• Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • 04bright
  • Show Image

01bright 01bright

01bright

הווארז / טרק הוואי וואש - גילי חסקין

נכתב על ידי מדריך הטיולים גילי חסקין

טייל ותיק עם ניסיון תרמילאי ברחבי העולם; מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות; שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה ב"החברה הגאוגרפית - נאות הכיכר", ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות; הגיש פינות ברדיו; כתב וצלם במגזין "מסע אחר" ובמגזינים נוספים. ב-1989 פרסם יחד עם שרון טלמור, את הספר "תורכיה הקלאסית - מדריך קל למטייל". ב-2006 פרסם את ספרו "שבוי בקסמה", שהוא סיפורה של הודו, אהבתו וסלידתו. טיולים מאורגנים בהדרכתו של גילי ואתר הבית : http://www.gilihaskin.com/

הקורדיליירה וויווש (Huayhuash), הרכס המושלג והמרהיב של צפון פרו.  מושא כיסופיהם של מטיילים, המגיעים לכאן מרחבי העולם, נכונים להתמודד עם המעלות הקשים, עם הקור הצורב, השמש הקופחת והאוויר הדליל, שגורם לדם להלום בעורקים בעצמה של מפוח.  הכול כדי לחזות בשלל צבעי כחול וירוק של נחלים ואגמים, לשמוע את שאון הגלשונים ולחוש את שכרון הפסגות, של היפה ברכסי האנדים.   דרום אמריקה במיטבה.
טפסנו בכוחות אחרונים על מעבר סיהוּלָהׂ(Siula), מתנשפים כקטרים ומתקשים לגרור את הרגליים בגובה של כמעט 5000 מ' מעל פני הים.  הרוח שרקה וצרבה את הפנים, המחסור בחמצן התבטא בכאב ראש קל, אולם המראה היה משכר חושים ממש.  בתווך, כמעט למרגלותינו, נתגלה אגם שמתארו עגול וצבעו כחול עמוק, מעליו אגם מאורך יותר שגונו טורקיז וקצת הרחק משם, אגם בצבע ירוק "חלבי", שגושי קרח צפים בו.
ישבתי דומם, שיכור מיופי.  מנסה להיזכר בימים היפים של 1981, כשהגעתי לאזור במסגרת מסעי הגדול ליבשות אמריקה.  כבר כשתכננתי את הטיול, יצא למרחוק שמעה של הקוֹרְדילְיירָה בְּלָנְקָה, "הרכס הלבן", שקיבל את שמו משפע הקרחונים שגולשים מפסגותיו, כדי להבדילו לקורדיליירה נֶגְרָה, הרכס השחור, הגעשי, שממערב לו.  עוד בארץ שמעתי על הוארז (Huaraz), "מֶכּה" של התרמילאים והמטפסים; מקום שהיה אבן שואבת לחובבי טבע.  בדרכנו לפרו החלו להגיע סיפורים על רכס יפה עוד יותר, דרומי יותר, מבודד יותר, הקורדיליירה ווייווש. השם המוזר, שנשמע כמו קללה בשפת הקֶצ'וּאָה המקומית, רק הגביר את קסמו של המקום.
לא זכרתי הרבה מאז.  חלף למעלה מחצי יובל מאז שהייתי כאן לאחרונה. בימים היפים ההם, פסענו שנים עשר יום סביב הרכס, ללא לוגיסטיקה משוכללת כמו כעת, ללא מדריכים מקומיים, ללא טבח וללא צי של חמורים.  אני זוכר את עצמי, פוסע לצדו של אמנון לוטם, מאחורינו אלן וונדי, שתי אחיות רחמניות מקליפורניה, שהצטרפו אלינו לטרק, אך נפערה בינינו תהום עמוקה וגבה בינינו רכס אימתני, גם אם לא מושלג.  כעבור כמה ימים של שתיקה הדדית, שמענו לפתע צרחה בעברית, היה זה קולו הרועם של צחי, שדרבן את הפרד המקרטע ששכר יחד עם חברתו דאז אורלי, לימים אשתו ואם ילדיו.  מיד הפכנו לחבורה, אמנון, אורלי, צחי ואני. את ארוחות הערב בישלנו ביחד והשיחה קלחה.  יחדיו משכנו את הפרד שהתדרדר לנחל, יחדיו בייבשנו את הבגדים, חלצנו נעלינו כדי לחצות את הנחל והתנהלנו בפחזות נעורים, ממש כמו חבורות הנערים שחולפות עתה במהירות על פני בעת הטיפוס  ומזכירות לי שכבר אינני בן עשרים, למרבה הצער.
זכרתי אירועים, זכרתי חוויות, אך לא הצלחתי לשוות לנגד עיני את יופיים נורא ההוד של ההרים, את הספקטרום הרחב כל כך של צבעי הכחול.  לא הצלחתי לתרגם את שברי הזיכרונות לכלל תמונה, אבל הייטבתי לשחזר בעיני רוחי את עצמת החוויה; את הקדושה שמשרים ההרים.  לא האמנתי שאשוב לכאן. לבטח לא בנסיבות כאילו.


לא היה זה מסע רגיל, אלא משהו שדומה יותר לעלייה לרגל. גם למתבונן מהצד, והיו כאלו לא מעטים, בעיקר תרמילאים בשנות ה-20 המוקדמות של חייהם, לא היה זה נראה כמסע שגרתי, עד כמה שמסע רגלי בקורדיליירה וויווש יכול להיות שגרתי.  היינו חבורה מוזרה, מבוגרים בדור או שניים מאלו שפגשנו בדרכנו:  שני גברים, רפי גולדברג וברוך צור, שגילם מתקרב לשבעים; ניצה, דפנה ותומר, בנותיו ובנו של רפי; אדווה, עלמה צעירה בהרבה, אך מבוגרת ממרבית התרמילאים; לוי, גבר במיטב שנותיו שהרבה לצלם, וכותב שורות אלו, שחוטי כסף רבים נשזרו בשערו וקמטים שרכש ביושר מסגירים שעבר חצי יובל  מאז שהיה כאן בפעם האחרונה ולמרבה הצער אינו נראה עוד תרמילאי.
זה היה יותר מטיול, אלא מסע רוחני לזכרו של אורן גולדברג ז"ל, בן קיבוץ החורש, ששרד חמש שנים בלבנון, כקצין בסיירת הצנחנים ומצא את מותו ממחלת לב נדירה, בקופקבנה שבוליביה.  הוריו, שרית ורפי, היו בדרכם לבקרו.  לאחר הטיול המשותף, היה רפי אמור לצאת עמו למסלול היפהפה המקיף את הקורדיליירה ווייווש.  בעודם אורזים את תרמיליהם הגיעה אליהם בשורת האיוב.

יש להם, לבני משפחת גולדברג, ריקוד מתמשך עם המוות.  במלחמת יום הכיפורים טס ערן עוז, בן דודו של רפי, אל רמת הגולן, לבלום את התקדמות השריון הסורי, נפגע מתותח נ"מ והיה לטייס הראשון שהופל במלחמה האיומה ההיא.  אחיה של שרית, יותם שלהבת, נפל באותה מלחמה מפגיעה ישירה של טיל במטוסו.  בעקבות זאת, הושעה טיסתו של גלבוע עגנון, גיסו של רפי, בעלה של אחותו נועה, לבל תהיה כאן מהדורה מודרנית של איוב.  ב-1977 נפל והתרסק מטוס הריסוס, אותו הטיס אלדד אחיו הבכור של רפי.  גם בנו גונן נספה עמו.  דומה היה וסאת הייסורים גדשה.  אולם מלאך המוות לא ויתר וב-1982, ניספה גלבוע, בטיול משפחתי במדבר יהודה. מי שבהוראת מפקד הבסיס הושעה מטיסה במהלך מלחמת יום הכיפורים, מצא את מותו כאשר החליק במדרון תלול והתרסק בעומק הקניון של  נחל רחף.  כל אלו לא הספיק לו לשטן, שצרה עינו במצליחים ובקיץ של 2001, גבה גם את חייו של אורן.  אולם כל אלו לא יכלו לרוחם האופטימית של בני משפחת גולדברג, שגמרו אומר להשיב לשטן מלחמה שערה ולאחוז בחיים.

סיפורו של הטיול הזה, "טְרֶק" כפי שנקרא כיום בפי המטיילים, מתחיל מזמן, הרבה לפני ששמעתי על הקורדיליירה בלנקה; הרבה לפני שחלמתי לטייל בדרום אמריקה.  היו אלו ימי התום של מלחמת ההתשה.  הייתי נער בכתה ז'.  הערצנו את חייל האוויר, אספנו תרומות לרכישת מטוסי ה"פנטום" מארצות הברית וכשהגיעו דורסי הברזל הללו, לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה.  באותם שנים היינו כמו כולם כמעט, שיכורים מעצמה וכוח ולא שמנו לב לטיל שהחל לכופף את זנבו של המטוס.  ב-30 ביוני 1970 הופל מטוסו של רפי גולדברג מעל מצרים (יחד עמו נפל הנווט שלו, שנפצע קשה, אושפז בבית החולים "מהדי" שבקהיר ושוחרר ארצה לאחר שנה וחצי).  תוך מספר חודשים נפלו גם מטוסים נוספים.  לאחר חקירות ועינויים ולאחר מספר חודשים של שהיה בתאים מבודדים, קובצו השבויים הישראלים יחדיו, לתא אחד.  כעבור שלושה חודשים שוחרר לביתו הצנחן יאיר דורי, שהיה פצוע בעיניו ובידיו, כמחווה הומניטארית של המצרים, ושבוי אחר, מאיר מעיין, שהוחזק קודם לכן בבידוד, הצטרף אליהם.  כך התקבע המושג "עשרת השבויים", שכלל ששה אנשי צוות אוויר, צנחן נוסף, שני שק"מיסטים שנישבו על ידי מארב מצרי ורן אביגור, חבר קיבוץ בצפון, בנו של שמואל, אחד המפקדים המיתולוגיים כמעט של במלחמת העצמאות.  אביגור, שהתנדב לשרת כמפקד מעוז, כמו קיבוצניקים אחרים, שכונו "הנמרים של דיין", התקשה לשכנע את המצרים שבנו של הגנרל מטיל האימה מן הדרום, הינו רק סגן ולא סגן אלוף.
החוק הצבאי היבש, גורס שחיילים שבויים הופכים ליחידה צבאית ובעל הדרגה הבכירה הופך למפקדם.  השבויים הישראלים בקשו ושכנעו את המצרים, שעליהם לנהוג אחרת, והמצרים הסכימו.  רפי, בן משמר העמק וחבר הזורע הפך את החבורה לקיבוץ, עם ישיבה יומית, שמדי ערב מתחלף יושב ראשה, עם יומן יומי ועם פעילות חברתית שהלכה והתרחבה וכללה, בין השאר, תרגילי התעמלות, לימודים בטכניון ואפילו תרגומו של ספר שהיה לרב מכר.  למזלה של החבורה, לא היה לה מנהיג אחד, אלא שניים.  הנווט מאיר מעיין, בן גילו של רפי ומקביל לו בדרגתו הצבאית, שהיה טיפוס קשוח יותר, הציע אלטרנטיבה לרוחו הספרטנית של רפי.  בעוד שהאחרון ביקש להמעיט בבקשות ככל האפשר, טען מאיר כי ככול שיבקשו יותר, אולי גם יסורבו יותר, אך ללא ספק גם יקבלו יותר.  רפי הסגפן יחסית, נאלץ לוותר. יתכן מאד, שלו היה שם מאיר לבדו, היו השבויים צועדים ב"שמאל-ימין", ומתפקדים במשמעת צבאית, ולו היה שם רפי לבדו, היו אוכלים רק שימורי סרדינים במשך שלושה חודשים, אולם בסיטואציה הייחודית שלהם, צמח לו דגם מנהיגות, שונה מהמקובל, בעל שני מוקדי כוח, שמתארו אליפסה ולא עיגול, כל צד מושך לכיוונו, רפי לדמוקרטיה ומאיר לשיפור תנאים וכולם יצאו נשכרים.

סיפורם המופלא של השבויים הועלה על הכתב בספר רב עצמה, שנכתב לא רק בלשון ספרותית אלא בעיקר תוך שימוש בכלים פסיכולוגיים. רפי, שקרא קודם לכן את מחקריה של הכותבת בנושא הקיבוץ, התרשם עמוקות והחליט כי היא זו שתכתוב את סיפורו של השבי, שגם הוא היה מעיין קיבוץ.  הכותבת לא התכוונה לכתוב שיר הלל בנוסח "מה יפית".  היא תחקרה את השבויים בשאלות נוקבות ולא פסחה על מתחים ועל חולשות אנוש, ועסקה לא מעט בצד השני, של הנשים שנותרו מאחור, חלקן מטופלות בילדים קטנים. במיוחד התעכבה על המקרה הלא פשוט של מיכל (שם בדוי), אשתו של יאיר, הטייס המצטיין, חבר קיבוץ הזורעים, שבעת שביו התאהבה בגבר אחר, צעד שנחשב לחריג בחברה הישראלית של ראשית שנת השבעים ועמדה בניגוד לאתוס ההרואי של אז, שציפה מהאישה לשמור אמונים לבעל ולמולדת.  מיכל הביאה לספר את האמת שלה והתוצאה היתה מסמך נוקב ומרגש.

מבין שלל הסיפורים, בלטה דמותו יוצאת הדופן של רפי.  אידיאליסט שצימח שורשים באדמתו הפורייה של עמק יזרעאל, שהיה לטייס וכאשר השתחרר הפך לדמות מפתח במפעל של הקיבוץ.  רפי השאיר אחריו אישה בראשית הריונה, וכאשר חזר הביתה, קידמו את פניו דפנה וכלנית, תאומות זהות, חמודות להפליא, שנולדו בהיעדרו, אחזו בידיהן הזעירות בדגלים וקראו בשמחה "אבא שלנו חוזר", בעוד חברי הקיבוץ מתקשים לעצור את דמעותיהם.  באותם שנים, שרפי נמק בשבי המצרי, היה יותם שלהבת, אחיה הצעיר של שרית, מעיין תחליף של אב לניצה, לתומר ולתאומות הקטנות ונפשו נקשרה בנפשם.  כאשר פסעו רגליו של רפי בשערי הקיבוץ,  יותם לא היה שם כדי לקבל את פניו.  מטוסו הופל על ידי תותח נ"מ מעל "החווה הסינית" בחזית המצרית.

הספר רב העצמה התגלגל לידי באפריל 1990, בטיול שערכתי בפיליפינים, בסיומה של שנה מרתקת במזרח הרחוק. איילת ואנוכי נצמדנו לדפי הספר, גם כשהאוטובוס קרטע בדרכי המהמורות המטפסות אל הכפרים המרוחקים, החבויים בין הרי הגעש של האי לוּזוֹן.  גם למחרת, בעודנו מתפעלים מטרסות האורז הציוריות של בּטָד (Batad), לא חדלנו מלדבר על הספר. במיוחד על מיכל, שהלכה שבי אחר לבה.  מפנה עורף לאתוס ולציפיות החברה.   השאלה הנוקבת היתה זכותה של החברה וזכותנו שלנו לשפוט אותה בכלל.  לדיון, שהתלהם לעתים, הצטרפו מטיילים נוספים, רובם זוגות צעירים בתחילת דרכם.  מטבע הדברים, הביא כל אחד לדיון הנוקב הזה, גם לא רק את דעותיו, אלא גם את מטענו הרגשי ואת הצלקות שצבר במהלך חייו.  איילת, ובנות אחרות שהצטרפו אליה, טענו בלהט שאין לשפוט את מעשיה של מיכל ובו זמנית התפעלו מהתנהגותה הנאמנה והסגפנית של שרית, אשתו של רפי.  "גם ההתפעלות היא סוג של שיפוט?", עניתי בלהט לא פחות.


בעודנו מתווכחים, התקרבה אלינו צעירה חייכנית ומתולתלת, היתה זו ניצה, בתו הבכורה של רפי, שהצטרפה לדיון והביאה אליו, בדרכה הנעימה, זווית מאד אישית.  עולם קטן.  מאז נקשרה נפשי בנשמתה של משפחת גולדברג.  חשתי שאני, כמו כל אחד בחברה הישראלית, חייב משהו למשפחה הזאת, שנתנה כל כך הרבה ולעצמה לא בקשה דבר.  מיכל בחרה ללכת אחר צו לבה; שרית לעומת זאת, בחרה להתמסר למאבק על חירותו של רפי, ועל מקומו בעולמם של ילדיהם.  אבי, טייס המיראז', בחר שלא לטוס עוד מעל שמי ארץ אויב.  רפי, לעומת זאת, בחר לפקד על בסיס.  ייתכן ואסור לשפוט, וודאי שלא לתת ציונים, ובכול זאת, אומה נצרבת בזכות בחירות כמו של רפי ושרית.  בזכות משפחות כמו משפחת גולדברג, שכה רבים מבינה הגשימו את החלום האנושי האוניברסאלי, לגעת בשמים.  חלום שגבה את מחיר כה נורא, את מחיר קנאתו של השטן במצליחים..
אמנם, שמרנו על קשר רופף למדי.  ביני לבין רפי עמדו פער של עשרים שנה והבדלים מהותיים באופי, אולם שלושת השבועות המשותפים עם ניצה הטביעו בי את חותמם וראיתי לעצמי כבוד להימנות על חוג מכיריו הרחב של רפי.  למרות שעברו שמונה עשרה שנים מאז שקראתי את הספר, זכרתי כל משפט שצוטט מפיו ובמיוחד את רגע המפגש של רפי עם שרית אשתו, בבסיס חיל האוויר, במסגרת עסקת חילופי השבויים שלאחר מלחמת יום הכיפורים.  רפי, שידע שבן דודו וגיסו משרתים כטייסים, החליף מבט עם שרית ושאל אותה רק:  "מי משניהם"?  "שניהם", ענתה לו שרית.

נפלאות דרכי הגורל.  נשיא מצרים, ג'מאל עבד-אל נאצר, הכריז שנתיים קודם לכן כי טייסי הפנטום לא יוחזרו לעולם והנה באה המלחמה, והחזירה לשרית את הבעל, אך לקחה לה את האח.  רפי זכה לחבק את בנותיו, אך יותם לא זכה להגיע לרגע לו ייחל.  לימים ספרה לי שרית, כי לא הספיקו לעבד את האבל על יותם.  קברו אותו והתרכזו בבעל שחזר, ובמשפחה שהיה צריך לקומם מחדש.
רפי שב הביתה ולחייל האוויר.  הוא  פיקד על בסיס חייל האוויר בדרום ואחר כך על בסיס בצפון וב-1976 נולד בן הזקונים אורן, עץ שלבלב באדמת העמק. סמל אין לחיים חדשים.  אורן הפך להיות לגבר גדול וחזק.  "הכבשה השחורה של המשפחה" כיניתי אותו בחיוך, קצין מצטיין בסיירת הצנחנים, חי"רניק במשפחה שכולה טייסים.  את המשפחה הכרתי רק לאחר נישואיה של ניצה, שנים רבות לאחר המלחמה האיומה ההיא ולמעלה מעשור לאחר מותו של גלבוע. בתקופה זו דומה היה שהחיים חזרו למסלולם ומלאך המוות פנה למשימות אחרות.
עד שלקח את אורן.

היה זה יום אביב, שמתאים הרבה יותר לטיול מאשר ללוויה. אחרי ארונו של אורן פסעו חבריו וחייליו מסיירת הצנחנים, שהסתובבו בכומתותיהם החומות, התערבבו בהם חבריהם הטייסים של האח תומר ושל האב רפי, שחבשו בגאווה כומתות כחולות.  היו שם מפקדי חייל האוויר לדורותיו, לוחמי ה-101 וחברים רבים מיישובי העמק.  היתה זו זעקתה של ארץ ישראל שאהבתי.  ארץ ישראל של פעם, כזו שחלמנו להיות.  מסע הלוויה התפתל בשיפולי רמת מנשה, בין מרבדי רקפות וכלניות, נוף עולז מדי עבור לוויה. בני המשפחה קראו דברים נרגשים, אך נשכו שפתיים ולא השמיעו קול נהי, בכי תמרורים.  את כאבם שמרו לעצמם.

רק שבועיים קודם לכן, רכנו על מפות.  רפי, שרית ואני. הם רשמו בקפידה את השמות האקזוטיים וניסו לדמיין את המראות המופלאים שייראו ביחד עם אורן, שזה מכבר סיים את שירותו הצבאי. תיארתי בפניהם את אתרי האינקה, את יער הגשם הטרופי, את הרחובות מרוצפי האבן, את גגות הרעפים הישנים, את חגיגת הצבעים של השווקים האינדיאנים.  לטיול המשולש היתה אמורה להצטרף גם אדווה, חברתו של אורן.  הכול היה מתוכנן בקפידה, בדרך ה"ייקית" של חברי קיבוץ החורש.
אנשים מתכננים תכניות ואילו אלוהים יושב למעלה וצוחק.  בעודם אורזים את מזוודותיהם, השיגה אותם בשורה איומה: מלאך המוות, שתאבונו טרם שבע, נטל את נשמתו של אורן.   מי ששרד חמש וחצי שנים בלבנון מצא את מותו במלון בעיירה הבוליביינית קוֹפָּקָבָּנָה.  לא טיל אויב קיפד את חייו.  לבו שלו בגד בו. האם היתה קודם כתובת על הקיר? האם חש הקצין הגברתן מסיירת הצנחנים שמשהו איננו כשורה במשאבה החיונית כל כך?  כיצד ייתכן שהלב שעמד במאמצי הסיירת חדל לפתע לפעום?  האם החינוך המשפחתי להמשיך ולא לוותר לא הרשה לו לעצור, לבדוק?  זאת לא נדע לעולם.  באותם רגעים לא התפניתי לחשוב על כך.  הסתפקתי במבט מתוסכל, דרך צעיף של דמעות, במאות שצבאו על בית הקברות, בשקט בו נשאו את יגונם וברגבים התחוחים שעל הקבר.

באותו רגע גמרתי אומר להצטרף לרפי למסע שהחמיץ, להיות תחליף, גם אם עלוב, לטיול עם אורן.  רפי ושרית לא המתינו לי.  כעבור שנה יצאו יחד עם אדווה, לטיול בעקבות הבן המת.  הם החליטו לא למות עמו, אלא לחיות עמו.  זהו המסר שגם העבירו לאדווה שכמעט והיתה לכלתם. הגבר שתבחר, כך האמינו, לא ייקח אותה מהם, אלא, להיפך, יצטרף למעגל המשפחתי וכך היה.  על הטיול בקורדיליירה ווייווש ויתרו במסע ההוא.  היה זה מאמץ גדול מכפי כוחותיה של שרית ונשאר כמשאת נפש.  בינתיים, נכנס רפי לנעליו של אורן, תרתי משמע. התאים אותם למידותיו, לבש את בגדיו, נשא את תרמילו והלך עמו לכל מקום.  כעבור שנה, נולדה בתה של דפנה, הצעירה מבין התאומות וקיבלה, את השם, "רינה".  תזכורת חיה לאח שאינו.

ייתכן מאד והמסע המשותף עם רפי היה נשאר בגדר חלום, כדרכם של החיים הדוחקים את החשוב מפני הדחוף.  עד דצמבר 2005.
הסיפור מוכר למדי.  הובלתי קבוצת מטיילים בדרכם מדרום הודו לסרילנקה ובבדיקה שגרתית בנמל התעופה של טריבנדרום, קראלה, נמצא כדור של רובה בתיק היד שלי.  עד היום אין לי מושג כיצד נתגלגל לשם הכדור ולמרות שלא ברור מה ניתן לעשות בכדור, האשים אותי קצין המשטרה המקומי בלא פחות מאשר בטרור.  וכך, הפכתי בן רגע ממדריך טיולים חובק עולם, לנחקר בתחנת המשטרה ועוד באותו הלילה, לעציר בבית הסוהר של טריבנדרום.  תנאי המעצר לא היו קלים, על רצפתו של תא זעיר, דחוס עם עוד תרייסר עבריינים מקומיים, עמם נגזר עלי לחלק את הרצפה הקשה, את האסלה הזעירה ואת צחנת הליזול, כשקיבתי מסרבת להתמודד עם עיסת האורז שהוגשה לנו עם הירקות הבלתי מזוהים שצפו בנוזל עכור.  כדי להתמודד עם הקשיים, כתבתי הרבה.  בעיקר יומן שהפך אחר כך לספר ("שבוי בקסמה") והרבה מכתבים.  כתבתי הרבה. לילדים, לאמם איילת שגם לאחר שנפרדו דרכנו נותרה שותפה נאמנה, להורי וגם לרפי.  חיפשתי עידוד ותשובות מי שהתמודד עם משימה דומה, גם אם קשה בהרבה.
כאשר דרשה אמי, שבאה לבקרני מדי יום בבית הסוהר, למעט בבקשותי משלטונות הכלא, כדי שלא להגזים, טענתי לעומתה כי ההיפך הוא הנכון ועלינו לבקש עוד ועוד, וכך, גם נקבל יותר. כדי להניח את דעתה הפניתי אותה לרפי.  אחותי התקשרה אליו בשמה ושחזרה עמו את הויכוח הישן מהשבי, בינו לבין מאיר מעיין.  רפי הודה שמאיר צדק.... הוא, שבדרך כלל מקמץ במלים, כתב לי מכתב מרגש, בו הביא לידי ביטוי את רוחו האופטימית ואת עצביו החזקים.  כמה חודשים לאחר ששבתי הביתה, יצא לאור ספרי "שבוי בקסמה". מיהרתי לקיבוץ החורש, כדי להגיש את רומן הביכורים שלי, כשי לרפי ושרית.  באותו מעמד הצעתי להם לשחזר יחדיו את המסע האבוד עם אורן.

הרעיון, שנשמע  בתחילה מטורף, קרם עור וגידים.  ברק אפיק, חבר ועמית, שלא הכיר קודם את הסיפור, נשבה בקסמן של הדמויות ושל המשימה ורתם את זמנו, מרצו וקשריו בהתנדבות.
ב-18 ביולי הגעתי להוארז שבצפון פרו, שם נפגשתי עם החבורה, שהגיעו לשם יומיים קודם לכן והספיקו לטייל הסביבה ולהתרגל לגובה הרב. למחרת בבקר, נפגשנו עם הצוות של חברת "קורדיליירה בלנקה אדוונצ'ר", ויצאנו לדרך.  לאחר ארוחת הערב הראשונה, למרגלות הרכז המושלג של הקורדיליירה ווייווש, הזכירה לנו אדווה את המטרה שלשמה נתכנסנו וכל אחד מאיתנו קרא או סיפר לנו על מקומו של המסע בחייו ובלבו.  ניצה, האחות הבכירה ואדווה זוגתו של אורן, קראו קטעים שכתבו ואני הצטמררתי.  דפנה, אחת התאומות קראה מספר שורות שהרעידו את מיתרי הלב, כפי שעשתה בלוויה, שש שנים קודם לכן. רפי עצמו סיפר בקול רועד מבכי, כיצד נשבע להמשיך ולפסוע בדרכים, ביחד עם אורן.  לחיות עמו ולא למות אתו.

חלף למעלה מחצי יובל מאז שהייתי כאן לאחרונה. בימים היפים ההם, פסענו שנים עשר יום סביב הרכס, ללא לוגיסטיקה משוכללת כמו כעת, ללא מדריכים מקומיים, ללא טבח וללא צי של חמורים.  אך אז, למרות שטרם נסללו דרכים אל מכרות הכסף והפחם, שקיצרו את המסלול ביומיים ולמרות שמזוננו הצטמצם לדייסות ואורז, דומה והיה אז קל יותר.  השנים שחלפו עשו לי טוב בשטחים רבים, אך הרגליים אינן קלות כבעבר והכתפיים, שנשאו בעבר אוהל, שק שינה ומזון לשבועיים, מתקשות בגבהים הללו להתמודד עם מצלמה, בקבוק מים ומעיל גשם. גם אם אינני מסוגל לשחזר במדויק את המראות של אז, אני יכול בנקל לשחזר את סערת הנפש.  היופי חוגג מכול עבר, כמו בעבר.  כך בעמקי הערֶבה, שפעם גלשו בהם קרחונים, באפיקי הפּזָרוֹת של הנחלים, בפלגים האדמדמים מברזל, במפלי המים הזעירים  שנותרו קפואים, בפרחים הזעירים ובפסגות המחודדות, המחופות בשלג צחור. למרבה הצער, התחממות כדור הארץ ניכרת כאן במיוחד. הקרחונים קטנו בהרבה, אך גם עתה, המראות שמסביבנו היו עוצרי נשימה, ולא רק בגלל מיעוט החמצן.
זה היה מסע לא קל.  גם מזג האוויר לא האיר לנו פנים בתחילה:  כבר בערב הראשון קיבל את פנינו מטר, שבגובה הזה, בטמפרטורות הללו, הוא מטריד במיוחד.   הגשם לא נלקח בחשבון.  הוא נדיר בעונה היבשה בהרי האנדים.  כאשר שאלתי כמה רועים מקומיים לתופעה הנדירה, השיבו אלו בחיוך, שאלו וודאי דמעותי, הנוזלות כגשם... ולא ידעו שבמסע שלנו, היו גם לא מעט דמעות, גם אם יבשות או מוסוות בחיוך.
לא יכולתי לשער, שעוד אתגעגע לגשם הזה. למחרת התכסתה הקרקע בברד ובערב שאחר כך כרעו האוהלים תחת מעטה השלג.  היה קר מאד.  ישבנו באוהל חדר האכילה, עוטי מעילים ושנינו נוקשות מקור, ממהרים להימלט, כבר בשעת ערב מוקדמת, אל המחסה  המשעמם, אך החמים יחסית, של שק השינה.
לאחר לילה קר, שחלקו היה עובר עלינו באגירת כוח לקראת השתחלות איטית משק השינה אל הקור העז שבחוץ, הטלת נוזלים הכרחית וחזרה לנמנום באוהל, היינו פותחים בקושי את רוכסני האוהל הקפוא, דורכים על העשבים הקפואים, וממתינים לשמש שתעלה עוד רגע ותפשיר את הכול, בעיקר את עצמותינו.  רק כך אפשר להבין את חשיבתה של השמש בתרבותם של בני האינקה. אנו, שרגילים לראות בשמש מטרד ולעתים אפילו אויב, דיברנו  על אל "שבצלו אחסה".


למזלנו, היו עמנו טָאנָה, מדריכה בכירה מחברת "קורדיליירה בלנקה אדוונצ'ר", נֶסְטוֹר, מדריך צעיר ונמרץ, בעל כושר גופני מרשים, שנולד באחד מכפרי האזור, מנואל, מנהלן מוכשר ומסור, אובלדו הטבח, שהיטיב לבשל ושני חָמָרים שקטים וביישנים, שהיו מספיקים להקים את המאהל הרבה לפני שהגענו ולמלא קנקנים במָטֶה דֶה קוֹקָה, משקה שאין כמותו כדי להפיג את העייפות ולהקל על מועקת הגובה.


הקורדיליירה זרועה אגמים במגוון של צבעים, הנושאים שמות, לעתים משונים, כמו "האגם הצהוב", על שום העשב הגדל לגדותיו, "אגם העשב" ועוד.  בימים יפים, משתקפים ההרים במלואם במימי האגמים ויוצרים תמונה כפולה של יופי, כמו הררי קצפת על עוגה דמיונית של טיטאנים. לחופי האגמים פזורות בקתות קטנות שגגותיהם עשויים קש, כבימים ימימה.  הפח המכוער, שעשה שמות ביופיים של כפרים רבים, טרם הגיע לכאן. יושבי הרכס, איכרים שפניהם צרובות שמש, נוהגים את בקרם בביצות שלחוף האגמים, לעתים הם מצליחים לתחום חלקת קרקע קטנה, בחומת לבני בוץ המגֵנה מפני הרוח השורקת ולגדל מאחוריה כמה ירקות. חייהם קשים ואין להם זמן לשים לב להוד הנורא שסביבם.  למעט כמה כתמי ירק מקריים, הנוף צחיח כמעט לגמרי; כמה עשבים חד שנתיים, שיח הנחבא מאחורי קפל קרקע ותו לא. שקט כאן בהרים.  דומה ורוח אלוהים שורה כאן, בפסגות הצחיחות והצחורות.  ואכן, בהרים הללו שכנו האָפּוּס, אלוהויות ההרים של האינקה, מי ששלטו פעם במרחבים הללו והניחו את הבסיס לשבילים בהם דורכות רגלי המטיילים של ימינו.  שעות בין הערביים יפות כאן במיוחד, הקור אכן מתחיל להזדחל אל מתחת לבגדים, אך השמיים מצטבעים בכתום, לעננים נרקמת שלמה וורדרדה ועוד רגע יצטבעו השמים באדום של שקיעה.  מפעם לפעם מופרעת השלווה הקדושה על ידי שאון של מפולת שלגים, צרחה של ברווז או משק כנפיה של להקת מגלנים מעוקלי מקור.  לעתים הלמות פרסות סוסים ושוב, קול דממה דקה.


גם ללילות הבהירים יופי משלהם.  בפרט בימים שהירח מתמלא וההרים המושלגים משתקפים היטב במימי האגמים.  שקט שעשוי מקרח ואלוהים.  כאשר יצאנו מאוהל חדר האכילה לכיוון אוהלי השינה, העפנו מבט אל השמים זרועי הכוכבים.  כאן, ללא הילה של יישוב קרוב וללא שאון מיותר של ציוויליזציה, ראינו את קסיופיה, הדובה הגדולה, אוריון המוכר לנו משמינו הצפוניים יותר וכמובן את צלב הדרום, שהיה מקודש לתרבות האינקה ואולי המקור למספר ארבע, שהיה כה משמעותי עבורם.
היינו עשרה מטיילים, כולל שרית שנותרה מאחור, מטפלת בנכדים ומלווה אותנו במבט דואג, כפי שעשתה אז, בימים הארוכים ובלילות הקרים של השבי.  גם אורן ליווה אותנו, בנוכחות רבת עצמה.  הבנות החליפו חוויות משותפות חלקן משעשעות, עם אורן כפעוט, כילד, כנער וכגבר.  הוא היה עמנו במעלות המפרכים, צפה עמנו בעננים שריחפו אל מול הפסגות; הישיר את מבטו אל קונדורים שדאו מעלינו במעוף מלכותי, אל הויסקאצ'ה, המכרסמים הדורי הזנב, שהציידים כמעט והכחידו ומעל מעברי ההרים התלולים שגבו מאיתנו מאמץ רב ואורן, היה מגמא בצעד קל ובחיוך ענק.  לעתים, כשהיה קשה במיוחד, ודמנו הלם בפראות בעורקים, סייע לנו אורן לשאת את התרמילים, כפי שהיטיב לעשות בשירותו בסיירת.

כאשר טפסנו באחד המעלות, הצביע אובלדו הטבח לעבר ההרים, שם מרחוק, הבחינה עינו המנוסה בדוב המשקפיים ששירך את רגליו בשלג. בעל חיים נדיר, שנמצא בסכנת הכחדה, שלא הזדמן לי לצפות בו בכול מסעותיי הקודמים באנדים. אולי היתה זו יד הגורל, ואולי בזכות ניסיונו הרב של אובלדו.  אולם רפי לא שעה להסברים אלו.  הוא הביט בדוב ואמר בחיוך שכנראה זוהי רוחו של אורן, שבאה לבקר אותנו בסוף המסע..
לאחר שבוע מפרך של הליכה, חגגנו את סיום המשימה בתצפית מופלאה על הכפר קחטמבו (Cajatambo), ששכן בגיא צר, כמעט נחבא בין ההרים.   התחלנו לגלוש בדרך התלולה מטה, כשברקע נשמעים הדיהם של כלי הנגינה, לקראת הפייסטה הגדולה שתיפתח באותו ערב, חגה של מריה מגדלנה, הפטרונית של הכפר, שהתמזג עם חגי אינקה קדומים.  פסענו בנפרד, איש איש ומחשבותיו.
רפי, שהתמודד בהצלחה עם משא השנים והזיכרון, הגיע אחרון וחייך בסיפוק.  הוא היישיר מבטו אל מלאך המוות וזה השפיל את עיניו.

01bright

01bright

01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife