוחד להעלאת קורבנות. התבוננו במקום באכזבת מה, אך כעבור רגע, הפך הצריף, בכוח דמיוננו לאלטרנטיבה אמזונית לבית המקדש המקראי.
 
חבורת מוצ'ילרוס ישראלים בכפר ה"יזראליטס". צילום: ברק אפיק.

לאחר שיחה קצרה, התברר לנו, כי תושבי הכפר שומרים את השבת, אוכלים מבשרם של מפריסי פרסה בלבד, רואים בחזיר שיקוץ ועולים לרגל לבית מקדשם שלוש פעמים בשנה – בספטמבר, באפריל וביוני.  חיש קל עלה במוחנו הדמיון המפתיע לשלושת הרגלים ושלוש העליות לרגל, שהיו מקובלים בעבר בדת היהודית ונערכו במועדים דומים (סוכות, פסח ושבועות...). במהרה אנו נישאים על כנפי הדמיון ורואים באנשי הכפר את צאצאי עשרת השבטים, ובנהר האורובמבה את – הסמבטיון. מנהיגם של "הישראלים" הוא יחזקאל-ישראל, שחי בלימה ואמור, לדעת כמה מהם, להובילם בדרך לגאולה.  רוחנית בעיקר.
 
בית המקדש בכפר היזראליטס. צילום: ברק אפיק.

התמזל מזלנו להיות בבית המקדש בעת התפילה.  כל הנוכחים, גברים עטורי זקן ופיאות, נשים מכוסות ראש וילדים קטנים, שצימחו אף הם פאות ארוכות, קראו בתנ"ך ובברית החדשה ובעיקר שרו.  הם אוהבים לשיר, האינדיאנים הישראלים.  היה זה מראה סוריאליסטי לכל הדעות, כאילו לא היה די בשפע הגירויים הויזואליים שמסביב: ג'ונגל, קניון הררי, מפלי מים, צמחייה עבותה, תוכים צבעוניים, קופים, אינדיאנים. לכול אלו נוסף כעת גם בית מקדש.  האזנו לתפילה, מנסים לזהות בילידים עטורי הצלב איזה שהוא זכר לאמונה יהודית, אך לא.  למרות ספקנותנו, הם שבו והכריזו בגאון: "אנו ישראל הרוחנית".  כאשר התגאינו בפניהם, כי גם אנו מישראל, מצפים לתחושת שייכות כלשהי, תיקנו אותו המקומיים ביובש והדגישו, כי "אתם לא מישראל, אלא מפלשתינה", משום ש"השכינה", לדבריהם, "עזבה את ישראל (מאחר שרבו בה החטאים והחוטאים) ומצאה את משכנה בנהר אורובמבה".
 
מוצ'ילרוס משתתפים בעבודה ביער, יחד עם בני ה"יזראליטס". צילום: ברק אפיק.

מאוחר יותר, הובילה ההתלהבות כמה תרמילאים ובעקבותיהם כמה עיתונאים זריזים, לתאר את יושבי הכפר כבני שבט דן האבודים, אולם האמת היא, שלמרות הדמיון במראה ובחלק מהמנהגים, אין כל קשר בין ילידי האמזונס הללו לבין היהדות.  אלה הם "אינדיאנים", שקיבלו על עצמם את הנצרות הפרוטסטנטית ובחרו להשתייך לאחת הכיתות הקיצוניות שלה, המתנגדות בעוצמה לנצרות הקתולית.  כיתות אלו (דוגמת האנווגליסטים, הבפטיסטים, מנניטים, "עדי יהווה" ועוד) רואות בברית הישנה את "ספר הספרים" וממעיטות בערכה של הברית החדשה. כמה מהן כמעט ומתעלמות ממנה.  חבריהן נמנעים מאכילת בשר חזיר (בשבת בלבד) ומחילול שבת.  במקומות אחדים הם אף מחקים כמה ממנהגי היהודים.  שארי בשר? קרובים? בהחלט לא. ביניהם לבין היהדות פעורה תהום עמוקה – האמונה במשיחיותו של ישו.  מתברר שלמרות התרשמותם השטחית משהו של כמה מהישראלים קדמו לנו, אין "לוס יזראליטס" טוענים לקרבה כלשהי עם ישראל.  תהא מידת הקרבה ליהדות ולתנ"ך אשר תהא, אין האינדיאנים האלה רואים את עצמם כיהודים, כצאצאי עשרת השבטים או כשרידי האנוסים.  הם רואים את עצמם כישראל הרוחנית.  זהו למעשה הרעיון המרכזי הגלום בנצרות.
 
ארוחה משותפת. צילום: ברק אפיק.ארוחה משותפת. צילום: ברק אפיק.
ובכל זאת, מראה עשרת הדברות והשם "ישראל" בלבו של הג'ונגל האמזוני עושים את שלהם ואנו איננו נותנים לעובדות היבשות לקלקל לנו את ההתרגשות.  לפנות ערב, כשעמדנו לעזוב את הכפר, ביקשו מאיתנו הנערות שבחבורה לשיר בבית המקדש שיר בעברית. השכינה שרתה גם עלינו, ושרנו באוזניהם את "עושה שלום במרומיו".
אם נכונה האמונה, שהמשיח יבוא לאחר חורבן העולם ולאחר בנייתו מחדש כבימי בראשית, הרי כל התפאורה כבר מוכנה כאן: ג'ונגל בתולי, תוכים צבעוניים, איגואנות (לטאות ענק), פלגי מים זכים ושלווה נהדרת. גן עדן אמיתי.

 

תודה לברק אפיק על הערותיו.

01bright 01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife