• Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • 04bright
  • Show Image

01bright 01bright

01bright

צ'ילה - שמורת קונגיגיו (לאס פרגווס) שבאזור האגמים

נכתב על ידי מדריך הטיולים גילי חסקין. טייל ותיק עם ניסיון תרמילאי ברחבי העולם; מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות; שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה ב"החברה הגאוגרפית - נאות הכיכר", ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות; הגיש פינות ברדיו; כתב וצלם במגזין "מסע אחר" ובמגזינים נוספים. ב-1989 פרסם יחד עם שרון טלמור, את הספר "תורכיה הקלאסית - מדריך קל למטייל". ב-2006 פרסם את ספרו "שבוי בקסמה", שהוא סיפורה של הודו, אהבתו וסלידתו. טיולים מאורגנים בהדרכתו של גילי ואתר הבית : http://www.gilihaskin.com/

 
צילום: משה אגמי
 
בין הרי הגעש הכבויים והפעילים של דרום צ'ילה, בינות לאגמים הגדולים, המפורסמים, נחבאות להן כמה פינות חמד. חלקן נתגלו לפני שנים מעטות ואולי קיימות עוד כמה שנחבאות מפני גלי המטיילים.  אזור האגמים של צ'ילה, הינו אזור רחב ידיים, הכולל בתוכו את המחוזות התשיעי והעשירי מתוך שנים עשר המחוזות של צ'ילה. מרבית המטיילים, הפוקדים את הארץ היפהפייה הזאת, מסתפקים בדרך כלל בטיול מוכר ומרהיב, היוצא ברילוצ'ה שבארגנטינה, חוצה בשייט מספר אגמים ומגיע בסופו של דבר לפורטו מונט. משם הם משמיכים דרומה, לשמורת טורס דל פיינה. לעניות דעתי זה לא מספיק.
 
כדאי מאד לעבות מעט את אזור האגמים: לטוס מהבירה סנטיאגו אל טמוקו (Temucu), להתרשם מהשוק הססגוני, שם אפר לפגוש כמה ילידים משבט המפוצ'ה (Mapuche) ומשם צפונה לשמורת קונגיגיו (Conguigio), שהיא אחד השיאים של אזור האגמים הצ'ילני. בטיולי האחרון בשמורה, התפעלתי, כמו כולם מהאגמים הקטנים והגדולים, ממפלי המים ובעיקר מיערות האראוקריה, עץ איצטרובלני, שצורתו כצורת מטריה.
 
על שמורת קוֹנְגיגיוֹ, לא שמענו טרם צאתנו ארצה; היא לא נכללה בתדריכים הרבים שקיבלתי.  זוהי שמורה ששטחה 600 קמ"ר וכיום היא אחת הפופולאריות בצ'ילה, בעיקר בחודש הקיץ (ינואר-פברואר). אולם אז היתה מוכרת ליודעי ח"ן בלבד. למדנו עליה, מ"ספר המטיילים" שהוכן על ידי המוצ'ילרוס הישראלים, שהתארחו לפנינו בבית הקהילה היהודית אשר בטמוקו (Temuco).  מבית הקהילה יצאנו למשרדי ק.ו.נ.א.פ. - רשות שמורות היער של צ'ילה, שם שאבנו מעט מידע בעזרת שברי הספרדית שבפינו.  לאחר שערכנו קניות בשוק, יצאנו לדרך.  הפארק נמצא רק 80 ק"מ מזרחית לטמוקו. כיום, אפשר להירשם לסיור לאתר באחת מסוכנויות הנסיעות שפרחו כפטריות לאחר הגשם בעיירות טמוקו או פוקון (Pucon), אך אז, ההגעה לכל מקום היתה כמעט מבצע.
לאחר שערכנו קניות בשוק, יצאנו לדרך. את חלקה האחד של הדרך עשינו בטנדרים פתוחים וחלקה האחר באוטובוס מקומי, שמסלולו עובר בינות לישובים קטנים ובהם בתי עץ וכנסיות ציוריות. באוטובוס נדחסו כפריים חביבים, שהרבו לחייך אלינו ולברך אותנו. הם לא חדלו לשאול מאין הגענו ולכולם השבנו "לה טיירה סנטה", היינו, ארץ הקודש.
 

מערכת הדרכים בצ'ילה בנויה כאידרתו של דג, כאשר הכביש הפאן אמריקנו, העובר לאורך המדינה, משמש כעצם מרכזית, וממנו מסתעפות דרכי משנה אל המקומות היפים הנמצאים באזור הקורדיליירה (ההרים האנדים). כך שבכל נסיעה, עוקבים מחדש אחרי דרך נהדרת המתרוממת ממשורים לגבעות ומהגבעות להרים.  תחנתו האחרונה של האוטובוס היא כפר קטן בשם מליפוקו (Melipuco), שם מצאנו בקתה יפה של ק.ו.נ.א.פ. ובה מטות, מזרונים ואחראי מסביר פנים. ספר המטיילים הנחה אותנו, כי ביום המחרת, נוכל להגיע לשמורה עצמה, לייתר דיוק אל לאגונה וֶרְדֶה שבפתחה, המרוחקת מכאן כ-20 ק"מ.
 

לא נותר לנו אלא לרכב בחצר על גבי סוסיהם של שומרי הבקתה ולשוטט ברחובות הכפר.  מסתבר שהפסדנו יצא בשכרנו וזכינו לטעום מהווי המקום.  עפר ודני הרכיבו חכות וישבו לדוג לחוף הנחל כשיוסי ואני מטפסים על העץ וזוללים דובדבנים אדומים ומתוקים.  לאחר שאנו נסתמנו והם התייאשו, החלנו לשוטט יחדיו ברחובות הכפר. עפר ודני גילו עניין בנפחות המקומית, הושיטו לנפח יד לעזרה ואגב כך השתלמו בליבון ברזל על גבי גחלים ובהתקנת פרסות לסוסים.  יוסי ואני פנינו אל בתי הכפר ונהנינו מהצריפים הבנויים בפשטות; מגדרות הכלונסאות, משער העץ ומפשפש המסמר.  מפעם לפעם הברחנו מבלי משים, עדר של גורי חזירים, שנמלטו מאיתנו בצרחות. עץ אגס גדול, שמשך את תשומת ליבנו, הוליך אותנו לתוך חצר קטנה, מוקפת בגדר עץ מתפוררת. במקום עמד זקן חסר שיניים, שחטב עצים לאיטו.  דומה היה והתפאורה כולה היתה שייכת לכוכב אחר:  בית שימוש זעיר ניצב בחצר ובו אסלות עץ, תרנגולות ולהקת אפרוחיהן ניקרו אגב ציוצים, צמד של כבשים מפוטמים רעו באחו, כלב צולע נמנם ואווז קרטע בקול. הזקן קיבל את פנינו בחיוך חסר שיניים, כיבד אותנו מפרי גנו וניהל עמנו שיחה, תוך ניצול שפע המלים הספרדיות שלמדנו.  כעבור שני משפטים לערך, מיצינו את מאגר המילים שברשותנו ובלית ברירה המשכנו לשוטט בכפר. התחנה הבאה היתה המסבאה המקומית, שבפתחה עמד סוס מאוכף, שארכובותיו גולפו בעץ ביד אומן. עופר ליטף בחמדה את האוכף המעוטר וציין שאיכותו משובחת.  אין ספק, כך אמר, הם יודעים להתייחס כראוי לסוסים.  ליד כוס הבירה פגשנו את הרוכב עצמו, כשהוא נעול זוג דורבני ענק מבריקים מרוב צחצוח. ברחוב פסעו שוורים רתומים לעגלות, ברווזים שטיילו באופן חפשי ושלושה בוקרים שרכבו בשורה חזיתית והנהיגו אחריהם עדר פרות - עולם אחר.
 

הנהג הגיע בבוקר המחרת. דני ועופר נדחסו בתא הקדמי של המשאית, בחברתן של שתי טרמפיסטיות מקומיות כשיוסי ואני ישבנו מאחור, עטופים בשכמיות, בניסיון נואש שלא להירטב מהגשם.  לאחר כ-20 ק"מ, ירדנו מהרכב בפתח הפארק קונגיגיו (Conguiguio), אמנם, לא ליד האגם הירוק, כפי שהובטח, אלא כמה ק"מ לפניו. מתברר שהנהג חש ברע ועליו לשוב הביתה.  לאחר ניסיון כושל להפציר בו ולאחר איום שלא נשלם לו את מחירה של נסיעת החינם, התחלנו ללכת על הטוף השחור, המרשרש והנעים למדרך רגל.
 
הבטנו בהשתאות בנוף הנהדר:  במזרח הרים מושלגים ובמערב גבעות של אפר וולקני, משוכבות בצבעים שונים והזכירו לבעלי התיאבון שבינינו, וופלים ענקיים.  למרבית הפלא, שכבות הוופלים הללו מתעקמות ומתעקלות במקומות מסוימים ויוצרות צורות מעניינות.  דרכנו עברה ליד מפל גבוה שניגר במספר מדרגות בתוך דייק שחור וייצר שלוב גוונים יפהפה, עם הוורוד המנוקד של סלעי הגרניט שקדמו להתפרצות הגעשית  והפרחים היפים הגדלים בזכות הרסס.
לאגו וֶרְדֶה - כשמו כן הוא - אגם ירוק ורוגע, שגזעי עצים לבנים בולטים ממימיו. מסביבו כסות צפופה, ירוקה ונהדרת של צמחיה, המזכירה ג'ונגל כמעט. בכל מקום גדלו שיחים, זלזלים, שרכים וקוצים.  מהאגם היפהפה הזה המשכנו ללכת בשביל מסומן שהתפתל בינות לאגמים נוספים, שבכולם האפר הוולקני הוא שחור משחור, גזעי העצים בוהקים בלבן, העצים זוהרים בקשת של צבעים שבין ירקרק לזיתי, והמים בגוון בינים, ספק ירוק, ספק כחול.

טיילנו לנו בין עצי האראוקריה הצ'ילני.  עצי מחט מוזרים בעלי עשרות זרועות.  הגשם לא פסק מלרדת, שם ללעג את מעילי הגשם והמים ניגרו מבגדינו הספוגים.  בשעת לילה הגענו לבקתה מוזנחת של ק..ו.נ.פ.  עקבות הגשם ניכרות בכל עבר. הכול ספוג מים, גזרי העץ שמצאנו היו רטובים והדבר היחידי שהצלחנו להבעיר היה מיכל הדלק, שאמור היה להספיק לארבעה ימים.  הכנו ארוחת ערב קרה, מצאנו פינות יבשות למחצה ונרדמנו בתקווה ליום חדש, טוב יותר.
 
יום המחרת נפתח באשליה של מזג אויר יפה, אשר הופרה לאחר שעה קלה.  אמנם, היו רגעים בודדים בהם נתגלו פסגות מושלגות, אך רגעי חסד אלו התחלפו ברגעים ארוכים ורטובים, של שמים מעוננים וממטרים מרוכזים.  עפר ודני ניחמו אותנו בדגי הסלמון הנהדרים שידוגו והתפארו בטעמם המשובח.  כשהגיעה שעת הצהרים, טבלו חכותיהם במים, נענעו לכאן, נענעו לשם וכמובן שלא העלו דבר. את כישלונם תרצו בכך שהמים קרים מידי, אך היה קצת קשה לשבוע מסיפורים.  הסתפקנו בשאריות האוכל שלא נרטב.  בשלב מסוים ירד מהשמים ספק ברד, ספק שלג. לא הגענו לכלל הסכמה מה זה היה, אך היה לנו ברור, שזה היה לבן וקר!
בלית ברירה שרכנו את דרכנו חזרה, כאשר אנו פוסעים כנגד הרוח, והגשם מכה בנו בחוזקה.  נדחקנו לאחת הבקתות שבפתח הפארק, שם שכנו חוטבי העצים, ואלו העמידו לרשותנו בקתה אחרת, קטנה, פרוצה לרוח מכיוון אחד ומטפטפת מים מתקרתה, אך מהם כל אלו לעומת התנור הגדול והחם?
הפועלים הצ'יליאנים טובי הלב, בישלו עבורנו סיר מרק גדול ובו תפומי אדמה, בשר וגריסים.  זללנו בשקיקה והבטנו דרך החלון בפתיתי השלג המכסים את הבקתות ואת עצי האראוקריה, במעטה דקיק של לובן.  זקן חוטבי העצים הביט בשלג בעיניים מנוסות ופסק:  "מָנָייָנה אֶס מֶחוֹר" (מחר יהיה טוב יותר). הבטנו באי אמון בנביא התימהוני ובשמים הכהים.  דניי אמר שאולי הוא יודע מה הוא אומר, אך מיהרנו לבטל אותו בתנועת יד. מניינה הגיע, ואכן, בוקר טוב. אמנם קר מאד, אך מהו קור לעומת שמים כחולים וצלולים ללא עב, ראות חדה להדהים, צמרות עצים מושלגות ואפר וולקני נוצץ בשחור עז?
 
מעל ליערות נראה בבירור וולקן יימה (Llama), המתנשא לגובה של 3050 מ', כולו מכוסה במעטה עבה של שלג ומלועו מיתמר נד עשן - הר געש פעיל.  ההר התפרץ ב-1994 והראה סימני עצבנות ב-1996. מעל ליערות נראה בבירור וולקן יימה (Llama), כולו מכוסה במעטה עבה של שלג ומלועו מיתמר נד עשן - הר געש פעיל. הנהג הופיע ומארחינו החלו להעמיס על המשאית בולי עץ ענקיים, בעזרת זוג שוורים מאולפים להפליא, שלשמע צעקה החלו למשוך בכל הכוח.  הנהג התניע, נפרדנו בלבביות ממארחנו והענקנו להם גלויה של "הארץ הקדושה".  יוסי שלח מבט מתוסכל אל וולקן יימה ורצה להציע משהו ... אך זה כבר עניין לטיול אחר ...
 

כעבור שעה ירדנו בכפר אחר, אף הוא בעל חזות של המערב הפרוע.  מחר, כך מתברר מאחת המודעות שנתלו בחופזה, מתרחש "רודיאו" בכפר סמוך. דרום אמריקה מספקת הפתעות. מה שהתחיל כטיול של יומיים, נכנס כבר ליומו השביעי. "הזדמנויות הן כמו קצפת" הכרזתי; "את שתיהן אסור להחמיץ".  יוסי הזכיר את הרודן המתקתק שעל ידינו ואת הקרנבל של ברזיל שיחול בעוד שלושה חודשים, אך היסינו אותו בהתלהבות. עוד המתנה, עוד נסיעת אוטובוס, עוד טרמפ ואנו נוטים את אוהלינו באחת מחצרות הכפר, בו יתקיים הרודאו למחרת היום.  צ'ילה היא אחד המקומות הבטוחים עלי אדמות. איש לא מטריד. איש אינו מנסה לגנוב. רק כמה ילדים סקרנים שהגיעו לברר מאין באנו ולאן אנו הולכים.  כעבור שעה קלה יצא נער נמוך קומה מבית המשפחה ובידיו צלחת עמוסת תבשילים.  שכחנו לסרב בנימוס לא משכנע, כפי שהיינו נוהגים לעתים, ברצוננו להיות מנומסים ושבעים כאחד. 
 

בשעת בקר מאורחת עטה הכפר לבוש חג.  מרבית תושביו התנקזו לתוך זירה גדולה בנוית עץ, שם רכבו על סוסיהם כשלושים גברים מקומיים, עוטים פונצ'ו חגיגי וחבושי מגבעות.  לאחר שקדו לקהל, יצאו מהזירה בטפוף גאה. לקול מזזיקה רועשת, שבו לזירה שנים מהרוכבים ובעקבותיהם גם פר צעיר.  רודאו צ'ילני, כך למדנו, שונה מרודאו אמריקאי. באחרון, מנסה רוכב נועז לרכב על גבו של סוס או פר משתולל, בתקווה לבדוק גבו של מי יישבר קודם. רודאו צ'ילני הוא רודאו של עבודה. שני גברים, על פי רוב שני אחים או אב ובנו, מפגינים את מיומנותם כבוקרים, על ידי הטיה מכוונת של מסלול מירוצו של פר משתולל. לאחר כמה סיבובים, שוטטנו בקרבת הזירה, שם שוטטו מקומיים, אכלו אימפנדות,שרו ולגמו יין מקומי מתותי שדה. גבר משופם, ששמע שאנו מישראל, הוציא מכיס מעילו גלויה, שעליה תמונה של אילת ומאחריה כתבות כמה שורות של תודה. על החתום: שמואליק מרקו מבית ספר שדה אילת, אותו פגשתי בסיני, רק מספר חודשים, טרם שיצאתי לטיול הגדול. עולם קטן. זעיר ממש.
 
מאז חזרתי לפארק יותר מפעם אחת. כבר לא במשאית רעועה אלא באוטובוס תיירים. למען האמת הסביבה לא השתנתה בהרבה. דרכי הגישה השתפרו ומרבית המטיילים מגיעים לשם בסיורים מאורגנים היוצאים מפוקון (Pucon), עיירת קיט יפהפייה לשפת אגם בשם זה ולמרגלות הר הגעש המעשן ויה ריקה.
 
לממהרים, מומלץ לטוס מסנטיאגו לטמוקו (Temuco), בירת האזור, להציץ לשוק המקומי בו נראים ילידים משבטי המפוצ'ה (Mapuche), ולהמשיך ברכב שכור, או ברכבו של ספק מקומי הממתין בנמל התעופה, היישר לקונגיגיו ולסיים את היום בפוקון. אפשר לטייל בשבילי השמורה  לאורך האגמים.

01bright 01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife