• Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • 04bright
  • Show Image

01bright 01bright

01bright

פרו - החגיגה הגדולה באנדים

פייסטה בארצות האנדים שבדרום אמריקה, היא חגיגה, אליה מגיעים מאות ולעתים אלפי אנשים, שהיטלטלו למקום במשאיות רעועות, אוטובוסים מקרטעים וטנדרים מתפקעים מכמויות האנשים שעליהם. הם יורדים מהם בהמוניהם, עמוסים בצרורותיהם, נשותיהן מהדסות בהילוך האופייני רק להם, ילדים הבולעים בתאווה דברי מתיקה ואבות המתחילים לשתות. מוקדם מדי לדעת נשותיהם. יפה להתבונן בהם, לבושים בבגדים האופייניים לכל כפר וכפר, כשנשותיהם מתעטפות במָנְטָה השונה מכפר לכפר. לעתים מָנְטָה הוא אריג העשוי במכונה וצבוע בצבעים כימיים זוהרים ולעתים זו עבודת רקמה, מלאכת מחשבת של ממש, שעולה כמו משכורת דו חודשית.
הם פוסעים חגיגית, כשברקע נשמעת מוסיקה רעשנית הבוקעת מרמקולים, המורכבת משילוב בלתי אפשרי של כלי נגינה אנדיניים, כמו הקֶנָה (חליל מעוגל), טָרְקְה (חליל מרובע), סָמְפּונְיה (חליל פאן), צָ'רָנגו (כלי מיתר המזכיר מנדולינה) ולצדם חצוצרות ותופים, בבליל מוזיקלי שקצת קשה לעיכול למי שלא מורגל בו.

בהרי האנדים של פרו ובוליביה, דרומית לקו המשווה, יולי ואוגוסט הם שיאה של עונת החורף. התקופה הקרה והייבשה. החורף המגיע מבטיח תקופה ימים רצופים של שמיים נקיים מעננים, הווה אומר אומר שמש קופחת ביום וקור מקפיא איברים בלילות ובבקרים. זהו כנראה הזמן המתאים יותר לקיום החגיגות העליזות והצבעוניות של תושבי האנדים. בתקופה זו , בה הדרכים כבר אינן מבוצצות והעונה החקלאית טרם החלה, נוהרים הכפריים לאירועים העונתיים, שם נשפך אלכוהול בכמויות מסחריות, דוכני מזון מוקמים בכל פינה, להקות משמיעות מוזיקה קיצבית ונערות רוקדות בשלל תחפושות.


הפייסטה איננה רק שמחת עניים המטביעים את צער חייהם בכמויות ענק של צ'יצָ'ה (בירה מקומית עשויה מתירס), אלא גם חלון ראווה אנתרופולוגי לסבך האמונות הרווחות ברכסים המושלגים או ברמות סחופות הרוח של בוליביה ופרו. בפייסטה אפשר לחזות בפולקלור המקומי במיטבו. למרות הפיתוי, אין לראות בתלבושות, במסכות ובריקודים, מורשת ילידה, פרה קולומביאנית, אלא בעיקר את תוצאותיו הדומיננטיות, הטוטליות של הכיבוש הספרדי.
עד לפני כמעט חמש מאות שנה שלט כאן האינקה, בנו של השמש. המלך ניהל  את טקסי הפולחן לאל השמש בחודשים יוני ודצמבר, חודשי המעבר וההשתנות של השמש. הימים הקצר והארוך בשנה נחשבו לימים רגישים והחגיגות דאגו לחיזוקם. הטקסים נערכו בקוּסְקוְ הבירה ברוב פאר והדר, בעיקר בקוֹרינְקָצָ'ה (Corincacha), המקדש הגדול לאל השמש.  נציגים מכל רחבי הממלכה הגיעו ומנחות יקרות בידיהם, מתנה לאל השמש, ולבנו מלך האינקה. עדרי ימות (Llamas) ואלפקות, צדפות צבעוניות, אריגים מעשי מחשבת, פסלי זהב וכסף וכנראה גם ילדים.  המלך מצידו השיב להם במתנות יקרות, בקרקעות, ואף לעיתים בנשים יפות; פילגשים לשליטי המחוזת. כך, לאור השנה, נערכו חגיגות שונות, בספטמבר, חגגו ברוב עם את חגה של המלכה, המזוהה עם הירח, בן זוגו הלילי של השמש. בחודשים נוספים חגגו גם לאבות הקדמונים, לכוכב נגה, לברק, לרעם, לשביל החלב  ולקשת בענן. כמו כן נערכו חגיגות שציינו ברוב הדר את ראשיתן או סיומן של העבודות החקלאיות השונות. כמו בתרבויות אחרות, זוהתה פוריות האישה עם פוריותה אדמה ופולחן האלים התערבב עם הודיה לאדמה ואלה נחגגו ברוב עם, בליווי מנגינה ומחול.
מקדמת דנא עבדו תושבי האנדים לכוחות הטבע, שנים רבות לפני שמלכיהם כונו בשם "אינקה". הם עבדו לגרמי השמים כמו להרים, שהיו בעלי נשמה משל עצמם והשגיחו על בני האדם, שמרו עליהם וסייעו להם לעבד את שדותיהם. מעת לעת, כאשר סטו תושבי האנדים מדרך הישר, הזכירו להם האלים כי אינם אלא אורחים לרגע על האדמה הזו. מעת לעת היתה מגיעה תזכורת קטלנית בדמות מפולות סלעים, גלשונים (אבלנש), שיטפונות, ברקים קטלניים, התפרצויות געשיות, ואחת לכמה שנים גם זרם "אל ניניו", אותו זרם ים חמים, המשנה את האקלים בצורה קיצונית.  כך נוכחו בני האדם, שוב ושוב כי האלים היו קיימים הרבה לפניהם. הקורבנות הרבים של אותן תזכורות איומות, נחשבו לזעקת האלים שקרו לאיזון האדם עם הטבע, עם אמא אדמה.


כאשר הגיעו לכאן הספרדים במאה ה – 16 הם רצחו את מלך האינקה, כבשו את  קוסקו הבירה ובצורה שיטתית ומאורגנת שרפו את מקדשי השמש, ניפצו את פסלי האלים השונים, ויותר מכל עסקו בביזת הזהב והכסף הרבים שנועדו לחלות את פני האלים. בכל מקום בו היה מקדש, הקימו הכובשים במקומו כנסיה או מנזר. על הריסותיו של כל מזבח נעצו צלב. את המומיות של האבות הקדמונים אותם עבדו בני האינקה, הם ביזו ניפצו ושרפו על שלל הכלים והמנחות היקרות שהיו עימם. הם רצחו את הילידים כדי להציל את נשמתם. ברחבי האנדים נבנו כנסיות, נערכו הטבלות המוניות ועקרונות הנצרות הקתולית התפשטו עד לכפרים הנידחים ביותר.
הילידים קיבלו על עצמם, מי בהסכמה ומי בכוח את דתם של הכובשים. סביר להניח שביום היה הקָמְפֶּזינוֹ (כינוי ליליד הכפרי) מתפלל לקדושים הנוצריים ובלילה לאלי הטבע. עם הזמן חל מיזוג בין אלו לאלו וכך דמותו של האל  הבוראוירָה קוֹצָ'ה (Viracocha) התמזגה בזו של ישו ואילו אמא אדמה, פאצ'אמאמא (Pachamama), קיבלה ביטוי נוצרי בדמותה של הבתולה מריה.
אם עד להגעת הספרדים היה לכל כפר באנדים אל מקומי ששמר על אנשי הכפר, הרי שאחרי התפשטות הנצרות, אימץ כל כפר לעצמו קדוש נוצרי, שמילא את תפקידו של אותו אל. פעמים רבות היה זה הפטרון של אותו יום בו הגיעו הספרדים אל הכפר. מאז חלפו כמעט עשרה יובלות. הילידים רואים עצמם כקתולים נאמנים ורבים מהם התערבבו בספרדים בקשרי תרבות ודם.


היחס לספרדים מורכב ומעורב. הם אלו שהביאו לכאן את השפה, את הדת, את מרבית מרכיבי הזהות. אפילו שפת האינקה, הקֶצ'וּאָה, הופצה עלי יד הספרדים שהפכו אותה ל"לינגווה פרנקה". אפילו התלבושות הצבעוניות שמגדירו להפליא כל כפר וכפר, לידתם בהנחיות נוקשות שהנחיתו הכובשים. מאידך, הספרדים חיסלו את מרבית האוכלוסייה המקומית, מי בהתעמרות ומי במחלות, עשקו את רכושה ולמעשה מוטטו את המבנים החברתיים עליהם הושתתה האוכלוסייה הילידה. הפולחנים העתיקים לאלי האנדים, חגי הטבע והחקלאות, פסטיבלי השמש והירח, כל אלו היו אסורים בזמן הכובש הספרדי. במקומם חגגו את החגים הקתוליים לישו, הבתולה והקדושים השונים. הספרדים, אלו שנותרו ואלו ששבו לארצם, הותירו בייבשת אומללה צלקות שלא ימחו, מכרות מדולדלים ובני תערובת רבים המחפשים את זהותם. יותר מאוחר, כאשר עזבו הספרדים, לא היה באופנה להיות "אינדיאני", כולם ניסו להבליט את החלק הלבן של עברם והחגיגות המקוריות הוזנחו או נשכחו. עד לפני כמאה שנה, עשרות שנים לאחר קבלת העצמאות, ה"בון טון" היה להיות ספרדי. בעשרות השנים האחרונות, מבליטים המקומיים, דווקא את מוצאם האינדיאני, גם אלו ששמם ספרדי ודמם של אבותיהם הכובשים ניכר בפניהם.


עבור רבים, הקדושים הנוצרים הם התגלמויות נוצריות של אלי האנדים, האלים האחראים על ההרמוניה שבין האדם לבין הטבע.  על כך מודים אנשי האנדים בתפילות ובחגיגות. בכל כפר מקדישים יום חג לכבוד הפטרון השומר על הכפר ומודים לו ודרכו לאל אינקאי קדמון, על חסדו בשנה החקלאית שחלפה.
מעט נותר ממה שהיה קיים כאן טרם בוא הספרדים ואת מה שנותר יש להתאמץ כדי לזהות. ובכל זאת, בעיניים רגישות, אפשר לנסות ולהסיר את המעטה הקתולי – ספרדי ולאתר את השורשים הפרה קולומביאניים הרוחשים תחתיו כמו גחלים.
ובכול זאת, הם כאן, נוכחים גם בפולקלור, שקשה לדעת איך נראה טרם שדרכה כף רגלם בייבשת, טרם שהפכה ללטינית. דומה שיש כאן לא רק תערובת שלל חגיגות נוצריות קתוליות לצד חגי טבע ופולחנים לאלי האנדים הקדומים, אלא תרכובת של ממש ואיש אינו יכול או רוצה להצביע על המקור לחגיגות, כולם עסוקים בהוויה, לשתות ולשמוח.
בפייסטה, כמעט בכול פייסטה, נראות מסיכות מסוגים שונים, רובן ככולן דמויות נלעגות של הכובש הספרדי, מרביתן ארוכות אף, חלקן כחולי עיניים. לעתים, מתחת למעטה הספרדי וללגלוג עליו מבצבצים פולחנים פרה קולומביאניים, ניסיון לשחזר מה היה כאן טרם שהתחילה הקולטוריזציה הגדולה ביותר בתולדות האנושות.


למסכה יש תפקיד חשוב בפייסטה האנדינית, כמו בכול קרנבל. המסכה איננה רק מסתירה את זהותו של החובש אותה, אלא מאפשרת לו, לפרק זמן קצור, להיות מישהו אחר. אדם שאף פעם לא יהיה. או אולי דווקא להתחבר לחלומות כמוסים, להוויה אלטרנטיבית, לזהות נסתרת שלו, שהוא אינו מעז להחצין בדרך כלל.
בקרב מטיילים מקובל להתרפק על העבר, שהיה מוצלח בהרבה טרם "התקלקל" על ידי המודרניזציה והתיירות. תחושותי שדווקא ההפך הוא הנכון. בשנים האחרונות, במסגרת גל ה"חזרה למקורות" השוטף את העולם, חודשו חגים ופסטיבלים רבים אשר כמעט נעלמו מן העולם. חגים אשר עד לא מזמן נחגגו רק בכפרים נידחים ומנותקים אליהם כמעט ולא הגיעו הכמרים הספרדים הכלו נחגגים בערים הגדולות ברוב עם. חגיגות נוצריות אשר נחגגו מאז הגעת הספרדים, אימצו מוטיבים מקומיים והפכו לחג מקורי אנדיני. כך למשל חגה של הבתולה מקופקבנה (Copacabana) שנחגג בחודש אוגוסט על שפת אגם טיטיקקה בבוליביה; בחודש בו מתחיל עיבוד השדות והחריש באנדים.

חגיגות הבתולה מקנדלריה

במקור, על שפת האגם חגגו את חגה של הפאצ'מאמה, אלת הפיריון, אמא אדמה. בחודש זה היו מעלים קורבן יימות רבות וקוברים אותן בשדות כמתנה לפאצ'מאמה. מעט לאחר הגעת הספרדים התגלתה הבתולה מריה לתושב האזור וביקשה שיקים לה אתר פולחן על שפת האגם. וכך נבנתה כנסייה לבנה ומפוארת על שפת האגם, אליה עולים לרגל מיליוני אנשים מכל רחבי בוליביה. המבקרים מביאים עימם מינייטורות של בתים, מכוניות, פרות ומשאיות בתקווה שהבתולה תעשה עבורם נס והם יזכו לכך במציאות. בשנים האחרונות החלו להביא ערימות של דולרים קטנים מנייר על מנת לזכות בהם במשך השנה.

חגיגות הבתולה מקנדלריה

כך הפכה הבתולה מקופקבנה, התגלמותה הנוצרית של אלת האדמה והפיריון, לפטרונית הראשית של בוליביה. בדומה לה, החגיגות לכבודה של הבתול המקנדלריה (Virgen del  la Candelaria) הנחגגות בפונו מדי שנה בחודש פברואר. כך  החגיגות לכבוד הבתולה מאורוקופיניה  (Virgen del Urucupiňa), המושכות אלפי חוגגים וסקרנות לקוצבמבה מדי חודש אוגוסט, וכמובן הדיאבלדה (Diablada), חגיגות השטן המתקיימות באוֹרוּרוּ בחודש פברואר.


באפריל חוגגים בכל רחבי האנדים את חגיגות "קוֹרְפּוּס כְּריסטי"Corpus Cristy) . בערים ההרריות יוצאים חוגגים רבים, חדורי להט דתי מן הכנסיות השונות ומובילים בשיירות ארוכות, על גבי בהמות את צלמי הקדושים השונים ובראשם כמובן את פסל הצלוב. במאי נערכת חגיה מיוחדת באזור קוסקו שבפרו, לייתר דיוק למרגלות רכס באוזנגטה (Auzangate), שפסגות המושלגות נישאות לגבהים של 6000 מ' מעל פני הים. הפייסטה של קויוריטי (Qollyority) היא חגיגה הררית מיוחדת, המוקדשת לכוכב השחר, וונוס בלשוננו. אלפי כפריים צועדים בלבוש צבעוני תוך שירה וריקודים.

הפייסטה של קויוריטי

הם מתקבצים בתוך עמק בגובה של  4600 מטר, שם הם ערכו מיסה נוצרית גדולה. אך בלילה, כאשר יכבו הנרות בכנסייה, יוצאים הנועזים שבהם ומטפסים הקרחונים הנישאים. נציגים בודדים מכל כפר יעלו לפסגה ויביאו עימם עם עלות כוכב השחר גלידי קרח עבור אנשי קהילתם. אלו הם על פי האמונה העתיקה, מים קדושים ומרפאים מקרחון של נשמת ההר הגדול, הר שפעם, טרם הגיעו הספרדים ופסלונים בידיהם, מקום מקודש, ווקה (Waka) בלשונם, אולי אפילו אל. אני מאמין שעבור רבים מהם הוא עדיין כזה, בעל כוח וכבוד משלו,  לצד האלים החדשים שהביאו עימם הלבנים.


ב – 24 ביוני חוגגים בקוסקו, בירת האינקה,  את פסטיבל השמש או "אינטי ראיימי" (Inti Raimi) בשפת הקֶצ'וּאָה, שפתם המקורית של תושבי האנדים. זהו אולי הפסטיבל החשוב ביותר בפרו, גם אם  לא הארוך הסוער או הצבעוני מכולם, אך יותר מכולם, הוא מסמל את החזרה לעבר האינקאי הנכסף, לפולחן השמש.

אינטי ראימי

יש עוד הרבה פייסטות שלא מניתי כאן. לפייסטות אחדות טרם הגעתי. ישנן כמה שוודאי טרם שמעתי עליהן. כל כפר ומנהגיו, כל עמק ותאריכי החריש והקציר הנכונים לו על פי האקלים השונה כל כך ממקום למקום בהרי האנדים. לכל כפר יש את הקדוש הנוצרי או האל העתיק המגן עליו ויום חגו של הכפר הוא יומו של אותו קדוש. כך, כמעט לכל אורך השנה אנו זוכים לחגיגות צבעוניות באנדים. אלו הם ימי חג של אכילה ושתייה, זלילה וסביאה, שחרור והודיה לאלים על חסדם בשנה שעברה, כמו גם בקשות ליבולים בריאות פריון ופרנסה בשנה הזאת.


לשילוב של האלכוהול עם המוסיקה יש תפקיד מרכזי ביצירת האקלים התרבותי המאפשר למקומיים קשיי היום את פורקן היצרים הזה. דבר היוצר השובר את שגרת היום יום המעיקה והחדגונית ומזמן עבור הילידים כמה ימים  של פריצת גבולות ושחרור לחצים.יש לפייסטה תפקיד חשוב דווקא בשמירת הסדר החברתי. הוא מאפשר למקומיים "לשבור את הכלים" בצורה מאורגנת. יש כאן אפוא עידון של הלחצים, ניתוב של התסכולים. לאחר יומיים או שלושה של פייסטה, אחרי שתייה רבה וריקודים לרוב ישובו כולם לבתיהם עייפים ומחייכים. כך בהרי האנדים, למרות מצוקת הקיום, למרות המציאות והתנאים הקשים, שמחת החיים והאמונה הדתית נותנות לאנשים כוח להמשיך הלאה לעוד שנה חקלאית קשה בציפייה לשובו של מלך האינקה או עד אז לפחות ציפייה לפייסטה של השנה הבאה.
בכול טיול לבוליביה או פרו, מומלץ מאד לכלול לפחות פייסטה אחת, חוויה פולקלוריסטית מאין כמותה. עם הזמן למדתי שראוי לתכנן טיול, בין הייתר בהתחשב במועדה של פייסטה ואפילו לחצות מרחקים ארוכים לשם כך.


הפייסטה של פוקרטמבו
על הפייסטה בפואקרטמבו (Puacartambo), החגיגה לכבודה של הבתולה מקרמן, שמעתי מזמן. אני חושב שכבר לפני למעלה משנות דור, כששבתי מהאינטי ראימי Inti Raimi)) – פסטיבל השמש של האינקה שנחוג בקוסקו. באותה פייסטה, שציינה את היום הקצר בשנה, הגיעו להקות של מחוללים מרחבי פרו. הם רקדו בתלבושותיהם הצבעוניות על הטרסות הענקיות של סָקְסָהוּיאמָן, מבצר המקדש של האינקה הבנוי לתפארת מעל העיר. "מלך האינקה" נישא על אפריון וכאוגרפיים מודרניים מנסים לשחזר את אותו יום נורא, בו ניסו אבותיהם הקדמונים של פרו לעצור את השמש לבל תיעלם. זה היה יפה, פוטוגני להפליא, אך נראה לי מאורגן מדי, לא מספיק אותנטי בעיני הצעירות. טרם הבנתי אז שכול פייסטה טובה מאורגנת על ידי מישהו, אחרת היתה כאוטית ואלימה מכפי שאפשר להכיל.
יודעי דבר סיפרו לי על הפייסטה לכבוד הבתולה מקרמן (virgin del Carmen), שנערכת דווקא בכפר הקטן פואקרטמבו, המרוחק כמה שעות נסיעה מקוסקו. זהו כפר שקט ומנומנם שתושביו מעידים עליו שבמשך 362 ימים בשנה לא קורה בו דבר, למעט שלושת ימי החסד שבין ה-14 ל-16 ביולי, אז יוצא מדעתו וחורג עשרת מונים מגודלו הטבעי.

צילום אויר של פואקרטמבו והאזור

פואקרטמבו, כך מתברר לא תמיד היה כפר נידח ומנומנם. כאן, בצומת הדרכים בין הרי האנדים, יער הגשם הטרופי והמדבר הנמצא בחופו של האוקיינוס השקט, נפגשו שיירות וסחורות החליפו ידיים. לכיכר העיירה הגיעו שיירות של יימות עמוסות בכדי חרס מאזור רָחְצ'י, זהב שנאסף בערוצי הנחלים, פירות טרופיים ונוצות צבעוניות משפלת האמזונס, כותנה ופלפלת חריפה מאזור החוף. הגיעו לכאן אנשי האלטיפלנו ונפגשו בתושבים מיערות הגשם. מן הסתם עמדו כאן דוכנים ועליהם הוצגו לראווה בשר מיובש המוכנה צ'רקי וצ'ונְיוֹס  (תפוחי אדמה מיובשים), עלי קוֹקָה וצלמיות מחומר. הצומת המרכזי שבין האזורים הגיאוגרפיים הקרובים יחסית והשונים כל כך היה אחד ממרכזי הסחר החשובים של פרו הפרה קולומביאנית. קל לדמיין אותם, אותם פנים צרובי שמש, אותם אנשים מוצקים ונמוכי חומה. אמנם, לא היו כאן פּוֹנְצ'וֹס שהגיעו מאוחר יותר עם הספרדים, לא סומבררוס, שאף הם היו מפריטי הלבוש של הכובשים, אך הפרצופים הם אותם פרצופים וההמולה היא אותה המולה. כאשר הגיעו הספרדים, שחמדו את הזהב שנכרה בנהרות שבג'ונגל, הפכה העיירה למקום מרכזי בסחר הקולוניאלי. לאחר שהדלדלו מקורות הזהב ובפרט לאחר שעזבו האדונים האירופאים, שקע הכפר בתרדמת, ממנה הוא מגיח, לשלושה ימים מאושרים, מדי שנה בשנה.
מעת לעת שמעתי עוד ועוד סיפורים, מתרמילאים וממקומיים, כיצד במחצית חודש יולי, יוצאים המוני אדם מקוסקו, מיטלטלים בשיירות של אוטובוסים בדרכי עפר הרריות עד לכפר הקטן, המתעורר משלוותו ומאפשר לתושביה אזור כולו כמה ימים של שיגעון, אי של שמחה ועליצות בים השגרה.
נסעתי.
לא כל כך מהר. עברו עשרים וחמש שנה, עד שהגעתי גם אני לאירוע המיוחד הזה..

מבני קבורה קדומים, בדרך לפואקרטמבו

יצאנו מקוסקו בשעת בקר מוקדמת, נסענו בדרכי עפר שהתפתלו מעל נופים בראשיתיים ותהומות אין חקר לעמקם. עצרנו במבני קבורה מתקופת האינקה ולקראת צהרים הגענו אל הכפר. לא צריך היה להיות מומחה לאנתרופולוגיה כדי להבין שעומד להתרחש כאן משהו יוצא דופן. עשרות אוטובוסים גדשו את מגרש החניה, אם אפשר לקרוא כך למשטח העפר שפונה לכבוד האירוע. מאות דוכני מזון  הוקמו בצדי הדרך שם הציעו למבקרים צ'יצָ'רון, היינו נתחי חזיר המטוגנים בשמן עמוק, קלחי תירס מבושלים או צלויים על גחלים, פלפלים חריפים ממולאים בשר וירקות, תירס עם גבינה והלהיט, "קוּי" חזיר ים (קביה) מטוגן או עשוי על הגריל וגם דברי מתיקה להנאת הילדים.


כמו בכול פייסטה, לגמו הנוכחים כמויות הגונות של צ'יצָ'ה, וגם לא התנזרו מבירה מקומית, אחת התעשיות המשגשגות באנדים. כבר בדרך אל החדר שנשכר למעננו בעוד מועד, נתקלנו בפרצופים שמחים ובמסכות צבעוניות. היו של גם לא מעט הולכי על ארבע. אחדים מהם מקושטים: חמורים, כבשים יימות (Liamas) וסוסים שעורם הוברש ופרוותם סורקה לכבוד האירוע. ההתרגשות ניכרה באוויר.
כבר לא הייתי תרמילאי כמו ב-1980, כבר לא נדחקתי עם עשרות מקומיים על משאית. נסעתי באוטובוס תיירים, מלווה בקבוצת מטיילים ואת פני קיבל כוח חלוץ שנשלח לכפר במיוחד עבורנו. חוליו, הרס"פ המקומי, המתורגל באירועים כאילו ובטיפול במטיילים מבולבלים, קיבל את פנינו. בני הלוויה שלו נשאו את חפצינו על גבם והובילו אותנו לחדר במרכז הכפר, שנשכר בעוד מועד במיוחד עבורנו. התקשינו ללכת אחריהם. אחוזי התרגשות רצנו, מצלמות בידינו, אחרי המחופשים שנעו בצלה למרכז הכפר. בגובה של 3000 מטר, אף המורגלים באוויר הדליל התנשפו במאמץ.


המזרונים הונחו על רצפת החדר, ארוחת הצהרים נאכלה בחיפזון ואנו ברחוב, מצלמים ללא הרף, מתחככים ברוקדים ונזהרים מכייסים. נהר של פרצופים עבר מולנו. היו שם בוקרים מאזור הצ'אקו, חבושים בכובעים רחבי שוליים; היו שם נציגים מיער הגשם הטרופי שהגיעו מעוטרים בנוצות; היו גם צאצאים של עבדים שחורים; גברים חבושי כובעי גרב לבנים, כמו של שודדי בנקים; מסכות של ספרדים כחולי עיניים ועקומי אף, מסכות של מוֹרֶנוֹס (צפון אפריקאים) שחומי עור, של עבדים, של כמרים שבפייסטה מותר לצחוק למישבתם. היו שם מָטאדורים נלעגים וכאילו שהתחפשו לשוורים, נלעגים אף הם והיו שם בעיקר רקדנים שחוללו בתלבושות מרהיבות. עשרות ואולי מאות רקדנים לבושים בתחפושות צבעוניות ועוטים לראשם מסכות גרוטסקיות, פיזזו לצלילי המוזיקה בריקוד מחזורי. הלהקה חולפת ואחריה מגיעה להקה נוספת, מכפר אחר. גם ללהקה זו תזמורת משלה, תחפושות משלה, מסכות משלה וריקודים משלה. בזו אחר זו חולפות הלהקות, יוצרות תהלוכה המשתרכת בכל רחובות הכפר. הם רקדו להלמות תופים, לשאון חצוצרות, לצלילי קונטרה באס ואפילו לנעימות נוגות מן האנדים, שהתערבבו אלו באלה באופן בלתי הרמוני, אך מאד שמח.


השמחה אינה מוגבלת ללהקות. מעת לעת עצרתי לפוש ב-Bodega, מעיין מסבאה, שם ישבו מקומיים ונגנו בגיטרה, כשחבריהם מצטרפים אליהם בנגינה מאולתרת על בקבוקי בירה ריקים. ברחוב אחר הוצב תנור ענק, לשם הוכנס חזיר שלם, שעוד מעט ייצלה באיטיות ויהיה שיאה של ארוחת הבקר ביום המחרת.  לא תמיד הכול עובר כשורה. במרחק כמה מטרים ממני ראיתי שני חוגגים מוטלים על הרצפה בזעקות כאב, לאחר שהתקרבו לסוסים ייתר על המידה.
את החגיגות מארגן אדם המכונה Priosete, בעזרת העירייה והמוסדות הדתיים. ישנם מקומות בהם הפריוסטה נבחר מבין המתעשרים החדשים של אותה שנה, על מנת שהעיסוק בחגיגות יוריד אותו מנכסיו וישווה אותו לייתר, שהאי העושר, כך מאמינים באנדים, הוא מוגבל ואם לאדם אח יש יותר, מן הסתם לאחרים יש פחות וכך משיגים צדק חברתי או לפחות איזון. כמו בכפרים רבים באמריקה הלטינית כולה, יש בכפר כמה ארגונים לערבות הדדית הנקראים cofradias, ארגוני אחווה, שלכל אחד מהם יש ראש חגיגה משלו.


בחגיגות מתקיימים שבעה עשר ריקודים שלכולם חשיבות פולקלוריסטית. את הריקודים מבצעות cojunto, קבוצה הכוללת רקדנים ונגנים, כשלכל קבוצה יש את האמרגן שלה, שהוא אחראי על כל מה שמסביב לריקוד, אומנותית וכלכלית. מרבית הרוקדים צעירים, אך גם אבותיהם מספרים בגאווה שהגו לרקוד את אותו ריקוד ממש. מחייכים בהסכמה הסבים חסרי השניים, שמתבוננים בריקודים מהמרפסות ועיניים נוצצות מנוסטלגיה. זו מסורת הנמשכת, אמנם במעטפת שהשתנתה מפעם לפעם, כבר ארבע למעלה מארבע מאות שנה. הריקודים השתנו אמנם. מרביתם עוצבו כבר בתקופת הרפובליקה, היינו החל משנת 1824, אך באותם שנים לא היה קיים הבדל תרבותי ניכר בין הגצ'ופינס, כך כונו השליטים, ילידי ספרד, לבן הקריאולים (ספרדים ילידי אמריקה), שנטלו את המושכות.
הריקודים מרשימים ומשמחים גם מבלי לדעת את תוכנם; גם מבלי להבין את משמעו של כול צעד וכול מסיכה, אך כדאי לדעת שיש כאילו. הריקודים אינם סתמיים. זוהי איננה רק תהלוכת תחפושות. לכול ריקוד יש נושא ששורשיו בהיסטוריה ובפולקלור המקומיים. חלקם ביטויים שמחים לאירועים עגומים.


כך למשל ריקוד ה- Awkachileno - שמו הילידי של ריקוד המכונה בפי המסטיזוס (בני התערובת) בשם "Genadera". נושאו הוא האויב הצ'ילני ומזכיר את "מלחמת הפסיפיקו" מסוף שנות ה-80 של המאה ה-19, כשצ'ילה תקפה את פרו ובוליביה ומנעה את איחודן. גבר גדל גוף, מלווה בגברת לבושת הדר, הובילו חייל והשפילו אותו מעט. המחוללים חבשו כובעי קש, ווסטים ומכנסי רכיבה והצליפו באוויר בשוטים. כך מתגברים, במחול ובביטויים מצואיסטיים על התבוסה הצבאית והמדינית, שנחקקה בזיכרון הקולקטיבי כעלבון צורב. Contradanza הוא ריקוד של איכרים שראשיתו אמנם בתקופה הרפובליקנית, אך ניכרת בו מסורת קולוניאלית. הוא מסמל את החיים של עולם חברתי-היסטורי, שהמנהיג הוא המאצ'ו, המוגן על ידי חייליו. ה-Caporal, כך נקרא הרקדן הראשי, לבוש בגדים צבעוניים להפליא, חבוש במסכה בעלת אף ארוך מאד, עם שפם מלאכותי הדבוק מתחתיו. חייליו חובשים קסדות מבד ומכנסיהם מקושטות בפייטים זוהרים.


Dabzaq - הוא ריקוד משעשע יותר, המשקף מאוויים סמויים. זהו ריקוד המסמל את הגברבר השרמנטי, המפעיל מניפולציות רגשיות על נשים. זהו אפוא דון ז'ואן פרואני  הכובש את לבן של הנערות בנות ה-15 וגם קזנובה המדיח את הנשים הנשואות. בקסמו בגברי הוא מנחם האלמנות.
Chunchachas - אף הוא ריקוד שמח. ראשיתו בעמק אחר, בתקופה בה היו קבוצות של קשישים מגיעות לפואקרטמבו, כדי להודות לבתולה, במחול ובזמר, על יציאתם לגמלאות. הם חובשים כתר גדול וממנו צומחות שערות פרא. הקבוצה מורכבת מתריסר זוגות ובראשן ילד המביא מזל.
Chukchu הוא ריקודו סטירי, מריר משהו, שמקורו באזורי הג'ונגלים. מסמל את האנשים שהיו יורדים מההרים אל החוות שבאגן האמזונס כדי להוציא שם את לחמם אך היו נתקפים שם בקדחת. הריקוד מתמודד עם המוות, היתמות והשכול ומביע תפילה להחלמת הפועלים. בריקוד נראים אדון החווה, חולה אף הוא, נוטל בידו זר של צמחי מרפא וסביבו הפועלים, במסכות צהובות נוראיות של חולים שהקדחת כרסמה בפניהם,  חבושים כובעים לבנים, מכים אותו בשקי קמח. ביניהם מפזז מלאך המוות, מאיים בחרמשו השחור. המראה הקשה מתאזן על ידי מוסיקה עולצת, משרוקיות והלמות תופים.


Talega הוא ריקוד עתיק יותר, או לפחות מתיימר להיות כזה. זהו ריקוד פרה היספני שבמרכזו ה-Kachampa - לוחם האינקה. הריקוד מורכב מתנועות מלחמתיות, לכן המבצעים צריכים להיות אתלטים, בעלי כושר פיזי גבוה. ריקוד זה מסמל את השמחה, הניצחון, של שבטי הקצ'ואה, במלחמותיהם לכיבוש נחלות חדשות. הכיאוגרפיה מורכבת משבע תנועות מהירות ופראיות. המובילים הם שני קפטיינים ומאחריהם צועדת שורה של חיילים, שנקראים "קצ'קמפס". הם לובשים חולצה ווסט לבנים, מעוטרים בכפתורים לבנים והמון פאייטים. מכנסיהם קצרים, עשויים מחוטי משי ולרגליהם נעולות נעליים לבנות. המוסיקה כמעט כולה על טהרת המקצבים הילידים, מלווה במשרוקיות ובתופים
בריקוד ה- Majeňo – חובשים הרוקדים כובעי קש הם לובשים חולצה מגוהצת, מעונבים כהלכה ועוטים מעיל עור. לרגליהם נעולים מגפי רכיבה חמושים בדרבנות. הריקוד מזכיר שבימים עברו, היה פואקרטמבו מרכז לגידול של קנה הסוכר. משום כך אוחזים הרוקדים בבקבוקי אגווריינטה (Aguardiente) משקה חריף שראשיתו שמחה ואחריתו מבזה. כמה מן הרוקדים עתידים להתגולל ברחוב שיכורים כלוט, אך בשעת הצהרים הם עדיין במיטבם. המשקה עוד בשלב המשמח שלו.


Panadero הוא ריקוד סטירי המתחשבן עם האופים המקומיים. אולי לעג על מקצועם, אולי על נוהגם להפקיע מחירים. המחוללים לובשים מכנסים וחולצה לבנים, חובשים כובע לבן מסיכות משעשעות ומלווים בגיטרות ומנדולינות. המנהיג אוחז בידיו עט ענקית לרשום את סכומי ושמות החייבים ואלו שרוקדים סביבו, אוחזים מערוכים בידיהם ומכים בקהל בשקי קמח.
Qhapaq Negro הוא ריקוד איטי. שורשיו אמנם בתקופה הרפובליקנית. אך המסורת חודשה על ידי תושבי העיר קוסקו, לפני כמה עשרות שנים. הריקוד מתמודד עם הטראומה של העבדות. הפועלים השחורים היו בתחתית הסולם החברתי, להם אפילו המיסיונרים לא ניסו לדאוג. בלב העכגל פיזז  "מלך" שחור וסביבו חוללו נתיניו, כולם לבושי חלוק כחול, כובע תכלת ומסיכה בשבע שחור בידיהם רעשנים מעץ (Matraca), שנתנו את הקצב לריקוד. חלקם אחזו בובה בידיהם. אולי הבתולה, שבאוזניה הם השיחו את סבלם. ריקוד דומה, לפחות מבחינת הנושא, הוא Negrillo, שאף הוא מסמל את העבדות. הרוקדים בתלבושות מאד צבעוניות, חובשים מסיכות שחורות. ריקוד זה שהיה נפוץ במאה ה-19, יצא מהאופנה במאה העשרים וחזר לחגיגות רק בשנים האחרונות.
Chapaq Qolla  הוא ריקוד המסמל את העסקים. אנשי פואקרטמבו היו ידועים בעיסוקם להחליף סחורות מכפר לכפר. הריקוד מספר את סיפורה של גברת מפואקרטמבו, שנסעה לפוקרה שבמחוז פונו לצורך עסקיה. בחדרה מצאה למרבה הפתעה את ראש הפסל של הבתולה מקרמן. היא שבה לכפר, שם השלימו את הפסל ותרמו אותו לכנסיה. כיצד משתלב הסיפור עם הסיפורים האחרים על פסלה של הבתולה? אינו משתלב ואינו צריך להשתלב. סיפור, כך מאמינים באנדים, אינו חייב להיות נכון, די בכך שיהיה יפה. מה גם שמטרתו דידקטית. הרוקדים צועדים בשתי שורות, בראש כל אחד קפיטן, מלווים בתזמורת מרעישה במוסיקה מתקתקה.


ריקוד ה- Qoyacha, מבוצע על ידי בנות רווקות, שנקראות Cuchachas,  ובנים רווקים המכונים Huaynas. זה בא לסמל את שמחת הצעירים וכוונות האהבה, דבר שמוביל לנישואין חדשים. הבנות לבושות בבגדים צבעוניים, עתירי פאייטים. הפנים מוסתרות ברשת עדינה. לרגליהן גרבי משי ולכפות ידיהן כסיות לבנות. המוסיקה מאד עולצת.
ריקוד שונה בתכלית הוא Saqra, המסמל את השטן, שבאופן כללי תופס מקום נכבד באנדים. בכמה מקומות הוא אדון המכרות, במקומות אחרים הוא מושא הפחד הקולקטיבי. לשטן מסיכה עם קרניים ועיניים בולטות, ובגדים צבעוניים המסמלים את זריחת השמש. הוא בורח מהחבורה המקיפה אותו. כולם חובשים פאות צבעוניות ולובשים ווסטים צמודים לגוף. על המכנסיים רקומות דמויות של בעלי חיים ואת הראש מכסה בד שחור. הידידים נתונות בכפפות לבנות להם מחוברות ציפורניים מלאכותיות בצבע שחור.
Sicilla, Wayra ,Doctoritto. ריקוד פופולארי, שלדעת רבים מאפיין את הפייסטה הזו. סיסילה משמעותה קבוצה של נורמות חוקיות, חלק מהקודים של המקומיים. זהו ריקוד סטירי על עורכי הדין ועל הרשות המחוקקת, המנהלים את מערכת הצדק בצורה לא אמינה. השחקנים מציגים את התובע, חמישה עוזריו והם לובשים כובעים גבוהים, מסיכות גבס ארוכות אף, חולצה לבנה, מכנס שחור. לכולם יש כפפות לבנות, שוט, וספרים ישנים. הנתבעים לובשים בגדי איכרים או אינדיאנים, חובשים מסיכות מתאימות ואחד מהם, מהפכן כנראה, לובש מדי צבא ואוחז ברובה.


Wqca Waca הוא ריקוד סטירי אף הוא, הלועג לקורידה, מלחמת הפרים, שנקראה על ידי הספרדים גם "פייסטה  טאורינה" (Taurina). הריקוד כולל טוֹרוֹ (פר) אחד, לפחות טוֹרֶרוֹ (לוחם) אחד וייצוג כל ימי שלוקח חלק במסיבות הללו. כל בעלי התפקידים בקורידה צועדים בסך, מלווים בתופים ומשרוקיות בקצב פָּסָדובְלה, במארשים מיוחדים לחג.
Pawkartanpus - ריקוד המסמל את חיי התושבים הילידים. לא המסטיזוס יושבי פואקרטמבו, אלא האינדיחינוֹס, הצ'וֹלוֹס, החיים בהרים. ריקוד שמח זה היה נחוג בעבר ומשום מה חדל. מסיבות לא ברורות חזר לאופנה ב-2003. לנשים שמלות צבעוניות. הגברים לובשים ווסט ומכנסים  קצרים. כל רקדן אוחז בידו עלי קוקה וביד השנייה דגלון צבעוני. כולם רוקדים ושרים.
לפני דור, חיפשתי דרך להגיע לפייסטה הזו, בגלל האותנטיות שלה, מהי אותנטיות, פירשתי כ"מה שהיה פעם", כאילו העבר יותר אמיתי מההווה. העובדה שריקודים מתחדשים, או חוזרים לאופנה, מוכיחה שלא מדובר בשימור מלאכותי של העבר, אלא בהוויה עכשווית, משתנה בהתאם לאופנה ולנסיבות ומשום כך אין כמותה לאותנטיות.

הבתולה מקרמן

קל היה לשכוח שבעצם מדובר לא רק בהתפרקות כללית אלא בחגיגה דתית. שהרי לא מדובר בסתם שמחה, אלא באירוע קדוש לכבוד הבתולה, המכונה גם "מָמָצָ'ה דל קרמן", והיא מתקיימת כאן החל משנת 1562, השנה בה הגיעו הספרדים לכפר השלו והביאו לכאן את הקדושה, הפטרונית של מלגה, עיר הנמל של אנדלוסיה. מספרים שבית המלוכה הספרדי בעצמו שלח לכאן פסל של הבתולה. זוהי בעצם בובת חרסינה גדולה במשקל של 12 ק"ג ובגובה של 1.30 מ'. ב-1985 שלחו אותה לביקור בקוסקו, כאשר קיבלה את כתרה מהאפיפיור יוחנן פאולוס השני. לקראת החגיגות מלבישים את הבתולה בשמלה מבד יקר, שצבעה לבן ושוליה רקומים בחוטי זהב.

הוירחן דל כרמן

עבור הרקדנים, שיאו של האירוע הוא התפילה בכנסיה של הכפר. ברחבה, אל מול המקום הקדוש, מתעצם הריקוד והמוזיקה כבר זורמת בעורקים נמהלת בדם עם כמויות מסחריות של אלכוהול. כשיגיע תורם, יפלסו הרקדנים את דרכם בין ההמון החוגג, ייכנסו לכמה דקות של ריקוד תפילה ויקבלו ברכה מהבתולה מקרמן, שהרי לכבודה נערך הפסטיבל.
בבקר ה-15 לחודש יולי, מתכנסים המונים בפתח הכנסיה ושרים את ה"פונצ'ניקיפי"  (Punchanykipi), השיר לכבוד הבתולה. הם מאמינים ביכולתה של אם האלוהים לחולל נסיים ורבים מתושבי הכפר מתפללים לחסדיה שלש פעמים ביום. הבתולה הוצגה לעיני כול ורחש של התרגשות עבר בקהל. רבים ירדו על ברכיהם, הרכינו את ראשם ומעיניהם זלגו דמעות של התרגשות. התפילה שנערכה בדבקות דתית והפנים חמורות הסבר עמדו בסתירה משוועת לצהלה שחווינו קודם. באוויר השתררה אוירה של קדושה, אולי אפילו תחושה של התעלות.


לאחר שהסתיימה התפילה, בשעה 11:00 לערך, הדליקו זיקוקים בכניסה לכפר, אות שהשמחה החלה. הלהקות נכנסות לכיכר המרכזית, שם עומדים פסלי מתכת של החוגגים ומדליקים מדורות מקש, שתפקידן לסמל את הטהרה. אחר כך צועדות התהלוכות בסך. בלהקות רבות נראים הרוקדים חמורי סבר, מרוכזים במחול, וביניהם מסתובבים אקרובטים המעניקים לחזיון נופך משועשע יותר. בשוליים מדליקים זיקוקים, שבקושי נראים באור השמש, אך שאונם מקפיץ את מי שנקלע לסביבתם.
אחר הצהרים שוב התכנסו ההמונים ברחבה שסביב הכנסייה ושוב הביטו בבתולה בעיניים נרגשות. צעירים שקודם לכן רקדו בפחזות, אחזו את כובעיהם בידיהם, רבים מהם נותרו במסכות הספרדיות שמעניקים לאירוע נופך נלעג משהו.
החגיגות מתקיימות בין שני הקטבים הללו: דתי חמור סבר וליצני פוחח. הם ימשיכו כך בין הקטבים הקדוש והשמח, המפחיד והמשחרר. למחרת בבקר, ב-16 ביולי, הם ישובו לכנסיה למיסה של שחר. בסיומה של המיסה יתחבקו בתקווה שיהיה יום נהדר לממיטה דל קרמן. דומה ורגע זה הוא עבורם שיא החגיגה הבתולה מוצאת אחר כבוד  מהכנסיה כדי שתברך את תושבי הכפר ואורחיו.


הפסל המקושט מונח על אפריון חגיגי ונישאת על כתפי החוגגים ברחובות פאוקרטמבו.  לפני האפריון ואחריו, רוקדות הלהקות את הריקוד המיוחד לשלב זה של הפסטיבל ושרות, בליווי התזמורת, לכבוד הבתולה. האווירה מסביב כבר כל כך תוססת ומוטרפת, כך שהרקדנים פורצים אל צידי הדרכים וסוחפים לריקוד את האנשים המתגודדים על המדרכות. אחרים משליכים פירות על הקהל. חלקם, כאחוזי טירוף, מטפסים על קירות הבתים ומדגימים מהמרפסות והגגות מופעים אקרובאטיים ספונטאניים.עד מותה של הפייסטה. היו אלו שלושה ימים של טשטוש בין אסור למותר, בין לילה ליום, בין מציאות לדמיון. אין ספק כי החגיגה בפאוקרטמבו היא, היא האירוע הססגוני והמרשים ביותר באזור.


לקראת שעה 16:00 חדלו המחוללים, על העיירה השתרר שקט זמני. רבים התקבצו בכנסיה, עמדו בתור כדי לחלות את פני הבתולה. חלק אחר פרש להחליף כוח, טרם שירד הלילה והחגיגות התחדשו.
כמו בכל האזור הטרופי, אין כמעט דמדומים. מעבר חד בין יום ללילה, ללא שהות להתרגל לשינוי. המוני חוגגים הגיעו, לבושים במחלצותיהם וחבושים במסכותיהם, בקבוקי צ'יצ'ה בידם. החלק המאורגן תם לפי שעה. ההוויה הכאוטית מושלת בכיפה. כבלי מתכת נפרשו מעל הפלזה וכתובות האש בערו והבעירו את להט החוגגים. כמות האלכוהול שגדלה בעורקים מרגע לרגע הגבירה את התעוזה. מדורות נדלקות וחוגגים מבושמים קפצו מעל האש והעיפו גחלים רוחשות לכול עבר, לקול מצהלות הקהל.


בשעה מוקדמת יחסית, פרשו החוגגים גם מפעילות זו. לכולם ממתינה עוד מלאכה מרובה. גם אנחנו, התכנסנו בחדר קטן, למעלה מעשרים איש, מכורבלים בשקי שינה, צמודים זה לזה. חלפו שעתיים, ויצאנו בשיירה ארוכה אל האוטובוסים, הלומי עייפות וקור.
זוהי ראשיתו של החלק השני, שיש הרואים בו את החלק העיקרי. אלפי החוגגים הקתולים, שנשקו קודם את רגלי הבתולה הנוצרית, יוצאים לשחזר את החוויה הפרה-קולומביאנית. בטרס קרוסס (Tres Crusses), הנמצא שעתיים נסיעה משם. בנקודה גבוהה זו, במורדות ההרים הגולשים לכיוונו של יער הטרופי, התרכזו החוגגים, כמו מאות סקרנים פרואנים וקומץ תיירים, מכוסים בשמיכות, מכווצים מקור וממתינים שעה ארוכה לשחר שיגיח.  בימים היפים, טרם שבאו הספרים עם צלב בידיהם וחמדנות בעיניהם, טרם שמוטטו את המוסדות החברתיים כולם, היו מגיעים לכאן אבות אבותיהם של החוגגים. במקום הזה ממש, בתצפית הגבוהה ביותר מההרים על האמזונס, ערכו תושבי ההרים את הפולחן השנתי לשמש.


יודעי דבר מספרים שבשעת הזריחה, בעונה זו של השנה, השמש מרצדת בין העננים. הקור הגדול בהרים מול הלחות הגבוהה ביער הגשם, יוצר אשליה בה רואים את השמש מרצדת בזמן הזריחה. מעת לעת פגשתי בקוסקו תיירים ומקומיים, שנשבעו בנקיטת חפץ, כי באחת הפייסטות, ראו את השמש זורחת ועולה, נעלמת בקוו האופק וחזרה לזרוח מספר פעמים. מדריכה מקומית טענה באוזני בלהט כי חזתה בשמש, כאילו נשברת באדים העולים מהג'ונגל ולנגד עיניה ראתה  שתי שמשות.


כנראה שזהו המקור לפייסטה. המיסיונרים הגיעו לכאן, לאחר ששמעו על התגודדויות מוזרות. להפתעתם התברר כי המתנצרים החדשים עדיין שומרים על מנהגיהם, ביניהם ההגעה לכאן כדי להתפלל לשמש, שרק מי שחווה לילה חורפי באנדים, יידע להעריך את חומה. המיסיונרים, בפקחותם הרבה, לא ניסו להילחם בפולחן, אלא להיפך, רתמו אותו לצורכיהם. "רוצים לחגוג" ? שאלו רטורית. אדרבה, זהו חג לכבוד הבתולה. כפי שנהגו בחג השמש של האינקה. אלא שאותו הזיזו מה-21 ביוני, היום הקצר בחצי הכדור הדרומי, ל-24 ביוני, יומו של הקדוש יוחנן המטביל ואילו כאן קבעו את ה-16 ביולי כלבו של החג. לא עוד פולחן פגאני לשמש, אלא חגיגה נוצרית, כשירה למהדרין.


בעצם כך היתה הנצרות מיסודה. דת כנען הפגאנית, בתוספת אלמנטים רומאיים, שהולבש עליהם לבוש נוצרי.
בלילה המיוחד הזה נוהרים לכאן ילידים מהכפרים המרוחקים, מסטיזוס מקוסקו ולבנים מערי החוף. משנה לשנה גדל גם מספר התיירים שבאים לחזות בשמש המרצדת בטרם שחר. למחרת היום הם שבים לקוסקו ובבתי הקפה מלהגים בסיפורי זריחה.
נולדתי ספקן, ישבתי רועד מקור, מנסה לחזות בזריחה, שואל את עצמי מה רע היה להישאר בחדר החמים יחסית, ולישון שנת ישרים. הסתכלתי סביבי. דומה שמטיילים אחרים חשו כך גם הם. כך לא ברק אפיק שהסתובב בשטח, קפץ בהתרגשות ודרבן את היושבים להישיר עיניהם אל השמש. עוד מעט, כך בישר, תרצד בריקוד אינקאי לנגד עינינו.
הקור הלך וגבר, ראשי נשמט אל חזי וכעבור רגע קט התעוררתי בבהלה לשמע שאגותיו של ברק, שחווה את השמש מקפצת בין העננים, לנגד עיניו ממש. ההתלהבות שפיזר סחפה רבים. שמעתי מטיילים לוחשים שהאל וירה קוצ'ה עצמו הופיע במלוא הדרו.
אני לא ראיתי דבר וכך גם מטיילי שהקיפו אותי. התעקשתי שלא להאמין לסיפורים על שמש מרצדת עם שחר,, עד שאראה במו עיני. ואולי זוהי תמציתה הבדל ביני לבין המקומיים המחייכים בסיפוק. הם האמינו ומשום כך גם ראו.
 

נכתב על ידי מדריך הטיולים גילי חסקין. טייל ותיק עם ניסיון תרמילאי ברחבי העולם; מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות; שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה ב"החברה הגאוגרפית - נאות הכיכר", ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות; הגיש פינות ברדיו; כתב וצלם במגזין "מסע אחר" ובמגזינים נוספים.

01bright 01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife