01bright

01bright 01bright

01bright

יער הגשם של האמזונס - רקע, היסטוריה ונתונים טכנים - מורחב במיוחד, חלק א

נכתב על ידי מדריך הטיולים גילי חסקין

טייל ותיק עם ניסיון תרמילאי ברחבי העולם; מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות; שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה ב"החברה הגאוגרפית - נאות הכיכר", ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות; הגיש פינות ברדיו; כתב וצלם במגזין "מסע אחר" ובמגזינים נוספים. ב-1989 פרסם יחד עם שרון טלמור, את הספר "תורכיה הקלאסית - מדריך קל למטייל". ב-2006 פרסם את ספרו "שבוי בקסמה", שהוא סיפורה של הודו, אהבתו וסלידתו. טיולים מאורגנים בהדרכתו של גילי ואתר הבית : http://www.gilihaskin.com/

* בשל אורכו של המאמר הוא חולק לחלק א ולחלק ב.

 
מפגש ראשון
היה חם. האוויר עמד בלא נוע. אף לא משב רוח קל. הזיעה נזלה מכל מקום, החולצה נדבקה לגוף, הנשימה הלכה וכבדה הרגליים בוססו בבוץ והיתושים היו בבחינת המכה האחרונה. אמרתי לחוליו שאינני אוהב ג'ונגלים. חוליו חייך בסלחנות, כמכיר את ה'גרינגוס', בעיקר בשעת חולשתם. סיפרתי לו שאני מעדיף את הדרם של ההרים המושלגים, או את הודו העצוב של המדבר, אך חוליו הצביע על האֱליקוֹניה שפרח באדום וצהוב ועל הפרפרים שכיסו את השביל בכנפיהם הססגוניות. חוליו מיטיב להכיר את היער, הוא מפליא לדלג בעזרת הליאָנוֹת [1], שורשי האוויר המוכרים מסרטי טרזן, הוא יודע להפיק צבע אדום מפרי מסוים, למצוא תולעי מאכל בגזעו של עץ אחר. הוא מכיר עשרות מיני תרופות שאפשר להפיק מצמחי היער. פרי זה מוריד את טמפ' הגוף, עלים אלו מסייעים לעיכול, שורש זה מסייע להפרעות בבלוטת הערמונית ואבקה המכינים מפרח זה מגבירה את האון המיני. צייד ביער הגשם הטרופי חייב להכיל בראשו מידע עצום. עליו להכיר את אורחותיהם של בעלי חיים רבים, להבדיל מצייד באזור הממוזג, שיכול להתמחות במין אחד בלבד. כמה שנים קודם לכן התלוויתי לצייד ביערות קנדה. מייקל גבה הקומה התמחה בצייד מוס, היינו - אייל קורא: הוא הכיר את עקבותיו בעשב הרמוס, הוא ידע לזהות את ערגתו למרחוק והכיר את עשבי המאכל האהובים עליו. האייל הקורא, והיידע שצבר מייקל אודותיו, הספיק לכלכל משפחה שלמה. לעומת זאת, צייד ביער הגשם הטרופי איננו יכול להרשות לעצמו את הפריבילגיה הזאת, וכדי לשרוד עליו להכיר בעל פה את אורחותיהם של בעלי חיים רבים.  חוליו גדל כאן ביער הגשם של האמזונס. הקרקע האדמדמה, האגמים הקטנים, הבוץ, הלחות הם תבנית נוף מולדתו, לנו זה היה חדש, אקזוטי, מסעיר וגם מעייף.
 
יותר מאוחר, כשישבנו בסירה והתבוננו בשפע הצמחייה החיים נראו אחרת. היו שם קופים שקפצו מעץ לעץ, ציפורים צבעוניות שהתקשיתי לזהות, להקה של תוכים גדולים, ותחושה של מקום בתולי ומסתורי כאחד. ריו טיפוטיני (Rio Tiputini) שבאגן קוקה (Coca) אשר באקוודור, הוא אחד המקומות האחרונים בעולם. כאן עדיין פועמת האשליה שהטבע יישמר, שהפראות תנצח את הקדמה. במהלך השנים הספקתי לבקר ביערות גשם לא מעטים באגן האמזונס, בבוליביה, בפרו, בקולומביה, בוונצואלה, בברזיל ובאקוודור, אך אינני זוכר - בשום מקום, כזאת עוצמה של חווייה ירוקה.  הפלגנו עשרה ימים בקאנו של רודריגז, אחיו של חוליו. הליכה וחתירה במקום בו אפשר לשכוח שיש בעולם טלקס או טלפון (בימים ההם של קיץ 1981 לא הכרתי את הפקס והמחשב הביתי). אך ניתן היה להתמכר לעומק הירוק הירוק הזה. בניגוד לחבלי אמזונס רבים הנגועים בתעשייה, חקלאות, כריתת יערות, או למצער בתיירות מאסיבית, ריו טיפוטיני הוא עדיין מקום מפלט מאימי הציוויליזציה. עשרה ימים ללא צפירת מכוניות, ללא פיח, ללא שלט המכריז על רשות זו או אחרת. רק הטבע ואנחנו.  קרוב לאלוהים.
 
 
נהר האמזונס
האמזונס, הוא הנהר החשוב והגדול ביותר באמריקה הדרומית, ואחד הגדולים שבנהרות העולם. הוא חלקה המרכזי של מערכת ענקית המונה ארבעה נהרות: אמזונס, פאראנה, סן פרנסיצקו ואורינוקו; שני באורכו רק לנילוס - 5,940 ק"מ, אם כי לאחרונה איתרו גיאוגרפים פרואנים ערוץ הגולש מהאנדים שבאזור אריקיפה (Arequipa) שבפרו אל האמזונס, והופך אותו לארוך יותר מן הנילוס, אך גם כך שמורים לאמזונס מספיק שיאים עולמיים.  אין שני לו בשטח אגן הניקוז ובספיקה. האמזונס מנקז את שיפועי האנדים המזרחיים , מ-40° רוחב צפוני עד 20° רוחב דרומי, וחלק מחבל ההרים של גויאנה וברזיל. הילוכו כמעט מקביל לקוו המשווה.  גליל מימיו ומימי היובלים שלו, נמצא כולו באזור הטרופי הגשום; אזור בו כמות המשקעים מגיעה במקומות רבים ל- 4000 מ"מ גשם בשנה.
 
אגן ניקוז: אוסף של כל הנקודות, שהנגר העילי העובר בהן, זורם למקום אחד.
זהו הנהר בעל אגן הניקוז הגדול ביותר - 6.8 מיליון קמ"ר. האמזונס והאורינוקו יחדיו מנקזים כ-40% משטחה של דרום אמריקה - שטח הגדול יותר משטחה של ארה"ב. במהלך השייט, במיוחד ברגעים הרומנטיים שלו, כאשר גלגל השמש הלם בנהר בצבעים אדומים, וצבע את האופק בגווני וורוד וכתום, היינו נוהגים לשיר את מה שיכול להיות להמנון המטיילים בדרום אמריקה – השיר "וונצואלה" שכתב דן אלמגור.  באותם שנים, כשדרום אמריקה נראתה מעבר להררי החושך, היו שרים "נשוט על פני האורינוקו המשתפך לאמזונס". האורינוקו אכן קרוב מאד לאמזונס, אך נשפך בכלל לים הקריבי…
 
לאמזונס שמור שיא עולמי נוסף: זהו הנהר בו זורמת כמות המים הגדולה ביותר עלי אדמות - כ-120,000 מ"ק בשנייה, ליד שפכו. באמזונס זורמת כ-20% מכמות המים המתוקים על פני כדור הארץ. הוא גדול יותר מכל עשרת הנהרות הבאים אחריו גם יחד! כמות המים היא כה גדולה, עד שברדיוס של 100 ק"מ מעבר לשפכו לאוקיינוס האטלנטי, המים עודם מתוקים. ברדיוס גדול יותר, של 500 ק"מ, עדיין מורגשת השפעת המים המתוקים.
 
שיא נוסף השמור לאמזונס הוא ניקיונו: זהו הנהר הנקי בעולם מבחינת כמות החומר המרחף.  זהו נהר הנקי כמעט ממלחים, מים כמעט מזוקקים.  לדבר השפעה הרסנית על הבריאות, משום שאינם מכילים כמעט פלואור, וכאשר ילידי האזור עברו לתזונה מערבית, המכילה הרבה פחמימות וסוכרים, נודעה לכך השפעה הרסנית על השיניים; ילדים הגיעו לגיל בגרות שבפיהם מחצית מכמות השניים.  לנהר נשפכים נהרות עכורים יותר, המגיעים מן ההרים ומכילים חרסיות, ונהרות שחורים בשל הטנין - תרכובת תמיסה של צמחים הנמצאת במים. הנחלים הנקיים והנחלים נושאי הסחף, למרות סמיכותם זה לזה, הם שתי מערכות אקולוגיות נפרדות (כך למשל, קיימים דגים עיוורים, החיים במים העכורים בלבד).
 
עדכון מ 2012 : האמזונס (הנהר ויערות הגשם) נבחרו לאחד משבעת פלאי עולם
 
מהלך הנהר
בעבר הגיאולוגי הרחוק, זרם האמזונס לאוקיינוס השקט. בימים שקדמו להתרוממות האנדים,היה כאן מפרץ עמוק של האוקיינוס השקט. למסקנה זו הגיעו החוקרים על סמך בדיקות פליאונטולוגיות ומגנטיות שונות. הוכחה נוספת היא מיני דגים החיים באמזונס, שקרוביהם חיים רק באוקיינוס השקט. עם התקרבות הלוח הייבשתי של דרום אמריקה, ללוח נסקא של האוקיינוס השקט והתרוממות האנדים שבאה בעקבותיו, "נאלץ" הנהר לשנות את מהלכו ולזרום, אגב שביית נחלים, אל האוקיינוס האטלנטי. האמזונס מנקז כאמור את מרבית מדינות הייבשת, למעט צ'ילה, אך מקורו העיקרי של האמזונס באנדים הפרואניים, במרחק של כ- 250 ק"מ מן האוקיינוס השקט. שם הוא ניזון מהגשמים המרובים ומהפשרת השלגים. הוא זורם תחילה בשם מאראניון (Maraňon)בגיאיות עמוקים, בנגר חזק, תוך יצירת מפלי מים, שהידוע שבהם הוא הפונגו .(Pongo) עם חיבורו לנהר אוקאיאלי (Ucayali) הוא מקבל את השם "אמזונס" {ראה תרשים} ועובר דרך מישור ענקי המכוסה יער עד סבוך. מישור זה נוצר ע"י הנהר עצמו, כאשר הטיל את הסחף שלו לתוך זרוע ים קדומה. במהלך זרימתו במישור זה הוא מסתעף לזרועות רבות, היוצרות איי נהר גדולים, שהגדול שבהם איליה דה טומבינאבארנאס (Ilia Do Tumbinambaranas). ששטחו כ- 15,000 קמ"ר. {ראה שרטוט}. במקומות מסויימים הנהר מתרחב למעין אגם, או מלווה באגמים נרחבים דמויי לאגונות, כשהם מחוברים אליו באפיקי מים קצרים. עומקו של האמזונס הוא מ- 30 עד 50 מ' והוא משמש למעבר ספינות עד לאנדים. בקטע התחתון, המזרחי, הנהר עמוק ורחב עוד יותר והוא  משמש גם למעבר אניות ים גדולות.
יובלים:
לאמזונס נשפכים יובלי ענק שהם נהרות כבירים בזכות עצמם: ריו נגרו המגיע מצפון, וז'ורואה, טאפאז'וס, טוקאנטיש, כסינגו, פורוס (3,100 ק"מ) ומאדירה (3,500 ק"מ), המגיעים מדרום ומדרום מערב. {ראה תרשים}. מלבד זה הוא קולט למעלה ממאתיים יובלים שיותר ממחציתם משמשים למעבר ספינות ושל- 15 מהם, אורך שעולה על 1,500 ק"מ (כל אחד)! בשל הנהרות הרבים, העניים בסחף, הנשפכים לתוכו בחלקו התחתון, האמזונס נשפך לאוקיינוס במערכת של תעלות בעומק של  70 מ', היוצרת אֱסטוּאָר ענקי, האופייני לשפכי נהרות הזורמים באזורים טרופיים.
[אסטואר- קבוצת איים הנוצרת כתוצאה ממאזן סחף שלילי, להבדיל מדלתה שהיא מניפת סחף, החודרת לים בצורת האות היוונית דלתא].
זרועותיו הרבות של הנהר יוצרות איים רבים מאד שהגדול שבהם הוא האי מרז'ו (Marajo), ששטחו כ- 19,000 קמ"ר. דרך זרועות השפך המרובות של האמזונס מורגשת גיאות האוקיינוס האטלנטי עד מרחק של כ- 750 ק"מ מן החוף. לעתים עולה במעלה הנהר גל ענק, הנקרא בפי המקומיים פורורוקה (Pororoca), שגובהו כ- 6 מ'. בעונת הגשמים אשר באנדים (מנובמבר עד מרס), עולה מפלס הנהר והמים מתפשטים ברחבי היער.
 
גילוי הנהר:
הכל התחיל עם פרנסיצקו פיזארו[2], הכובש החמדן של פרו. רועה חזירים בור, בן חבל אקסטרמדורה שבספרד שהשקיע את הונו המועט בדרך להגשים את החלום – לכרות כמה שיותר זהב. פיזרו ניצל את היריבות הפנימית שמלכות האינקה ואת העובדה ששבטים רבים ראו באינקה משעבדים. חמוש במידע מודיעיני ומצוייד בניסיונו של קורטז כובש מכסיקו, ניצל בצורה צינית את חלומם של בני האינקה על האל המזוקן בהיר העור שיגיע מן הים. פיזארו לא הסתפק בזהב פרו. הוא שלח את דייגו שה אלמרגו לכבוש את צ'ילה, ממנה שב במפח נפש.
 
בשנת 1541 ירד פרנסיצקו דה אורליאנה (Francisco De Orleona), לחפש את "אלדורדו" (ארץ הזהב האגדית). אורליאנה, שכונה "האביר שתום העין", הגיע לדרום אמריקה בגיל 16, הצטרף לכיבושי פיזרו, כבש את גוויקיל (אקוודור) ומשל בה. יחד עם גונזלו, אחיו של פרנסיצקו פיזרו. הוא טיפס מהחוף הצחיח של האוקיינוס השקט, חצה את המדבר הנורא של אֳטָקָמָה, העפיל אט אט להרים האנדים. מן הסתם חזה בנוף המשתנה במהירות, והופך לירוק מרגע לרגע, היערות בהם פסע הלכו והתדלדלו עד שהגיעה לטונדרה המקפיאה, למחסומי הקרח, הוא חצה את הרכס וירד בצדו המזרחי לכיוון יערות הגשם של האמזונס, והפליג בסירה במטרה לגלות את העושר האגדי. "אל דורדו" (El Dorado) - הארץ המוזהבת. אורליאנה וחבריו היו האירופאים הראשונים ששטו לאורך הנהר. עברו עליהם צרות מרובות בצורת יתושים, ערפדים, רעב, רעידות אדמה ומחלות ולבסוף גם רעב. בליל חג המולד של 1542 התנדב אורליאנה לצאת לחפש מזון והבטיח לגונזלו לשוב תוך 12 יום, אך בושש לחזור. גונזלו חיכה לו  40 יום, אך לשווא. משתש כוחו, שב על עקבותיו לכיוון קיטו שבאקוודור. בינתיים, ירד אורליאנה במורד הנהר נאפו .(Napo) הוא כבר לא יכול היה לשוב נגד כיוון זרמי הנהר. בדרכם תקפו אותם אינדיאנים ורעב כבד. הוא רצה להמתין לגונזלו, אולם חייליו בקשוהו להמשיך ולהגיע למקום בטוח. הם המשיכו במסע ורק בחודש אוגוסט, שמונה חודשים לאחר שנפרדו מגונזלו, הגיעו לים הפתוח. אורליאנה המשיך לספרד שם סיפר סיפורי נפלאות על "אל דורדו" ועל שבטי האמזונות. נראה שלא היה לו די בהרפתקה. האם היה זה קסמו של הנהר, סביר להניח ששיחקה כאן תאוות הבצע. הוא לא כבש את ייצרו והחליט להתגרות שוב בשר המזל ובשנת 1545 יצא שוב למסע, הפעם היה חסר מזל. כמה מספינותיו טבעו בדרך וכאשר הגיע לאזור השפך, לא מצא את הכניסה לנהר. יום אחד עזב את מחנהו כדי להביא מזון ולא שב.
 
 
מקור השם  
מקור השם "אמזונס" במילה "אמאזונו" (בפי הילידים: "המיית ענני מים"). פרנסיצקו דה אורליאנה הבין את השם שלא כהלכה. הוא הבחין בילידים ("אינדיאנים") ארוכי שיער ששיגרו חצים לעברו, סבר שמדובר בנשים לוחמות וקרא לנהר "אמזונאס", על שם האמזונות, הלוחמות האכזריות כרותות השד מן המיתולוגיה היוונית .
אמזונות
מקור השם המקורי "אמזונות" הוא במילה היוונית "א- מזונה", מילולית: ללא שד. המיתוס סיפר על נשים לוחמות אשר היו נוהגות לכרות את שד ימין כדי שלא יפריע להן לדרוך את הקשת. לפי ה"איליאדה" להומרוס, האמזונות סייעו לטרויינים במלחמתם כנגד היוונים האכאים וניצחון היוונים עליהם סימן את נצחון התרבות על הברבריות. הסצינה בה הורג אכילס את פנתיסיליאה מלכת האמזונות ומבטיהם המצטלבים, היא נושא פופולרי באומנות הקלאסית. אחת ממשימותיו של הגיבור הראקלס, היתה להשיג את חגורתה של היפולטה, מלכת האמזונות בזמנו. לפי המיתולוגיה, גם תזאוס, מייסדה האגדי של אתונה, ניצח את האמזונות אשר פלשו לאתונה. מאוחר יותר, גם האל דיוניסוס ניצח את האמזונות בכיבושיו במזרח].
ביומן המסע של אורלאנה משנת  1542 כתוב:
"ראינו נשים אינדיאניות ובידיהן חץ וקשת שנלחמו כמו הגברים ודרבנו אותם בקרב. הן היו מנהיגות וניהלו את הקרב. בטוח שנשים אלו, שנלחמו כמו הגברים ודרבנו אותם בקרב הן המקור לספורים הנפוצים בין האינדיאנים, על גזע נשים לוחמות המנהלות ממלכה ללא גברים. הן גבוהות, בנויות כהלכה ומתהלכות עירומות בעת קרב. אך בעת שלום, הן לובשות גלימות מבד כותנה שמאד הולמות אותן".

תיאור אחר כותב הכרוניקן הספרדי לופס דה גומרה (Gomara), בספרו "היסטוריה כללית של האינדיאנים" (Historia general de las indias) ספר שנכתב במחצית המאה ה- 16 ומתאר את ארצות דרום אמריקה ומכסיקו ואת כיבושן ע"י הספרדים (תורגם לעברית במאה ה- 16 ע"י יוסף בן יהושע הכהן ממשפחת מגורשי ספרד):
"בין השטויות שהוא (אורלאנה) אמר, היתה ההנחה הברורה שישנן אמזונות בנהר זה, בהן גם נלחמו אנשיו. יכול להיות שהנשים שם נושאות נשק ונלחמות, שכן כך נהוג ברחבי האנדים. אך אינני מאמין שאשה תכרות את שדה הימני כדי שתוכל להשתמש בקשת, כי אין הן יכולות לעשות זאת...אין הן הורגות או מגרשות את הבנים הזכרים או חיות בלי בעלים...:"
אך מסתבר שהמיתוס חזק מן המציאות וכך כ- 120שנה לאחר מסעו המיתי כמעט של אורליאנה, כותב ההיסטוריון הספרדי כריסטובל דה אקונה בשנת 1639:
"נשים אלו, הדומות לגברים, שוכנות ביערות גדולים ועל גבעות נישאות, ומבין הגבעות, יש אחת שהיא גבוהה יותר מן האחרות ועל כן מכות בה הרוחות כגמול על אהבתה והיא נקראת "אקאחיאבה". האמזונות הן נשים אמיצות לב והן התקיימו כל העת בלי המגע המקובל עם גברים, ואפילו כאשר באים אלה, לפי הסכם, לארצן מדי שנה, הן מקבלות את פניהם כשנשקן בידן והן מנופפות בו עד עד כי בטוחות הן שאינדיאנים אלה אינם חורשים כל רעה נגדן. אז הן מנמיכות את הנשק ויורדות אל הקנואים של אורחיהן, ושם בוחרת לה כל אחת את הערסל הקרוב ביותר אליה. אחר כך הן מביאות את הערסלים לבתיהם ותולים אותם במקום, באופן שכל אחת תוכל להכיר את שלה, ומארחות את האינדיאנים למשך ימים אחדים. את הבנות הנולדות מהזדווגות זו, מטפחות ומגדלות האמזונות בעצמן, אך אין זה ברור כל כך מה עולה בגורל הבנים".
 
 
יער הגשם הטרופי
יער הגשם הטרופי (להלן: יג"ט), או הג'ונגל, כפי שהוא מוכר יותר, הוא אחת התופעות המרשימות, מלהיבות ומרגשות בעולם. המילה "יג"ט" מעלה אסוציאציות של סבך אין סופי, סרטי "טרזן" ואין ספור של חיות, חלקן מסוכנות. האמת היא שמספר החיות (יונקים) הגדול ביחידת שטח הוא דווקא במישורי העשב של הסוואנה, באפריקה. היג"ט לעומת זאת, עשיר במינים רבים של פרפרים, זוחלים, עופות ועיקר היונקים שבו מצויים בשולי היער, היכן שיש יותר אור ומרחב. היער הטרופי מציג חברת שיא של צומח וכולל את מספר המינים הגדול ביותר ומציג את ההתמחויות המרהיבות והמתוחכמות בעולם הצומח. חוויית הטיול ביג"ט היא חוויה רב ממדית, הדומה במקצת לצלילה, בכך שהמטייל מוקף מכל עבריו באין קץ של גווני ירוק.
 
לעתים מזומנות מכנים את היג"ט בשם "ג'ונגל. מקור המילה "ג'ונגל" הוא בשפת הסנסקריט = jangla)  יער). "ג'ונגל" הוא שם הודי מקומי ליערות העד הטרופיים בגבעות הטראי (Terai) שלרגלי ההימלאיה ובחלק הדרומי של דלתת הגנגס. בספרות הגיאוגרפית המדעית ממעיטים להשתמש בשם זה ככינוי ליער הגשם הטרופי, בגלל הקונוטציה השלילית של המושג. אך הוא נעשה מאד רווח בקרב הציבור בלשונות רבים, כנראה הודות לספריו של קיפלינג[3] ומשמש כינוי לאזורים טרופיים נרחבים, הדומים בנופי הצומח שלהם, לתנאי החיים השוררים ביג"ט ההודי.
 
יערות גשם טרופיים צומחים באזורים הטרופיים הלחים של כדור הארץ, כלומר, בחגורה משוונית בתחומים של ° 10 צפון ל-° 10 דרום. החגורה מופרעת על יד תנאים מקומיים באזורים שונים, בהם משתנה מורכבות התנאים היוצרים את יער הגשם הטרופי. בעבר הגיאולוגי הלא רחוק, בתקופת המיוקן (25 מיליון שנה לפני זמננו), חלקים נרחבים הרבה יותר של כדור הארץ, כולל ארץ ישראל, היו מכוסים ביערות גשם. כיום, היג"טים הגדולים בעולם, נמצאים בשלושה ריכוזים גדולים:  דרום-מזרח אסיה ששיאו בסומטרה, אפריקה, בעיקר באגן הקונגו  וכמובן שבדרום אמריקה.
 
האזור העשיר ביותר בעולם ביער גשם טרופי הוא אגן האמזונס ( 5 מיליון קמ"ר). יער זה מתמשך מזרחה לאנדים עד לגויאנות שבצפון מזרח ועד לסוואנות של הסרטאו שבמזרח ברזיל. צפונה, משתרע היער, באגן האורינוקו והלאה משם, במרכז אמריקה ועד לדרומה של מכסיקו. חלקים זעירים שלו מופיעים גם באיים האנטיליים. יער הגשם הטרופי משתרע גם מערבה לאנדים, בקולומביה ובאקוודור ותפוצתו נבלמת בקוו רוחב 6º דרום, שם הוא הופך ליער מסוג אחר. באמריקה הדרומית, גדלים יערות גשם טרופיים, גם באזור החוף האטלנטי, כמו זה שבריו דה ז'נרו; גם בשולי רמת הפאראנה (כמו זה שבמפלי האיגווסו), שהוא יער טרופי דרומי למדי, עם מעט קבוצות נשירות ואפילו עצי מחט (בעיקר אראוקריה). הילידים באמריקה הדרומית קוראים ליג"ט סלווה (Selva) וכאשר הוא הררי, נקרא מונטה .(Monte)
 

התנאים להיווצרותו של יג"ט:
היג"ט נוצר הודות לשילוב של גורמים אקלימיים וקרקעיים מיוחדים
אקלים:
האקלים הטרופי הגשום משתרע כדי °10-°5 משני צדי קוו המשווה ולא ניכרת בו עונה יבשה ברורה. האקלים מאופיין על ידי:
1. טמפרטורות גבוהות ואחידות.
2. משקעים כבדים, המחולקים על פני כל השנה.
האקלים הטרופי נמצא באזור של קרינה מכסימלית ולכן שומרת הטמפרטורה על ערך גבוה ואחיד של  25º-27º. אורך היום והלילה אינו משתנה כמעט וקרני השמש בצהריים קרובות לזניט כמעט תמיד. השֶרָע השנתי אינו עובר ערכים של  º3. יוצא מכאן שאקלים היג"ט מתאפיין, לווא דווקא על ידי ערכים גבוהים של טמפרטורה, אלא על ידי אחידות. ההבדלים המשמעותיים אינם בטמפרטורות הקיץ והחורף אלא דווקא בין היום והלילה, עד כדי כך שרבים טוענים כי "הלילה הוא החורף של היג"ט".
אקלים זה הוא אזור המשקעים הכבדים בעולם ועוצמתם מגיעה ללמעלה מ- 10 מ' משקעים בשנה, כאשר במקומות מסוימים, עקב השפעה של רכסי הרים (השפעה ארוגרפית מקומית), נרשמו ערכים של 11.5 מ' או  11,500 מ"מ !!! (לשם השוואה: בתל-אביב ובלונדון יורדים 500 מ"מ גשם בשנה). התכנסותם של גושי האוויר והתרוממותם מעלה, בתוספת טמפרטורה גבוהה ומצב לחות קרוב לרוויה, הוא מצב בלתי יציב הדורש מידה קלה של הרמה ראשונית כדי לגרום לקונווקציה[4] מקומית, חזקה ורבת משקעים. העננים המתפתחים בתנאים אלו הם ענני קומולוס[5] המכסים חלק קטן מפני השמים בפרק זמן קצר למדי אך עוצמת גשמיהם חזקה ביותר.
 
מחזוריות הגשם הטרופי:
א. בבוקר - השמש זורחת והאוויר מתחיל להתחמם. האוויר החם, מסוגל להכיל כמות גדולה יותר של אדי מים והלחות היחסית גדלה.
ב. לקראת הצהריים - חום גבוה, עודף של אדי מים באוויר, התעננות; ירידת הטמפרטורות.
ג. צהריים -  הגעה ללחות רווייה; השמים מתקדרים, מתחוללות לפתע סופות רעמים , יורדים גשמי עוז ומורידים מעט את החום המעיק.
ד. אחרי הצהריים - התבהרות.
 
לחות:
החום וההתאיידות הרבה גורמים ללחות יחסית גבוהה. באמזונס למשל, מגיעה לפחות ל- %90 תנודות האוויר המועטות והקרינה הגבוהה מביאים למצב אטמוספרי בעל הספק התקררות נמוך.  הגשמים היורדים על נופיהם הצפופים של עצי היג"ט (המכונים אפיריון), מגיעים רק בחלקם אל קרקעיתו, וזאת ע"י טפטוף או החלקה איטית על גזעי העצים. עובר זמן רב, לעתים כדי  24 שעות, כדי שטיפה תעשה את  הדרך הארוכה מצמרות היג"ט ועד לקרקעית. כתוצאה מתהליכים אלו, מתקיימת ביג"ט לחות קבועה; לחות ההופכת לטל בשעות הקרירות יותר. (מבחינת הצמחייה, התוצאה הכוללת היא שמשך קליטת המים ע"י הצמחים ממושך יותר). ניתן לשרטט תנועה יומית של הלחות הקשורה לתנאי החימום ומצב השמש, אך תנודה זו נעלמת כמעט לחלוטין בתוך חללו של יער הגשם. הטמפרטורה המוחשית (עומס החום)גבוהה וקשה ולפי ניסוחו של חוקר האקלים טריורטה: "סוחטת את מרצו של האדם".
 
רוחות:
היג"ט מהווה חייץ המסנן את השפעות האקלים ובכך מגדיל את יציבות התנאים בו ואת המשכיותם. תנועת האוויר בתוך היג"ט מצומצמת ביותר ומשום כך לא מתקיימת כמעט העברה של חום או אבק ממקום למקום; מסיבה זו כמעט ולא נמצא ביג"ט צמחים המואבקים באמצעות הרוח.
קרקע:
מאפיין חשוב של היג"ט הוא אדמה ביצתית המשמשת קרקע צמיחה. מאפיין נוסף הוא שזו קרקע גלויה. להבדיל מיער עד של האזור הממוזג, שם מכוסה הקרקע בשכבה עבה של רקבובית, קרקע היג"ט חשופה, מעוטת חומר אורגני. לעובדה זו יש משמעות נכבדה לגבי מיעוט מספר העשבים הנמוכים (להבדיל מחורש ים תיכוני או יער אירופי) ובעיקר לגבי תוצאות בירוא היער כפי שתסקרנה בהמשך.
 
קרקע נוצרת מבלייה אין סיטו ( (In situשל סלע בהשפעת גורמים משולבים: פיסיקאליים, כימיים וביולוגיים. תהליכי יצירת הקרקע כוללים תהליכי סידוק ופירוק של סלע האם, פירוק כימי של המינרלים המרכיבים את הסלע ושטיפה או השקעה של תוצרי הפירוק. התהליכים המשולבים האלו מותנים בגורמי האקלים (בעיקר כמות משקעים, לחות, טמפ' ועונתיות) בטופוגרפיה ובזמן. היווצרות קרקע הוא תהליך דינאמי. עם היווצרות שכבת קרקע דקה, הכוללת תוצרי בלייה ראשוניים, מתבססת צמחייה וזו מצידה תורמת לתהליך ע"י תוספת של חומר אורגני לקרקע וסילוק של חומרי מזון החיוניים לגידוליו של הצמח (ניטריטים) מן הקרקע. ליסודות הבונים את סלעי כדור הארץ, מידה שונה של מסיסות בתהליכי בלייה המביאים להיווצרות קרקעות. היסודות נתרן, אשלגן, סידן ומגנזיום הם היסודות הנשטפים בקלות מן הקרקע וכן גם היסודות הפחות נפוצים, החיוניים לצמח: חנקן, זרחן, גופרית ואחרים.
 
בניגוד למה שניתן לחשוב בטעות, קרקע היג"ט איננה עשירה כלל. עושר הצמחייה יוצר אשליה של אדמה פורייה. האמת היא הפוכה. בשל החום הרב, התפרק מרבית החומר האורגני בעוד שהמינרלים החיוניים לצמח נשטפו ויצרו קרקע דלה יחסית. הבליה באזור הטרופי היא תהליך מהיר ותוצריה נשטפים ומוסעים ביעילות באזור שופע מים זה. באזורים אחרים ניתן לשרטט טבלה של עמידות יסודות מסוימים לכמות מים מסוימת וליצור היררכיה של יסודות לפי כמות גשם. בתנאים הטרופיים, הטבלה חסרת משמעות, כמעט הכול נשטף. הנהרות הגדולים משמשים מערכות הובלה למאות אלפי ק"ג של חומר בליה. נהר האמזונס למשל, מעביר במשך שנה 2000 טון לקמ"ר לשנה של חומרי קרקע ומביא בכך לירידת הקרקע פני הקרקע בשיעורים גבוהים. ערכים אלו גבוהים במספר סדרי גודל מנהרות מקבילים באזורים הממוזגים (ומשמעותיים לסוגיית כריתת היערות). תנועת המים הגדולה אחראית לתהליכי השטיפה שהוא אחד המאפיינים הבולטים של הקרקע הטרופית. תוצרי ההידרוליזה הראשוניים הם בסיסים מומסים הנשטפים בקלות ומותירים קרקע חמוצה וענייה באלמנטים החיוניים לצמח. מינרלים סיליקטיים וחרסיתיות קאוליניות נשטפים גם הם ולעומתם מינרלים ברזליים קשי תמס שעקב כך, כמותם היחסית גדלה.
 
תהליכים ביולוגיים:
השפעתה הראשונה של הצמחייה היא ביצירת תנאי מיקרו סביבה לחים אולם ההשפעה הנוספת החשובה שלה היא אספקת חומר אורגני בכמות גדולה ביותר. כיסוי העלווה על הקרקעית אינו עולה על  1-3 ס"מ והוא אינו רצוף, כל זה הודות לפירוק המהיר החל בתנאי היער הטרופי. בפירוק זה משתתפת הפאונה המכילה פרוטוזואה (חד תאיים), תולעים, חרקים למיניהם, אשר מביניהם תפקיד חשוב לטרמיטים המסייעים רבות בתחום אוורור והעברת חומרים מהקרקע ולתוכה. הפלורה מכילה בקטריות, פטריות ואצות.
 
תהליכי יצירת הקרקעות:
תהליכי יצירת הקרקעות ביער הטרופי אינם ברורים די צרכם וזאת בשל גילה הרב של הקרקע וכן בשל העובדה שזו הוסעה הרחק מסלע האם. התהליך העיקרי ביצירת קרקעות הוא תהליך הפליניזציה(Plinization)  שמשמעו בירזול. קרקע היג"ט, במקומות בהם יש לה תכונות הידרומורפיות  והיא בעלת מפלס מים תת קרקעי גבוה או חסרת ניקוז (דבר המאפיין קרקעות יער המוצפות במשך תקופה ארוכה) היא קרקע עשירה בברזל ובעלת חרסיות חופשיות. המפורסמת מבין הקרקעות הטרופיות היא הלאטריט ,(laterite) קרקע שטופה, שהמים הרבים גרמו בה להדחה   (leaching) של תוצאות החמצון של הקרקע. הרכבה הכימי הוא כזה שדי בהתייבשות חד פעמית של הקרקע, כדי להפכה לסלע קשה שכמעט ואינו ניתן לבליה כימית נוספת בשל היותו שארית שנותרה לאחר בליה ממושכת. הסלע שמתקבל הוא סלע שארית, שבתנאים מסוימים עשוי לשמש כעפרה לאלומיניום (בוקסיט).
סיכום:
קרקע היג"ט עבה ביותר. אך קרקע זו דלה  במרכיבים מינראליים. העצים גדלים במרחק רב מסלע האם המייצר מינרלים. הפרופיל של הקרקעות הטרופיים כולל שכבה דקיקה (מספר סנטימטרים) של חומר אורגני, בצמוד לסלע האם ושכבה עבה של חומר עני בניטריטים. מכל מרכיבי סלע האם, נותרו לאחר השטיפה האינטנסיבית רק תחמוצות הברזל ותחמוצות האלומיניום שהן התרכובות הפחות מסיסות בין מרכיבי הסלעים. אפילו תחמוצות הצורן, אשר מסיסותה נמוכה ביותר ובתנאים אחרים אינה מגיעה לידי התמוססות, נעלמת כמעט מן הקרקעות הטרופיות.
תנאי מיקרו סביבה:
גורם האור:
אחד המאפיינים של הסביבה הטרופית הוא ההבדל החד בין נפח היער הפנימי לבין חלקיו החשופים לקרינה. מכיוון שרק כמות מזערית של אור מגיעה למטה, קרקעית היג"ט, דלה בצמחייה יחסית לחלקיו הגבוהים. בקרחות יער ולגדות הנהרות (בעיקר במקומות שאינם מוצפים), כמות הצמחייה גדולה הרבה יותר, כי יש שם אור. ערכי הקרינה ביער הטרופי קשים למדידה ועוצמתם משתנה בהתאם למבנה היער, שעת היום ועננות השמים. גם ביער הצפוף והסבוך ביותר נוצרים כתמי אור על הקרקעית, בשל אי רציפות הצמחייה, כתוצאה  מתמותה טבעית, שריפות כתוצאה מפגיעת ברק וסיבות נוספות. שטח כתמי האור נאמד ב- % 0.5%-2.5 משטח הקרקע, אך תנועתם התמידית והעובדה שהם נוצרים בשעות מסוימות, מקשה על תרומתם. כמות הקרקע החודרת באור יום מלא עד לפני הקרקע היא % 0.5%-1 מכלל הקרינה המוטלת על היער. יעילותה של הקרינה בצל גבוהה לעומת עוצמתה ואחראים לכך הרפלקסים המוחזרים מפני העלים. גורם האור זכה להגדרה הספרותית כמעט, "השאיפה אל האור", הנחשב לאחד ממאפייני יער הגשם. לאורך גרדיאנט הקרינה יסתדרו צמחים אשר יותאמו פיסיולוגית לחיי צל או יינקטו בטקטיקות של טיפוס וצימוח מהיר כדי להגיע למרומי החופות המוארות.
ביג"ט מתקיימת תחרות מתמדת להגיע אל האור. זו תחרות לחיים ולמוות. התוצאה היא שצמחים רבים גדלים מהר מאד, מבלי להסתעף, כדי להגיע למעלה, אל האור. משום כך הם מפתחים גזע ארוך ודק. מכיוון שכך, קוטר הגזע לא מסוגל לעתים להחזיק את העץ והוא מפתח שורשי תמיכה. נראה כאילו העצים מושכים תמיד כלפי מעלה, ורק לאחר שהם מגיעים לצמרת, הם מתפשטים ויוצרים מסה סבוכה של עלווה, אשר מבחינות רבות מהווה חברה בפני עצמה. כמה מהעצים הגדולים לכודים בצמחים מטפסים, בשרכים ועוד. יש שעצים נכרכים סביב עצים אחרים, עד שאלו אינם נראים ולעתים קרובות נחנקים ולבסוף מתים.
יחסי מים:
העצים בשכבות היער העליונות מאיידים יותר מים ליחידת שטח מאשר אלו של השכבות התחתונות. בפשטות, עלי השמש מאדים יותר מים מאשר עלי הצל. מהלך הטרנספירציה (התאדות) מראה ערכים נמוכים וקבועים לאורך הלילה, עלייתם במשך היום עד לצהריים וירידה חדה בשעות הצהריים, למרות שלא נראית קמילה (מהלך המזכיר וויסות של צמחים ים תיכוניים). בחלק התחתון של היער, שומרים הצמחים על ערכי טרנספירציה קבועים ונמוכים ורק בשעה שכתמי אור מקריים נחים על גבי העלים עולה שיעור הטרנספירציה באופן משמעותי. חלק מצמחי הקרקע מאופיינים בהגנה כסרופיטית (הסתגלות ליובש) דווקא, כדי למנוע פגיעה של הארה מקרית בעובי היער (ידוע כי כאשר מאירים באופן מלאכותי צמחי צל מובהקים, הם מגיעים לערכי טרנספירציה קריטיים עד תמותה.
בעיית הנתרן:
קרקע היער הטרופי ענייה כתוצאה מהשטיפה המהירה והיעילה של החומרים על ידי כמויות המים הגדולות. העובדה שקרקע טרופית ענייה בניטריטים ומינרלים נראית מוזרה לאור צימוח העל שמכסה אותה. נוכח דלות הקרקע, נשאלת השאלה, איך מתקיימת בדלות כזאת, סביבה אקולוגית כה עשירה כמו היער הטרופי. הסוד טמון במיחזור החומר האורגני על כל הניטריטים שבו. התשובה היא שהיער בעצם מזין את עצמו. בהיעדר מזון זמין בקרקע, שם המשחק הוא מיחזור. שורשי הצמחים הם במרבית המקרים מערכת שטוחה ורדודה הקולטת באופן מהיר ומידי את חומרי ההוּמוּס[6] רבי החשיבות. נוצר כאן מעין מעגל ניטרטים סגור בין הצמח החי וחומרי ההומוס הנוצרים מחומר אורגני מת. תכולת הניטריטים המקיימת יער טרופי סגורה במעגל זה. קיומו של המעגל מומחש היטב כאשר מבראים יער ומנסים לעבד את קרקעותיו. עם הברוא נהרסת כמות ההומוס הקיימת (על ידי קרינה, שריפה וכדומה) ואיננה מתחדשת כמות הניטרטים הקיימת חשופה לשטיפה חזקה ויש בה כדי להספיק ל- 2-3 עונות גידול בלבד.
ראה סעיף: ניסיונות עיבוד.

המשך בחלק ב של המאמר :

[1] . ליאנה (Liana) היא תת סוג של המטפס שלעיתים מפרידים אותו מתוך קבוצה זו. הליאנה הוא צמח מעוצה בעל מבנה מעוות יחסית למטפסים הרגילים. ליאנות נפוצות ביערות טרופיים, והן מסוגלות לצמוח לגובה רב, כדי להגיע ולפרוש עלים במקומות מוארים בצמרות העצים.
[2] ראה קובץ קולוניאליזם בדרום אמריקה.
[3] רודיארד קיפלינג, (30 בדצמבר 1865 - 18 בינואר 1936). מספר סיפורים קצרים, סופר ומשורר אנגלי שהתפרסם בימיו כמפארה של האימפריה הבריטית וחייליה והיום הוא מפורסם בעיקר בזכות ספרי הילדים שלו ובמיוחד ספר הג'ונגל.
[4] גשמי קונווקציה - החימום המהיר של הקרקע יוצר זרמי אוויר חמים, שעולים לגובה בתנועה סיבובית עלייתו של זרם אוויר כזה תגביר התגבשות של ענני גשם כבדים. נוצרים גשמים מקומיים מאד, בלתי סדירים ובעלי טיפות גדולות כמו באקלים הטרופי. גשמים כאלה נקראים גשמי קונווקציה.
[5] קומולוס (בלטינית: ערמה) הוא שם כולל לעננים ערמתיים. עננים ערמתיים נקראים בלשון העם "ענני כבשה", "ענני כרובית", "ענני צמר" ועוד.  עננים ערמתיים הם עננים אשר מתפתחים אנכית ולא אופקית. כלומר, יש להם בסיס ומעליו מעין "מגדל". אותו המגדל הוא בעצם זרם אוויר עולה. באופן כללי, זרם האוויר העולה הוא "בועת" אוויר חם העולה מעלה ומתקררת עם ירידת הלחץ. כאשר טמפרטורת האוויר יורדת, הוא יכול לשאת פחות לחות וזאת מתעבה לענן. ככל שהפרש הטמפרטורות בין השכבות יותר גדול, כך בועת האוויר תעלה גבוה יותר ומהר יותר.
[6] הומוס הוא תוצר של פירוק חומר אורגני המצוי בקרקע בתהליכים כימיים ועל ידי בעלי חיים (למשל, תולעים).
יער הגשם של האמזונס - רקע, היסטוריה ונתונים טכנים - מורחב במיוחד, חלק א - גילי חסקין

01bright 01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife