• Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • 04bright
  • Show Image

01bright 01bright

01bright

גם גמלאים יכולים - טיול בדרום אמריקה - לאה שוויד

הכנות לטיול

הסיפור של הטיול שלנו, יעניין ואולי גם יועיל בעיקר למטייל המבוגר, בן ה - 50 ו - 60 +, שרוצה ואולי מהסס או אפילו חושש לעשות טיול עצמאי מסוג זה, אבל בעצם כל מי שמתעניין מוזמן לקרא ולהצטרף לחוויה המטריפה הזו שחווינו, ושנקראת דרום אמריקה. נתחיל בזה שאמרנו לעצמנו - בעלי ואני - למה בעצם לא ? למה טיול שבועיים או שלושה באירופה נראה הגיוני, וטיול לדרום אמריקה נראה רעיון מטורף.

אנחנו גמלאים, שאוהבים לטייל. הבנו כבר מזמן, שנכון, מוצ`ילרים רגילים כבר לא נהיה, אבל ננסה להיות מוצ`ילרים מסוג אחר. טיול יותר קצר, יותר קומפקטי וגם, כן ,יותר מתון, הרבה יותר מתון...במקום ששה חודשים נעשה ששה שבועות. במקום תרמיל - ניקח מזוודה, או שתיים. במקום לעשות טרקים ארוכים, נערוך סיורים רגליים מקומיים של כמה שעות, או מקסימום יום אחד, של הלוך וחזור. במקום בטרמפים או אוטובוסים, אנחנו נתקדם בטיסות ביניים וחלק מהדרך נעשה ברכב שכור. נכון שזה מייקר, אבל בהחלט חוסך זמן. ובכלל בשביל מה עבדנו כל השנים ? הרי עכשיו אנחנו גמלאים !

לגבי לינה – ידענו שנלון במלונות או בקתות בתנאים של צמודי מקלחת.. הוסטלים וקמפינג כבר לא מדבר אלינו. וזה בהחלט פחות נוח. הכול תוכנן באופן אישי, פרטי, עד לפרט האחרון. כולל נהיגה עצמית בדרכים. זוג חברים שדיברו אף הם על טיול כזה, זרקו רעיון של : “למה לא נעשה זאת ביחד ?” וההחלטה נפלה. ואמנם, לאחר מעשה אפשר בפירוש לומר שיש יתרונות רבים לשותפות כזו. היינו שני זוגות, שהכול התחלק בין שנינו. הוצאות השכירות לרכב, הדלק והלינה בבקתות וכמובן החברותא. נחמד שיש עוד מישהו לדבר איתו, במהלך הטיול, אבל היתרון הגדול של הזוג השני על פנינו היה שהם דוברי ספרדית. זה יתרון של ממש, וראינו כמה זמן ובלבולי מוח זה חוסך כשיודעים את השפה.

היות והחלטנו שעושים הכול בעצמנו (כמעט) הרי שצריך ללמוד את הנושא ולהתארגן נכון. אני חייבת לציין שלמידת הנושא והמפה היו חלק מרתק ביותר בהכנות לטיול. כערך מוסף היוצא מלימוד זה, אני מתמצאת במפה, יודעת היכן נמצא מה, לגבי המקומות בהם היינו ולציין אותם על המפה בקלות. ההתמצאות שלי במפה נותנת לי הרגשה של ביתיות. אני מכירה את המפה, הכבישים, אני יודעת באילו דרכים כדאי או לא, מה יש לראות שם, והידע הזה הוא שלי, לתמיד, או עד שאשכח... עבודות ההכנה הכוללות נמשכו כשבעה חודשים, הטיול רק ששה שבועות - חבל שלא להפך, אבל היה לי נפלא לעסוק בזה. אגב, כך אני מכינה כל טיול. לומדת את המפה והמקומות על בורין. אז זהו, ניגשנו למלאכת טווית החוטים למסלול הטיול. ממש לא ידענו מהיכן להתחיל. אפילו לא ידענו מה בדיוק יש לראות, ידענו באופן כללי שיש קרחונים, פינגווינים, מפלים וכדומה, אבל זה לא מספיק, ואני לא נוסעת על "בערך" אלא רק כשיש לי תוכנית מדויקת. התייעצתי עם בני שהוא בוגר דרום אמריקה ותיק, מוצ`ילר לפני כעשר שנים וקבלתי תשובות כלליות מדי. ובכלל, תוכנית לצעירים שונה מתוכנית למבוגרים (אפילו מבוגרים שמרגישים צעירים), וטיול צריך להכין. הרי בטיול לזמן קצר יש חשיבות רבה לתכנון ולבחירת המסלול.

פה באתר זה, למטייל, הציעו לי לעיין בחומרים כתובים, ואכן זאת עשיתי. גם קראתי את שאלותיהם של הגולשים באתר, ולמדתי רבות. חיפשתי באתרים נוספים באינטרנט, וכמובן בספרים. במקביל חברינו עשו כמונו, ואז יום אחד ישבנו כולנו יחד לשולחן ותפרנו לנו מסלול. לא אספר את כל הלבטים שהיו בארגון המסלול, כי זה לא ממש חשוב, אבל בהחלט היו רעיונות שונים והם התחלפו והשתנו בהתאם למה שלמדנו כל פעם מחדש. לבסוף הוחלט על דעת כל המשתתפים כך : משך הטיול – 6 שבועות מלאים. המועד בשנה – דצמבר כולו וחצי ינואר 2007. הארצות : פרו, צ`ילה, ארגנטינה, וברזיל. חלוקת הזמן: שבוע ראשון – פרו, שלושה שבועות רצופים עם רכב שכור, מסנטיאגו עד פונטה ארנאס, עם זיגזג לארגנטינה כמתבקש מנתוני השטח. שבועיים אחרונים - ארגנטינה וברזיל.

לסיכום נושא הכנות המסלול, אפשר לומר, שהוא היה מתוכנן לפרטי פרטים. ממש לוח זמנים מדויק, של טיסות ולינות. ידענו כל יום, איפה נהיה מתי, חוץ מאשר בתקופה צמודת הרכב, שאז החלטנו, שנתקדם בהתאם למה שיסתדר, ובכל זאת השבתות היו סגורות מראש עם הזמנת לינה דרך האינטרנט, או בטלפון. חשוב לציין שאנחנו אנשים שומרי שבת (מה שמכנים דתיים), ובשבתות לא התקדמנו בדרכים, לכן גם היה חשוב לנו מאד, שתהיה האכסניה לשבת מוזמנת מראש ושלא יהיו לנו הפתעות לא נעימות עם מציאת מקום לינה מזדמן, שעשוי להיות לא נוח וללא התנאים הנחוצים, כמו מטבחון למשל, כי אנחנו  מכינים את האוכל שלנו בעצמנו, לא אוכלים כל דבר, ובודאי שלא במסעדות. כלים יש לנו משלנו. לא השארנו את לינת השבתות ליד המקרה, ולכן חרשתי את האינטרנט בכל מקום שאליו היינו אמורים להגיע לשבת. החיפוש היה מעניין בפני עצמו. השתדלנו שגם המקום וגם המגורים ינעימו לנו את השבת. על בית כנסת כמובן לא היה מה לחשוב כלל במקומות שבהם אין קהילה יהודית. היום, בזמן כתיבת שורות אלה,כבר כמעט חודש מאז שחזרנו מהמסע המופלא שלנו, והכול עדיין רץ לי בראש, ואיני מפסיקה להתפעל מכך שהכול זרם טיפ טופ לפי התוכנית. ולפני שאספר על הטיול עצמו חשוב לי לציין עוד כמה עניינים ארגוניים חשובים. למשל, מה לוקחים ?

ביגוד - אמרו לנו : בגדי קיץ חייבים, אתם תשתגעו מחום בבואנוס איירס ובריו וסאו פאולו. חם שם מאד, לא לשכוח שדצמבר הוא קיץ בחצי הדרומי של כדור הארץ. ומצד שני אמרו לנו, בגדי חורף חמים, ממש חובה, אתם תקפאו שם מקור,במיוחד אם מתכננים שייט אל הקרחונים, וזה כולל כפפות וכובע שיכסה על האוזניים, ומעיל חם וכל מה שמתחתיו. רק על הרוחות הקרות, החזקות והבלתי פוסקות, באל צ`לטן ובאוטווי סנו, אף אחד לא הכין אותנו.... אבל לשמחתנו, היינו מצוידים כראוי !

המזון - לנו, כאנשים דתיים, השומרים על אכילת אוכל כשר יש צורך בהתארגנות נוספת בענייני מזון. אנשים פוקחים עיניים בתימהון : אז מה אכלתם כל הטיול ? ואיך הסתדרתם ? ולמסעדות לא הלכתם לאכול ? אוי מסכנים ! אמרו לנו. אז לכל מי שמרחם, ושבאמת תוהה, מה אכלנו ואיך הסתדרנו, אגיד מיד כך : ממש לא סבלנו חרפת רעב, ולא חסר לנו דבר. ולא, לא אכלנו במסעדות, וגם לא צריך לרחם עלינו, כי ממילא זה לא בראש שלנו, והפלא ופלא לא קרה לנו כלום. נשארנו בחיים, ואפילו נראים די טוב. מה בכל זאת כן ? נתחיל מזה שהבאנו "קצת" מהבית !!! הבאנו איתנו כלי אוכל בסיסיים, וסיר קטן, קומקום חשמלי קטן, טרמוס, קרש חיתוך קטן. הכול בקטן, וביחד זה די הרבה אבל לא נורא, הכלים כבר רגילים. ומצרכי מזון לדוגמה : מרק נמס, קוסקוס, אבקת תפוחי אדמה. קרייקרים...למשך התקופה. פירות יבשים, אגוזים ושקדים וצימוקים - בשביל האנרגיה. וופלים וביסקוויטים סוכריות בשביל הפינוק. גבינה צהובה – המשולשים. בשביל הגיוון יחד עם זה קנינו כמעט כל יום ירקות טריים, פירות נפלאים שיש שם בדרום, חלב טרי, חמאה, זיתים ותמיד השלמנו קניות שבועיות כמו ריבה , שמן זית וכדומה. למעוניינים ברשימה המלאה, היא שמורה עימי לצורך זה ממש. ואכן לא היה חסר לנו דבר. אכלנו טוב, היינו שבעים ומרוצים.

תרופות - נושא חשוב מאד הוא עניין התרופות והחיסונים. הבנו שחשוב מאד לקבל חיסונים ואף הזהירו אותנו שבארצות מסוימות, לא זוכרת איזה, בודקים את פנקסי החיסון. לא בדקו בשום ארץ, אבל היינו מחוסנים וטוב שככה. ותרופות, שלא נצטרך, לקחנו גם כן, נגד חום ושלשול, ודלקות למיניהן, ונגד שפשפת וכדומה גם כאן הרשימה המלאה מצויה בידי, והיא חוזרת שוב לתפקד בטיול הבא. בעז"ה. ושרק לא נצטרך !

מצלמות - איך לא ? הפעם אמרתי, אני יוצאת עם שלש מצלמות. אחת דיגיטאלית לתמונות סטילס – זו מנציחה את הרגע, ומקפיאה אותו לנצח... אחת רגילה עם פילם לשקופיות, כדי להראות לחברה ... ומצלמת וידאו שאיתה אני "גונבת" פיסות נוף שלמות, בלי שמישהו חש אחר כך בחסרונן... אותן אני לוקחת איתי כדי להתענג עליהן בבית, עורכת אותן במחשב, מוסיפה מוזיקה נעימה, וכתוביות, ומשתפת אחר כך את כולם – מי שרוצה לראות כמובן – בחוויותינו... ועצה פרקטית קטנה לגבי מצלמות: לקחת שתי בטריות לפחות, לכל מצלמה. זיכרון ארוך לדיגיטאלית. צילמתי 1280 תמונות על זיכרון אחד. ולא נזקקתי לשירותי העתקה על דיסק. עכשיו ברור ששתי מזוודות גדולות לא לגמרי יספיקו, ולכן לקחנו גם מזוודה קטנה ותרמיל, איתנו במטוס. סך הכל מטעננו הכולל הכל כ- 60 ק"ג. לזוג אולי טיפה יותר ולא היו בעיות. חברת התעופה בה טסנו לטיסות המסגרת הייתה KLM, ולטיסות פנים טסנו ב Aerolineas - ו LAN, TAM - בסופו של דבר, מצוידים בכל מה שצריך, התכוננו לצאת לדרך. רגע, ועוד נקודה חשובה, ודי !

לפני הנסיעה, הזהירו אותנו רבות, שיש לנקוט כללי זהירות ברורים ! באתר זה ב"למטייל" קראתי על כך גם כן והפנמתי ! הבנתי שיש להיזהר מטיפוסים חשודים, לא לעלות על מונית ברחוב, לא להתהלך עם כסף זמין בכיס, או במצלמות תלויות על צוואר. עוד אמרו לי אנשים שכבר היו, שהיות ודרום אמריקה זה בעצם עולם שלישי, ויש לקחת בחשבון שלינה שהזמנו, לא בטוח שתישמר עבורנו, וכרטיסי טיסה לפעמים נמכרים ליותר מאדם אחד, ולכן כדאי להקדים להגיע לשדה התעופה, כדי לתפוס את המקום ראשונים...... בעיקר במקומות נידחים בקצה העולם. ואפילו לגבי הרכב שהזמנו, אמרו לנו לצפות להפתעות, וכי לא בטוח שימתין לנו שם ממש הדגם שהזמנו.... יצאנו עם חששות לא מעטים, ועם תקווה שהכול יעבור בשלום. אנחנו מצידנו עשינו כל שביכולתנו לעשות, השאר בידי שמים. אז כבר בהתחלה אני יכולה לומר, שתודה לאל , שום דבר מכל התרחישים האלה לא קרה. עבורנו – דרום אמריקה התנהגה כמו שוויץ, או כמו שעון שוויצרי.

ואני מאחלת לכל המטיילים ככה. אמרו לנו כשחזרנו, שהיה לנו ממש מזל כי דברים כאלה אכן קורים. ומנקודת השקפה דתית, אני יכולה לומר בשמחה ובלב שלם שהייתה לנו "סיעתא דשמייא" אמיתית, הווי אומר, סיוע מריבונו של עולם בהצלחת הדרך לכל אורכה. ובכלל בכל הטיול. ושנזכה לכך תמיד. אמן. כל הזמנה של לינה שהזמנו, או כרטיס טיסה או סיור מודרך וכמובן הרכב – הכול כובד כראוי ובמועד, ואין לי אלא לשבח אותם. בפרו, בצ`ילה, גם בארגנטינה ובברזיל. מה עוד שפגשנו רק אנשים טובים בדרך, ששמחו לייעץ לעזור ולהציע. סיפרתי עד כה שהכול עבר עלינו, ב"ה ללא תקלות או הפרעות של ממש. אבל פטור בלא כלום כנראה אי אפשר. אז כן, גם היו אי אלו תקלות, מהסוג שאתה לומד מיד להשלים עימן, כי אחרת תסחוב איתך כעס כל הזמן, וכעס כידוע אינו תבלין טוב לשום דבר, בטח לא בטיול, וראוי להימנע ממנו.

ביקור בקוסקו

נחתנו בפרו. סגרנו עסקת חבילה עם חברת תיירות מקומית  www.travelagencyperu.com שכללה : הסעה משדה התעופה וחזרה. שלושה ימי לינה סך הכל – שני ימים בקוסקו, ואחד באגוואס קליינטאס. מונית צמודה אלינו עם מדריכה לאזור ההררי, ולעיר קוסקו עצמה. כרטיסים לרכבת מאוינטאמבו לאגוואס קלייטאס וחזרה, ומדריך פרטי למאצ`ו פיצ`ו, שנדע מה אנחנו רואים, ושנשמע קצת על תרבות האינקה. המלונות שבחרו עבורנו היו טובים ונעימים, עם איטרנט חינם בכל עת. המדריכים היו דוברי אנגלית רהוטה, ידעו יפה את החומר, והיו נחמדים ביותר.

המקום גבוה כ – 3300 מטר מעל פני הים. אמרו לנו "תיקחו כדורים מיוחדים למניעת התחושה הרעה".אבל מכרים שלקחו כדור כזה,הקיאו כל הזמן, וחששנו. לא לקחנו. קראנו שדלילות האוויר שם משמעותית ומשפיעה על הנשימה. אבל מנוחה של יום כלומר הסתגלות למקום תפתור את הבעיה, ולכן הסרנו דאגה מליבנו. רק שלא תיארנו לעצמנו עד כמה דלילות האוויר מורגשת פיסית.. ירדנו מהמטוס, בחוץ, אין שרוולים, זהו שדה תעופה קטן, ושמנו פעמינו אל בית הנתיבות הקטן.

הלכנו שאננים בעקבות כולם, בעליה אל תוך המבנה על כבש אלכסוני מתון, לא על מדרגות.האנשים שלפני התקדמו בקצב הליכה מאד איטי. לא הבנתי למה. התחלתי להרגיש פתאום שאני מתנשמת בכבדות שאינה אופיינית לי. כל עניין הגובה ודלילות החמצן, פרח מזיכרוני, ובאופן טבעי האטתי את קצב ההליכה, מאד. ולפתע בעודי מתנשמת, פלחה את מוחי העייף תובנה מדהימה, ואמרתי לעצמי `` זהו, זה מה שאומרים שאין מספיק אויר בקוסקו”.בגלל זה הם הולכים לאט, ו...נושמים עמוק.

באולם הכניסה כבר התעודננו למראה להקת נגנים לבושים בגדים צבעוניים, שהנעימה לכולם במנגינות נעימות. בחוץ חיכו לנו הנציגה של החברה, עם הנהג והוואן. הכול כמתוכנן. מכיוון שאנו אנשים אחראיים , הבנו שאין חוכמות בעניין הזה של דלילות האוויר. צריך זמן להסתגל. ולכן במלון השתבללנו לנו במיטות מיד, ונרדמנו בצ`יק עד שעת הצהריים. כל אותו אחה"צ העברנו בנינוחות, בהליכה קלה בסביבות המלון שלנו שהיה ממוקם היטב באזורים מרכזיים של העיר ממש על יד מבצר הקוריקנצ`ה.

מבצר הקוריקנצ`ה משמש היום כמוזיאון לשחזור ולימוד מורשת תרבות האינקה. המבצר נהרס בזמנו על ידי השלטון הספרדי הכובש, ועל יסודותיו נבנתה כנסיה. בכלל – כך הסבירה המדריכה, הרחובות של העיר צרים במיוחד, באזור העתיק, משום שהם נשארו במתכונת הבניה של האינקה. הספרדים הכובשים הרסו אומנם את המבנים אך לא את יסודותיהם, ולכן ניתן למצוא יסודות גבוהים הנראים היטב לעין ועליהם בנויה העיר מחדש, על רחובותיה הצרים.

בכנסיה, או מבצר הקוריקנצ`ה כפי שהוא נקרא, נמצאת חצר ריבועית, המזכירה חאן, והיא מוקפת אכסדרות עמודים ואפילו ברכת מים קטנה נמצאת במרכז החצר, מה שמלמד שגם בהיותם כובשים נוצרים וקנאיים לנצרות, שהשליטו את הדת בכפייה על התושבים המקוריים של פרו, הם בנו מבנים שתכנונם מושפע מהכיבוש המוסלמי שהיה בספרד.

העיר עצמה די גדולה ובמחוז קוסקו כולו יש כ- 400,000 תושבים. ההתרשמות הראשונה ממראות העיר, היא דלות ועוני, והרבה צבע חום בעיניים. וכנראה זו המציאות. איני יכולה לקבוע ממש כי באמת הייתי אורחת לרגע, ברצף החיים שלהם. אך זו הייתה ההתרשמות. ומה שתרם לתחושה זו אלו האנשים הרבים, ברובם ממוצא אינדיאני או מעורב על פי מראה פניהם, המסתובבים במקומות מרכזיים ומציעים מיני מרכולת לתיירים. והם די נודניקים. הם גם נמצאים על יד המקומות להחלפת כספים, מה שיוצר תחושה לא נעימה למטייל. עם זאת, הם אינם מטרידים ממש. אינם מציקים. רק הולכים אחריך כברת דרך עד שמבינים שלא יקבלו דבר.

רובם מתהלכים ברחובות בבגדים צבעוניים שנראים כאילו זה לצורך הפולקלור, אבל מסתבר שכך הם הולכים לבושים כל הזמן, בתקווה שאולי תרצה להצטלם איתם ולשלם עבור זה. מעוררי רחמים במיוחד היו הילדים הקטנים בני שלוש עד חמש,הלבושים בבגדים מסורתיים צבעוניים, מחזיקים בחיקם גדי קטן או כלבלב, ומציעים עצמם להצטלם. נראה חמוד, אבל במחשבה שנייה זה די עצוב.

לעיר עצמה יש גוון כללי חום, וזאת בשל הבניה הנעשית מחימר חום שנלקח מן הסביבה, ועם כל תחושת העוני, הרחובות שוקקים חיים. אנשים מסתובבים בחנויות וקונים. אולי משום שחג המולד היה בפתח ואולי משום שהם אנשים אופטימיים מיסודם, ואולי כל אלה שראינו מסתובבים ברחובות, היו בכלל תיירים כמונו. הרחוב הראשי שחוצה את מרכז העיר נקרא אבנידה דל סול כלומר שדרת השמש. מכל צידיה נפרסת העיר ומטפסת אל מורדות ההרים. ובמבט ממעוף הציפור זה נראה גדול מאד, ובעיקר חום.

הדת השלטת היא הנצרות, עם תערובת של טקסים פאגניים עתיקים. הכול הולך ביחד, כפי שסיפרו המדריכים. הולכים באדיקות לכנסיה אבל על משקופי הבתים ובתוכם נמצאים סמלים פגאניים של העבר. גם מופעי הפולקלור שראינו עוסקים בנושאים הלקוחים מן העבר המפואר של תקופת האינקה.

סיור בכפרים

למחרת נסענו לכפרים לראות חקלאות שיושמה בטרסות. בדרך לכפרים עברנו על פני מבצרים נוספים, ואתרי קבורה ומקומות פולחן, והם מרשימים גם כן, אבל לא אלאה אתכם בפרטים, כי המבצרים אולי שונים אבל הרעיונות והסיפור זהה. וכמו כן, הנופים היו מרהיבים. הנסיעה בהרים הגבוהים בדרכים לא משובחות במיוחד, הייתה מרתקת. פה ושם נראו כפרים ובתים קטנים פזורים בין השדות החרושים. צבע האדמה החרושה היה חום אדמדם, השמים היו כחולים ולפעמים ערפל כיסה את האופק. האוויר היה קר ונקי. כך או כך מראות הנוף היו יפים מאד.

ובמרומי היופי הזה של נוף ההרים מצאו להן נשים כפריות מקום להקים סככה ולהציג את מרכולתן, בגדי צמר אלפאקות צבעוניים באריגה מקומית.הכול באוויר הצח. חקלאות הטרסות הייתה חוויה מעניינת ומלמדת. חקלאות הטרסות שהולכת ונחשפת, משוחזרת תחת השגחתם של ארכיאולוגים בכפרים הנידחים. זהו שריד מפואר מתקופת האינקה, המלמד, שהייתה להם חשיבה בונה, על פיתוח תנאים לגידולי קרקע כדי להרחיב את מקורות המזון, ולהשביחם. הם השקיעו עבודה רבה במדרונות ההרים כדי ליצור תנאי גידול אופטימאליים תוך ניצול מורדות ההר להשקיה טבעית של גידולי השדה, כשהמים, מי הגשמים, גולשים במורד הטרסות מציפים כל רובד וגולשים הלאה. הייתה להם, גם הסתכלות אסטטית על המכלול. כך זה נראה, כי כל המקומות המשוחזרים ושאינם משוחזרים עדיין, מעוצבים במעגלים מושלמים, ובמקומות בהם קו גובה הקרקע היה רחב יותר, הם יצרו טרסות מעגליות מורחבות, משהו שמזכיר אליפסה. חכם וגם יפה !

ההסבר שקיבלנו היה שטרסות אלה בהרים, נבנו על ידי האינקה, לצורך ניסויים חקלאיים. למסקנה זו הגיעו החוקרים משום שבכל טרסה הם מצאו שרידי זרעים מסוגים שונים. אגב, הקינואה הכול כך פופולארית אצלנו כיום הייתה שיבולת מצויה ושימושית אצלם כבר אז. סוף סוף ראיתי שיבולת קינואה ירוקה, וטרייה. את שיבולי הקינואה הירוקים, הם נותנים כמזון גם לבעלי החיים. את החקלאות הכפרית של האינקה ראינו באזור הכפר מוריי.

המדינה, כך סיפרו לנו, משקיעה כיום כסף רב לשחזור כל מה שניתן, בהקשר לאינקה. ועיירה אחרת – אויאנטאיטמבו - הותירה בנו רושם עז בשל צורת חיים פרימיטיבית למדי שחלק מתושביה בוחרים לחיות ולגור. ביקרנו ב"דירה" כזו, בהסכמתם של הדיירים, כשהבית נראה יותר כמו מערת מגורים, שלא לומר מאורה, מאשר דירה. כאן גרים אנשים בחדר מגורים הבנוי מאבן מקומית וניצב על הקרקע ממש. בתוך הבית יחד איתם הם מגדלים בעלי חיים מסוג ממשפחת האוגרים, הם קוראים להם "גיני פיגס", אצלם, חיה זו היא הארוחה היומית. הרצפה היא ריצפת אבנים גסות ואדמה. התנור לבישול הוא שקערורית בקרקע ומוטות ברזל מסורגים מעל וכו, או מבנה אבנים סוג של טבון. והמיטות- דרגשים מכוסים באריגים שהם אורגים בעצמם. לרגע עלה בדעתי שאולי הכול נעשה לצורכי התיירים, מין הדגמה או המחשה בלבד על צורת החיים של הדורות הקודמים, איך שחיו פעם ,כמו שאצלנו כשרוצים לתאר את תקופת "אנו באנו...” איך חיו ואיך גרו... " אבל המדריכה אמרה בפירוש - אני לוקחת אתכם עכשיו שלוש מאות שנה אחורה, תתרשמו, זה אמיתי.... ואני עדיין איני יודעת לקבוע מה האמת.

מאצ'ו פיצ'ו

קצת מידע פרקטי: אפשר להגיע למאצ`ו פיצ`ו ברכבת או ברכב. הנסיעה ברכב משולבת בהמשך בקטע קצר של נסיעה ברכבת. הרכבת יוצאת מקוסקו עד העיירה אגוואס קליינטס. הנסיעה הזו נמשכת כארבע שעות. אפשרות השנייה כוללת נסיעה במכונית עד הכפר אוינטאיטמבו ובדרך לבקר בכפרים נוספים כמו שעשינו אנחנו, ומשם ברכבת לאגוואס קליינטאס (Aguas Calientes). משך הנסיעה הזו ברכבת נמשך כשעה. מאגאוואס קליינטאס אפשר לעלות ברגל במדרגות, או באוטובוס של החברה הלאומית המפעילה את הקו. רק הם רשאים לעלות להר ברכב. התיירים המבוגרים ברובם נעזרים בשרותי הרכבת ואילו התרמילאים צועדים בטרק של ארבעה ימים שמתחיל באוינטאמבו, ומגיעים לאתר מלמעלה. אגוואס קליינטאס היא עיירה קטנה צבעונית ונוחה, עם בתי מלון נוחים ואכסניות ובתי קפה ומסעדות רבות בקרבת תחנת הרכבת.

הכול למעשה נמצא כאן על יד תחנת הרכבת, כל העיירה התפתחה כאן מאד (הכול יחסי כמובן) בשנים האחרונות סביב המאצ`ו פיצ`ו והנהירה אליו, היות והעיירה נמצאת למרגלות ההר שעליו שוכנת מאצ`ו פיצ`ו האבודה, על כן היא נקודת היציאה היחידה אל ההר . אנחנו, אל אגאוואס קליינטאס הגענו ברכבת לפנות ערב, והשתכנו במלון על יד המסילה, איך לא ? עם בוקר מוקדם ברבע לשש כבר חיכה לנו המדריך המצוין מאריו. היציאה מוקדם היא המלצה של מביני דבר, כי בסביבות השעה עשר בבקר, כבר נוהרים אוטובוסים עמוסי מטיילים ותלמידים והמקום נהיה צפוף. מה שמאד מקשה על המעבר בשבילים הצרים בהם צועדים המטיילים, ואכן לקראת סוף הסיור נוכחנו לדעת שהם צדקו. הסיור היה מעניין ומרשים ביותר. על תרבות האינקה ועל האתר המיוחד הזה ששמו מאצ`ו פיצ`ו, עדיין רב הנסתר על הנגלה.

תרבות האינקה שהוכחדה לחלוטין, במכוון, לא השאירה אחריה עדות כתובה כלשהיא. נשארו סמלים מצוירים, שהם כנראה בעלי משמעות רעיונית, אבל אין טקסטים כתובים. למדנו מפי המדריכים, שביסוד הרעיון הפילוסופי של תרבות האינקה מופיע המספר 3 כמוטיב החוזר על עצמו. למשל שלושה בעלי חיים מיצגים שלוש דרגות או מהויות, של בן אנוש: הקונדור הפומה והנחש (ואני מקווה שאיני טועה ושזכרוני אינו מטעני). הם מתייחסים לשלוש דרגות בנפש האדם.

הקונדור, אותו עוף נהדר בעל מוטת כנפיים רחבה, הממריא עוף לגבהים מסמל את רוח האדם, את הנאצל שבו, את כוחות הנפש הבונים והיוצרים, את החשיבה. כלומר הכוח החיובי המפעיל את האדם. הפומה, שהיא חיה טורפת, יצרית מאד, חזקה וזריזה, היא מסמלת את החומריות של האדם את יצר הקיום שלו. כלומר, את החיים עצמם. הנחש, שהוא חיה חמקמקה, פתלתלה וארסית, הנחבאת מאור השמש ותוקפת מתוך מארב ובסתר, ובאופן בלתי צפוי, היא מסמלת את האפל והמסתורי בנפש האדם. את התת מודע, את הנסתר בנבכי נשמתו. כלומר, הגורם הסמוי בתודעה המשפיע על ההתנהגות ומהלך החיים. מכאן גם הסיבה שהמספר 3 מופיע בכל אתר. תמיד יהיו 3 מדרגות במקדשים. ואבן המזבח תהיה מסותתת בשלושה רבדים, תמיד יופיעו בציורים שלהם 3 קוים בצורת 3 מדרגות. וכדומה.

ונחזור למאצ`ו פיצ`ו, המקום הזה, היה מוסתר בתוך סבך הצמחייה שכיסה אותו עם חלוף השנים. רק הכפריים הקרובים למקום ידעו על קיומו, ורק בשנת 1911 התגלה במקרה. לפיכך קבל המקום את הכינוי העיר האבודה. מאצ`ו פיצ`ו הוכרז על ידי ועדת האו"ם לשימור אתרים כנכס לתרבות האנושית. משערים שמצבו השלם יחסית, מעיד שהכובשים הספרדים בכלל לא ידעו על קיומו, ולכן לא שלחו ידם בהרס המקום כפי שעשו במקומות אחרים. קיימת השערה שבמקום זה גרו רק הכוהנים . בזהירות רבה הסביר המדריך שכנראה היה מתקיים כאן טקס של קורבנות אדם, והקורבנות היו בעיקר ילדים). נמצאו שלדים של ילדים, למרות שאין אתר קבורה במקום (ומשערים שהיו אלה בניהם של אנשי הכהונה דווקא. משום שהם סימלו את הטהור המושלם ביותר שיכול אדם להקריב לאלוהיו). מזעזע. לחשוב שארבע מאות או חמש מאות שנה אחורה, היו מתנהלים כאן טקסי הקרבת קורבנות אדם ! זו לא תקופה פרה-היסטורית, זה ממש לא מזמן ....באמת מזעזע.

המדריך חש שאנו די מסויגים מהרעיון, בלשון המעטה, ולא פיתח אותו יותר מידי. האמת שנראה לנו שגם הוא היה מסויג מאד מרעיון נורא זה, על אף שבאופן כללי ניכרת הערצה גדולה לתרבות האינקה, מצד המדריכים. כיום נראה שמורשת האינקה תופסת מקום חשוב בעיצוב התודעה הלאומית של העם. הם מתרפקים על עברם וזהו הסיפור ההיסטורי, הנרטיב הלאומי שהם בוחרים לחנך עליו את הדור הצעיר. ראינו קבוצות גדולות של תלמידים בגילאים שונים שבאים ולומדים את ההיסטוריה במקום התרחשותה. וזה יפה מאד.

בסיכומו של דבר, המקום בכללותו והמבנים מספרים סיפור מרתק על חריצות הבניה, על נחישות האדם להקים לעצמו מקום לשם מטרה שהיא נעלה בעיניו. מדהים לראות רצף כזה של שטח בנוי בסגנון מיוחד, בתנאים גיאוגרפיים קשים, בפסגות הרים גבוהים ואפילו תלולים. שלוש שעות ערך הסיור, מריו התגלה כמדריך מעולה, בקיא בחומר וקולח בשפה האנגלית. הסבריו וסיפוריו היו מעניינים ביותר. וזהו, החלק של פרו נסתיים בהצלחה. החברה ששכרנו עמדה יפה במשימה. כל הסיפורים וההזהרות ששמענו, על אי כיבוד התחייבויות או פישולים אחרים, פשוט לא היו, לשמחתנו. V גדול לטובת פרו.

שבת בסנטיאגו

הסיפור על שבת בסנטיאגו – מיועד בעיקר למטייל הדתי, אבל כל אחד יכול לקרוא. אולי יהיה לכם מעניין... שבת ראשונה עשינו בקהילה היהודית "אש התורה” בסנטיאגו. רק מילים טובות יש לי לומר עליהם. כאנשים דתיים, אמרנו עוד בשלב התכנון, שכאשר נהיה בשבת בעיר גדולה נחפש את הקהילה במקום, כדי שנוכל להצטרף לתפילת שבת בבית הכנסת. כמנהגנו לא סמכנו על המזל אלא עשינו שעורי בית, חיפשנו קהילות באינטרנט, ולמדנו שיש כמה בתי כנסת כמו למשל חב"ד ואש התורה, ועוד. לא אכנס לפרטים מיותרים, אבל לסיכום נמסר לנו שיש לקהילת אש התורה שני חדרים צמודים בתוך מתחם בית הכנסת לאירוח עבור מוצ`ילרים דתיים, חדר לבנים וחדר לבנות (לתשומת לב המוצ`ילר הדתי) ואם נרצה נוכל להתארח שם. כך פסק איש הקשר שלנו, אלא שהוא שכח לספר להם.... כמו כן, זוג מורים דתיים הנמצאים שם בשליחות הוראה בקהילה ישמחו לארח את ארבעתנו לארוחת ערב שבת, כולל דברי תורה חינם אין כסף. הכול נראה מבשר טובות.לא ידענו עד כמה.

כשהגענו לסנטיאגו, הישר משדה התעופה אל מתחם הקהילה, יצא לקראתנו יהודי נכבד, הסתכל בנו בתמיהה מבעד לגדר, על ארבעת המוזרים, שצצו לפתע על מפתן חצרו עם בוקר יום שישי. לא ממש מוצ`ילרים כפי שניתן היה לראות מיד לפי המראה והציוד. כשראה שהגברים חובשי כיפות הבין שאנחנו "מאנשי שלומנו" וניגש לשוחח עימנו. לא, הוא לא ידע דבר ממה שסוכם בינינו לבין איש הקשר שהיה אמור לדבר איתו ולארגן עבורנו את הלינה במקום. אבל זה לא הפריע לו לפתוח בפנינו את השער ולהציע לנו לבדוק את התנאים במקום כי הרי אנחנו אנשים מבוגרים לפי מראנו, לא מוצ`ילרוס, ואולי בכלל לא יתאים לנו...אבל אם זה לרוחנו, אמר, אין בעיה מצידו. נוכל להתארח אצלם בשבת.

החדרים הכילו כל אחד, שתי מיטות קומות ומיטה רגילה באמצע. כלומר חמישה חברה` יכולים להתארח בכל חדר. סך הכל חמישה בנים וחמש בנות. לכל חדר היו שירותים צמודים חדשים ונקיים. ובין שני החדרים היה מטבחון קטן. אמריקה !!! לקחנו את ההצעה בשתי ידיים, והם התחילו מצידם בהכנות קדחתניות לארגן את החדרים עבורנו לקראת שבת. אפילו מצעים נקיים פרשו לנו, מגבות לא היו להם, טוב שהבאנו מהבית. מה עוד יכולנו לבקש לנו ? והכול חינם אין כסף. הגברים שלנו הספיקו להצטרף לתפילת שחרית במניין, מה ששימח אותנו במיוחד. ולהפתעתנו המרובה הם הכינו לנו ארוחת בוקר טרייה, מיד לאחר התפילה, מתוך מחשבה שמא לא אכלנו הבוקר דבר... נותרנו בפה פעור שמיד התמלא בארוחה טובה. בהמשך עוד הוסיף ואמר שבשבת לאחר התפילה יש ארוחה חגיגית - קידוש - לקהילה לכבוד הולדת נכד חדש לאחד מחברי הקהילה, וכי אנחנו מוזמנים להצטרף לסעודה, על דעת בעל השמחה. וכך יצא שגם ארוחותינו היו מסודרות. באמת הייתה לנו שבת מדהימה. מכל הבחינות. משהו לזכור ולהוקיר. לא יאומן, היינו כחולמים מקבלת הפנים הלבבית והחמה.

כשהבענו לפניו את פליאתנו על היחס הנפלא לו זכינו ועוד שכך נפלנו עליהם בהפתעה, ענה לנו במשל. וזה דברו: יש לך אח ? שאל במפתיע את אברהם, שותפנו לטיול. כן ,ענה אברהם. ואם אחיך פתאום יבוא ויגיד לך שהוא צריך מקום לישון בשבת. לא תכניס אותו הביתה ? כן ודאי, ענה החבר. נו, אז זה אותו דבר, לא ? ענה לנו היהודי היקר. אותו יהודי יקר נקרא מר שם טוב. ואיני צוחקת,יש בידי כרטיס הביקור שלו, וכשמו כן הוא. הרב של הקהילה הוא רב צעיר, אמריקאי ממוצא תימני. חביב ביותר, ושמו שושן גורי. אמרתי לו שאני הולכת לספר לכל מי שרק ירצה לשמוע על האנשים הטובים והחמים שפגשנו בסנטיאגו, והוא בלשונו המיוחדת ובחיוך גדול ענה לי : בבקשה הפיצי את החדשות  (Please, Spread The News). אז הנה אני עושה זאת. חובה נעימה ביותר. בכלל אני יכולה לציין שהמפגש עם היהודים בכל הקהילות נתן לנו הרבה שמחה בלב. הם לא אכזבו בשום מקום. ועל כך עוד יסופר בהמשך.

השכרת רכב בארגנטינה וצ'ילה: שאלות ותשובות

ההכנות - בחירת המסלול: עכשיו החל המסע המרתק שלנו בדרכים ברכב שכור לשלושה שבועות מלאים. האזור המיועד היה מסנטיאגו עד פונטה ארנאס בצ`ילה, עם תנודות זיגזג לארגנטינה כמתבקש מנתוני השטח. קדם לכך מסע קדחתני של הכנות, ולימוד העניין לפרטים. לא ידענו מאיפה מתחילים ואיפה מסיימים. לפיכך רשמנו לפנינו נקודות על המפה שידענו שנרצה לבקר בהן. ואלו הן : פוקון (Pucon) עד ויאריקה (Villarrica), ברילוצ`ה (Bariloche) והאגמים סביבותיה, הקרטרה (Carretera) ומה שיש לה להציע. אל קלפטה והקרחון המתנפץ, עם פזילה לאל צ`לטן, שמורת טורס דל פאיינה והפינגווינים באי מגדלנה. אלה היו הנקודות, וביניהן צריך לחבר ברכב או בטיסה. אוטובוס ירד מן הפרק מלכתחילה. התוכנית נראתה די עמוסה, ועכשיו צריך רק לראות איך עושים זאת בשלושה שבועותכי זה הזמן שהקצבנו  לקטע זה מתוך הטיול הכולל, ומכיוון שאין בכוונתנו לערוך טרקים של ממש, אלא הליכות קצרות פה ושם, נראה היה שהזמן יספיק. חילקנו את המסלול לשלושה קטעים. בין שבת לשבת מתקדמים. בשבת שובתים. לא מתקדמים, רק נהנים מהמקום והסביבה.

היו רעיונות שונים מה לעשות, איך לארגן את המסלול. מרוב אופציות התחלנו להתבלבל כי אף אופציה לא נתנה תשובה מלאה לשאלות שצצו לנו, ואני רואה שהשאלות ששאלנו בפורום חוזרות שוב ושוב באותם עניינים, כי אין מספיק מידע כנראה, ומה שיש, לא מספיק ברור כנראה. השאלה שחזרה על עצמה הייתה : מאיפה להתחיל עם רכב שכור ואיפה לסיים ולהחזיר את הרכב. ואם כביש הקרטרה הוא כביש עביר לכל רכב או שמא חייבים רכב שטח ? ואותו דבר לגבי כביש 40 מפריטו מורנו עד אל קלפטה. הרעיון לערוך מסלול סיבובי – למשל בברילוצ`ה – כדי להחזיר את הרכב במקום שלקחנו לא נראה לנו, כי הוא מבזבז זמן, ובסוף צריך גם לקחת טיסה להמשך הדרך. גם טיסות גוזלות חצי יום פה וחצי יום שם, והעלויות של הטיסות - גם אותן צריך לקחת בחשבון...  וכו` וכו`... מעולם לא נתקלנו בבעיה של שכירת רכב כמו שקרה כאן, אז כולם אומרים לנו, מה אתם מתרגשים ?

בחירת רכב - מלכתחילה גם באמת לא ידענו איזה רכב בכלל מתאים לפי תנאי השטח, ולאיזו חברה לפנות בנידון. וגם זו הייתה בעיה. החברות לשכירת רכב מהארץ ממש לא יכלו לעזור לנו. התחלנו לקרוא על הנושא ולשאול שאלות, הבנו שרצוי רכב שטח, מה שמכנים אבל לא הכרחי. כך אמרו לי בלמטייל. מצד שני אנחנו ארבעה אנשים מבוגרים עם ציוד כבד של 4 מזוודות גדולות ו – 4 מזוודות קטנות +תיקים.... וצריך מקום לכל הכבודה הזאת !!! חיפשנו חברה בצ`ילה או ארגנטינה, שיענו על דרישותינו. אמרנו, נלך רק על החברות הידועות הגדולות שעובדות בכל העולם. התחלנו לחרוש באינטרנט. כל מידע על כל חברה נבדק על ידנו, שלחנו אימיילים באנגלית, רובם לא ענו. וזה היה די מבאס, והתבאסנו...

בתוך כל המידע שאספנו, שמענו גם על חברת דולר, שנותנת שירותי השכרת רכב גם בדרום אמריקה, ופנינו לסוכנות שלהם בסנטיאגו. הרכב שלקחנו מחברת דולר בסנטיאגו היה ניסן פאספיינדר, זהו ג`יפ מיני-ואן, לחמישה עם מקום לכל המזוודות. הזהירו אותנו בארץ, שיכול להיות שנבוא לשם, ולא יהיה רכב, כי מישהו אחר הקדים אותנו או שיהיה דגם אחר ממה שהראו לנו בתמונות או שיתנו טרנטה של רכב... בקיצור, הרגשנו שאנחנו מהמרים על סוס לא ידוע. אבל אין ברירה חייבים בשלב מסוים להחליט ולסכם, ולאשר את העסקה איתם. ואומנם כך עשינו. סיכמנו שניקח את הרכב בסנטיאגו בסוכנות שלהם בעיר.

אבל מר שם טוב היקר, מקהילת אש התורה, שאיתם עשינו את השבת, העלה רעיון נפלא. הוא צלצל לחברה ואמר להם היכן אנחנו, והיציע שהם יבואו אלינו עם הרכב, כדי להקל עלינו היות ויש איתנו מזוודות כבדות וכו`. הרעיון התקבל אצלם בהבנה, והם הגיעו, חתמנו שם על החוזה, והוא עיין עבורנו בכל המילים הקטנות, לגבי הביטוחים שראוי וחשוב שנעשה. בקיצור, נוכחותו הייתה לנו לעזר רב. בסופו של דבר, התגלתה העסקה שלנו עם חברת דולר כחיובית ביותר.
לשבחו של הרכב אני יכולה לציין שאפילו לא נזקקנו להחלפת גלגל, וגם לא היו תקלות אחרות איתו. כרכב שטח הוא הוכיח את עצמו בכל הדרכים המשוגעות שנסענו בהן. יצאנו לדרך.

איזה מסלול נפלא. עוד קולה של הרוח מנשב על אוזני.... וישאל השואל -בשביל מה היינו צריכים את כל בלבול המוח הזה ? והתשובה היא שפשוט שלא היינו מוכנים לוותר על המסע הזה ברכב, כי זה החלק בטיול שייתן לנו את תחושת החופש המופלאה, של התנהלות העצמית - אנחנו לבד בדרכים, והנופים הנהדרים מלווים אותנו כל הזמן. של ההתקדמות האיטית , והלינה המזדמנת במקומות נידחים , שרק תרמילאים מגיעים לשם. רק אנחנו עם עצמנו והנופים המשגעים. ואמנם כך היה.

איזור האגמים בצ`ילה

יצאנו לדרך. נטל הנהיגה התחלק שווה בין הגברים, כמובן. וזה יתרון ממש כשנוסעים יחד שני זוגות.שבוע ראשון התוכנית הייתה לראות את אזורי האגמים, החל מהעיירה קונקו ולסיים לקראת שבת בברילוצ`ה.יום שלם כמעט לקח לנו להגיע מסנטיאגו לקונקו, התמקמנו ללינת לילה בבקתה בעיירה. במחיר של 25 דולר לזוג . גם עם שחר, העיירה נראתה די עלובה, עם רחוב ראשי וכמה רחובות שמסתעפים ממנו. אבל סופרמרקט למצרכים חשובים להמשך הדרך, מצאנו, וזה מה שחשוב. וגם, חשוב לציין, התושבים היו אדיבים מאד בלעזור לנו למצוא מקום ללינת הלילה.

למחרת יצאנו למסלול היקפי, בפארק הלאומי שם, מסביב לאגמים הצפוניים. הדרך הייתה יפהפייה, בתוך צמחיה צפופה למדי,בתוך יער, כשמידי פעם מבצבץ לו אגם כחול, עם בתי נופש יפים, ונוף נפלא. עצרנו מידי פעם לצלם ולהצטלם. לפעמים חלפנו על פני מוצ`ילרים על אופניים. ומקומיים שעברו בדרך הביטו בנו, כאילו משתאים מה לנו ולמקום הזה, אבל כולם היו מאד ידידותיים. אבל הכביש, אבוי לאותו כביש, אם בכלל אפשר לקרוא לו כך, זוהי דרך כורכר כבושה, עם סלעים בולטים מידי פעם, וחורים שאיני יודעת איך לא מכסים אותם. הגברים שלנו גילו אורך רוח וסבלנות רבה בנסיעה, כי בלי זה פשוט אי אפשר היה להמשיך. אבל זה לא אומר שהם לא רטנו מידי פעם על "איכות" הדרכים.... אומנם במפה ראינו שסימון הכביש מראה שזה כביש סוג ג`, אבל לכזה כביש לא ציפינו. חשוב לציין שרוב הדרכים שנסענו בהן, נראו פחות או יותר ככה, וגם בהמשך לא נרתענו מלנסוע בהן, משום שזה מה יש. וברגע שמבינים זאת, לומדים להתנהג עם הדרך לפי נתוניה, ולא לפי מה שהיינו רוצים שיהיה.

גם משך הנסיעה נגזר מאיכות הכביש. וכבר ביום הראשון למדנו, שלא נוכל לנסוע בכל הדרכים שתכננו, כי התקדמנו ממש לאט ופשוט לא יספיק לנו הזמן, ולכן מיד עשינו הערכת מצב חדשה וכבר שינינו מסלול. הבנו לצערנו, שחונין דה לוס אנדס וסאן מרטין דה לוס אנדס שבארגנטינה , ירדו לנו מהמסלול. בצהרי היום יצאנו מאזור היער ושמנו פעמינו לכיוון פוקון. כאן כבר היו הכבישים תקניים לגמרי . הנוף נפתח ומולנו התנוסס הקונוס המפואר של הר הגעש ויאריקה. אפילו לרגע לא חשבנו להעפיל במעלה ההר, אבל חשבנו על הצעירים שעושים זאת. זיק של קנאה הבזיק במחשבתי, אבל מיד אמרתי לעצמי, הרי לא באנו לטפס על הרים בששת השבועות האלה. והסתפקנו בלהתפעל מיופיו של ההר המושלג מרחוק. אולי ההפסד שלנו ואולי לא. נסענו לחופו של אגם ויאריקה ונכנסנו לעיירה פוקון. שתי עיירות לחופו של אגם ויאריקה. ואיזה הבדל !

האחת - פוקון היא עיירה מקסימה, בתים יפים, רחובות תוססים ומלאי אדם, ושירות מידע למטייל ברמה גבוהה, ואפילו מצאנו שם אנשים שידעו לדבר ולענות לנו באנגלית. והשניה ויאריקה, ואיזו אכזבה. עיירה אפורה לגמרי, ללא שום חגיגיות שמצאנו בפוקון. בתחילה, אפילו חשבנו ללון בפוקון, כל כך היה מפתה לישון בעיירה ציורית זו, אלא שאימת הזחילה ב"כבישים" והחשש שמא נתקדם לאט, גרמה לנו שנתקדם עוד קצת מתוך מחשבה שיהיה לנו יותר זמן בהמשך. בשלב זה עוד היינו טירונים בטיול שלנו ולא הערכנו נכון את הדרכים. מצד אחד רצינו "לתפוס הכול" כמה שיותר, ומאידך ראינו שהדרכים מלמדות אותנו שיש לבחור מתוך כל המצוי את העיקר, בבחינת תפסת מרובה לא תפסת.

עכשיו, שלושת האגמים – קוליקו, קבורגווי וויאריקה – כבר היו מאחורינו ואנחנו מצאנו עצמנו מתקדמים לעבר הסדרה המרכזית של האגמים. אל אגםקאלאפקוואן, אגם פאנגוויפוי ואגם רינייווי. את הלילה עשינו לבסוף בבקתה נחמדה טובה וזולה יחסית, אצל צ`יליאני קשיש, בעיירה פאנגוויפוי, שסיפר  לנו בדמעות עד כמה הצטער על מותו של פינושה. כן, כך הסתבר לנו שרבים מן הצ`יליאנים היו עצובים מאד על מותו של המנהיג שנודע בעולם כעריץ, אבל היה נערץ על חלק לפחות מבני עמו. למחרת, וזה כבר יום שלישי בשבוע, החלטנו לנטוש את הדרכים הצדדיות והיפות לטובת הדרך המהירה כביש מספר 5 כדי באמת לחסוך בזמן, ולהתקדם לקראת קצה המסלול פוארטו מונטה (Puerto Montt), ומשם לעלות חזרה דרך עיירות פנימיות לאורך האגמים ומפלי פטרוהא, ולהגיע ביום חמישי לברילוצ`ה לקראת השבת הראשונה בדרכים.

אל תשאלו מה חיפשנו בפוארטו מונטה. כי גם לנו לא ממש היה ברור. כנראה לא קראנו די בעיון במדריך, ואיך שהוא בזבזנו זמן בהלוך וחזור. אז לא רק שלא הבנו מה סחב אותנו לשם אלא גם התקשינו לצאת ממנה משום שכל רחובותיה דומים זה לזה כמו איזה קסרקטין ענק, של רחובות אורך ורוחב. נו טוב, לפעמים דברים בלתי צפויים קורים, מזל שזה היה מרחק קצר, ולא נורא. ומשהיינו הריני יכולה להמליץ בכל פה שאין מה לחפש שם אלא אם כן אתה נזקק לשירותי הנמל כדי לרדת למעבורת שתיקח אותך אל האי צ`ילואה (Chiloe). שוכנו שתי עיירות שכדאי להיכנס אליהן. האחת היא פרוטיאר (Frutillar) לחופו שלאגם יאנקוויווי (Llanquihue) והשנייה פוארטו ואראס (P. Varas). הרחוב שעל האגם בפרוטיאר הוא רחוב מקסים עם בתים יפים ומעניינים, ואנשים משתזפים על החול, אבל מה שמשך יותר את העין היו ההרים הנישאים שמעבר לאגם. בלט ביניהם הקונוס המדהים של האוסורנו. ואילו פוארטו ואראס נראית עיר קייט מפותחת, שמושכת תיירות. יש בה בתי מלון רבים , בקתות משובחות במחיר סביר מאד,סופרמרקט גדול במרכז העיר, וחוף אגם יפהפה.

מכאן הנקודה המעניינת הבאה היא מפלי פטרוהא. שוב נכנסנו לדרכים צדדיות , דרכי עפר או כורכר או מה שזה לא יהיה כדי להגיע לאתר. יש מרחק הליכה קצר ממקום החניה של הרכב, עד למפלים. המפלים אינם גבוהים במיוחד, להיפך. נראה כאילו אתה עומד בגובה המים והם נופלים לתוך אפיק או ערוץ עמוק יותר. שורה של שבילים וגשרונים מאפשרת להגיע לנקודות תצפית גבוהות משהו מקו המים, ואפשר לראות היטב, לחוש כמעט, את עוצמת המים השוצפת ואת כמותם האדירה, והאופן שבו המים מפלסים דרך, ונופלים מטה. אך, הלוואי אצלנו ! בסוף אותו יום ולאחר נסיעה מגוונת בכבישים נידחים ובדרך המלך, חצינו בפעם הראשונה את הגבול, מצ`ילה לארגנטינה. ואת הלילה עשינו בעיירה חמודה בשם ויה לה אנגוסטורה. הלינה בעיירה זו די יקרה, ולכן חיפשנו בשוליה לינה בצימר או בקתה. וגם מצאנו.

לגבי מעברי גבול חשוב לי מאד לציין שצ`ילה מקפידה ביותר על איסור הכנסת כל פרי וירק חי לשטחה. אתה ממלא טופס הצהרה שבו אתה מציין אם יש לך או אין לך בין חפציך ירקות או פירות טריים. עדיף שלא יהיה לך שום תוצרת חקלאית, כי הם יקחו את זה. ואם הצהרת שאין לך ויערכו חיפוש בתיקים וימצאו, זה יעלה לך בקנס גבוה שיכול להגיע עד 50 דולר. ממש לא כדאי. ארגנטינה מקפידה פחות כך למדנו בכל מעברי הגבול, עד שהיגענו לאושואיה (Ushuaia), שם פתאום גם הם נזכרו שאינם רוצים תוצרת חקלאית ממדינה אחרת (זרקו לי סנדויץ` טרי וטעים כי הוא הכיל ירקות מפונטה ארנאס).

ונחזור למסלול. ביום חמישי בשבוע, כבר הגענו לברילוצ`ה. כאן אנו עתידים לבלות את השבת הראשונה. דבר ראשון שעשינו, חיפשנו את הבקתות שהזמנו עוד מהארץ. היינו מלאי סקרנות איך מקום זה יראה. תמיד באינטרנט זה נראה טוב יותר ממה שזה במציאות, ופה אנחנו עומדים לבלות חמישי - ששי - שבת וחשוב לנו שהתנאים יהיו טובים. התברר לנו שאין אלו בקתות אלא סוג של מלון דירות. לא חלמנו שזה יהיה כל כך טוב. המקום מחוץ לעיר, 4 ק"מ מהעיר. על הכביש הראשי, מול האגם הנפלא נוואל- וואפי. הבתים נמוכי קומה. מקסימום שתי קומות לבנין. אנחנו בקומת קרקע עם יציאה לדשא. נפלא. ובתוך הדירה - שני חדרי שינה. שני חדרי שירותים. כמובן מטבח ופינת אוכל לשמונה איש, וסלון שגם בו יכולים לישון לפחות שני אנשים. אגדה. איזה מקום מקסים לבלות בו שבת. בבקר טיילנו ברגל בסביבות האגם. אנחנו הקדשנו יומיים לסיורים במקום.

קודם כל שייט באגם הגדול והיפה, שכלל גם ירידה לשני איים ומסלול הליכה קטן בשניהם. על אי אחד ראינו עצי סאקויה, עבי גזע ובאי השני ראינו יער של עצים אדומי גזע, שקצת הזכירו בצבעם את הקטלב הארץ ישראלי. לא אומר שהיה מדהים, אבל אפשר לסכם ב"נחמד". והיות והיינו צמודי רכב, לא הייתה לנו בעיה לעשות גם סיבוב בכביש ה"לופ" שזו דרך יפה-יפה. וכמובן עלינו לתצפית ברכבל, שנותנת מבט פנורמי כמעט בסיבוב מלא על כל האזור והאגמים. ואם מישהו חושב שויתרנו על השוקולד, אז לא. לא פסחנו על חגיגת תעשיית השוקולד. המפעלים המקומיים לתעשיית שוקולד, הם גם תצוגתיים, כי אפשר לראות ממש במקום כיצד השוקולד מיוצר. והם גם בית מסחר לכל דבר, כי אפשר לקנות את התוצרת הטרייה במקום.

התורים הארוכים שהשתרכו שם, והצפיפות, מעידים טוב יותר מכל דבר, על הצלחת המקום. וגם קנינו שוקולד לכבוד שבת. אלא מה ? וכי אפשר לא לקנות כשאתה בברילוצ`ה ? ומה נגיד בבית אם ישאלו ? לגבי טיב השוקולד - אולי איני יכולה להיות שופטת בענייני שוקולד כי איני שפוטה של שוקולד, אבל מניסיוני הדל בשוקולדים אני יכולה לומר שכבר טעמנו גם טעמנו משובחים מאלה..... שבוע איזור האגמים נגמר בסיפוק רב. מיצינו את העיקר, התקדמנו פחות או יותר לפי התוכנית, ושמנו פעמינו אל הקרטרה.

יורדים דרומה

החלק היותר הרפתקני מתחיל כאן. אתה עוזב את ברילוצ`ה ואתה מרגיש איך אתה מתנתק מן הציביליזציה המוכרת והחמימה, ועובר אל ארץ בראשית. כך חשנו אפילו שזה לא היה ממש מדויק. הכיוון היה דרומה, על דרך שבחלקה היא רמה מישורית גבוהה. נדמה לך שאתה נוסע על איזו במה מוגבהת, והמרחבים הפתוחים נושקים לשמים בקו האופק הדמיוני שמעבר לו אין כלום. מזל שכל זה היה רק בדמיוני, כי לאט לאט החל הנוף להשתנות ואנחנו אכן מצאנו עצמנו יורדים לכיוון אסקוואל. והכבישים אף שהחלו יפה, הפכו תוך זמן קצר לכבישי עפר מוכרים....

ישבנו ברכב ספונים על המפות. זהו חלק מאד חביב עלי ומעניין. אם בתכנון הטיול המפה נותנת לך מידע יבש על המקומות וכיצד להגיע אליהם, הרי תוך כדי נסיעה, גם המפה מתחילה לקבל פנים אחרות. שם מקום הוא לא רק נקודת ציון על המפה אלא, הוא הופך להיות זיכרון של ישוב, בתים ,מראות, זיכרון של חוויה. הנה למשל אסקוול, עיירה שהפתיעה אותנו לטובה. ממש עיירונת נחמדה, עם פארק מרובע במרכזה. מצאנו תחנת דלק ממש בכניסה לעיירה, ומרכז מידע לתייר, ואפילו אנגלית קלה דברו שם. קצת לפני מעבר הגבול ליד פוטלפו נכנסנו לקניון נאנט וטילנו בשבילים אל המפלים שבו.המפלים פחות מרשימים, הקניון הרבה יותר. מזג האוויר החל להיות גשום והקשה על הנסיעה. אנחנו החלטנו שעוברים את הגבול עוד באותו ערב. נכנסנו שוב לצ`ילה, ושמנו פעמינו לפוטלפו. גשם ירד כל הדרך. והדרך הייתה גרועה כמו שזכרנו משכבר הימים. ואף כי השעה הייתה רק 7 בערב, אפלולית ירדה לעולם בשל העננים הצפופים והגשם הבלתי פוסק.  בעיירה אין כמעט נפש חיה ברחובות, החנויות ברובן סגורות. לך תמצא מקום לישון, ואפילו שלט לבקתות (Cabbanas) לא הראה נכון את הכיוון.

נתקענו !. מה עושים ? המקום נראה סוף העולם ועלוב, ואנחנו עייפים ומרוטים, מסתובבים ברחובות, פתאום משום מקום מופיע קשיש עם ילד על ידו, הולכים לאט בגשם הדק, הולכים כאילו מתעלמים מהגשם, כאילו אין גשם, אנחנו שואלים, הוא רוצה לעזור.מסתכל לפה ולשם אם מישהו בא. למרבה הפלא ברחוב מולנו נוסעת מכונית ואן גדולה. הקשיש אומר לנו אולי הוא יוכל לעזור לכם, ויורד לכביש לעצור את הוואן, ומדבר עם הנהג. וכל הזמן הילד איתו והם נרטבים בגשם, אבל כלום.... לכו איתו הוא יראה לכם, כך אומר לנו הקשיש ומסתלק לדרכו והילד איתו. וההוא ברכב,עם פנים אינדיאניות טיפוסיות אומר לנו בואו אחרי. נוסעים אחריו. הראש שלי כבר חושב קרימינאלית, קראתי בלמטייל ש.... וכו`... וצריך להיזהר זוכרים ? הזהירו אותנו מראש, שלא נגיד לא ידענו.... עוד אני מנסה להזהיר אותם ממה שהולך לקרות לנו. ואנחנו כבר במורד הדרך על אדמה די בוצית, כאילו יורד לאיזה ואדי. לא היינו נכנסים לשם בעצמנו, אילו לא הוא. חשש מנקר במוחי, בלבי, אבל אני לא אומרת בקול, לא אומרת כלום!

והנה, אנחנו אחריו. נוסעים ונכנסים לאיזה שער יורדים בשביל, הכול בדרך בוצית, מן שום מקום כזה ולמרבה הפלא, יש פרחים יפים שם, יש בקתות שנראות טוב. רווח לי. אנחנו נכנסים אחריו לבקתה, לראות מה יש שם, ואורו עינינו, יש חדר שינה נורמאלי ואחד לילדים עם וילון לפרטיות או להסתיר את האור ואפילו טלוויזיה יש. לצורך העניין אנחנו היינו הפעם הילדים.וישנו בחדר עם הוילון. ובינתיים הבחנו שאין חימום בבקתה, אבל יש אח ! האינדיאני הזריז מביא כמה בולי עץ וכמה קרטונים. ומיד האש מרצדת באח. קבענו תורנות להזנת האש במשך הלילה ונרדמנו כמו תינוקות. קמנו בבקר לבקתה קרה. שומרי המדורה שלנו נרדמו על משמרתם,והאש כבתה בלילה. מזל שהשמיכות היו חמות ולא קפאנו, או שאולי היינו עייפים כל כך שלא הרגשנו את קור הלילה, או שבכלל לא היה כל כך קר..... אחת מאלה בודאי נכונה.

מכל מקום הגברים שלנו ישנו היטב. אין דבר, באור היום הכול נראה אחרת, לא הרגשנו קור, ואפילו הגשם פסק לקראת יום חדש בנדודים שלנו. בחוץ שמענו רעש של מים זורמים, יצאתי לראות. נהר רחב ידיים זורם לנו מתחת לאף ואפילו לא הרגשנו . את הנהר הזה אנחנו ממשיכים לפגוש במשך היום עד לדרך הקרטרה. בבקר, פוטלפו נראתה מסבירת פנים הרבה יותר. ראינו לא מעט בתים יפים ובקתות רבות ופארק עירוני נאה, אף הוא בצורת ריבוע ובמרכז העיר, מה שלא ראינו בערב. יצאנו מפוטלפו לכיוון הקרטרה ולא פסקנו מלהתפעל. זוהי אחת הדרכים המרשימות ביופיין. אמנם איכות הכביש ירודה כמו שכבר למדנו , אבל הנופים... הנופים... איזה יופי ! איזה יופי !

אנחנו מכריזים כל הזמן. ואילו היינו עוצרים כל פעם כדי להתפעל בנחת מכל יחידת נוף מרשימה, היינו נוסעים יומיים עד פוהויאפי. הנתיב עבר דרך עמקים צרים, ולמרגלות הרים שפסגותיהם המחודדות עוטות שלג לבן, נסענו מעל ערוץ עמוק כשאנחנו על הגשרון ורואים את המים זורמים למטה בשצף קצף מתרונן. ומן ההרים ממול זולגים מים בנקיקים, ונהר מתגלגל לצידי הדרך שלאורכה עצים עבותים וצמחיה סבוכה. קבוצות מוצ`ילרים יורדת אל נהר לעשות רפטינג, ובין כל אלה חוות חקלאיות, בתי איכרים מעלים עשן בארובות, סוסים רועים באחו, ועדר פרות ואגמים פזורים פה ושם. ומעל הכול,מעל כל אלה, שמש מבורכת שלחה קרנים עליזות מבין ענני הבקר, וצבעה לנו את הנוף בצבעים השמורים לה בלבד.רק היא יודעת לגוון את הירוק ולהצית שלהבת  בכל פרח . פסטורליות מופלאה במיטבה. ואנחנו רביעית גמלאים ספונים בתוך הפאספיידר הנהדרת שלנו, מרגישים ברקיע, ובולעים בחדווה את המראות. איזה יופי, אנחנו מכריזים שוב ושוב.

הקרטרה

אל הקרטרה נכנסנו כבר במזג אויר גשום. איך השתנה לנו ! גשם גשם גשם, ואנחנו נוסעים, מושכים דרומה לאט. הנוף ממשיך להיות יפה אבל אי אפשר לראות הכול בשל העננות והערפילים. אמרנו ננסה למשוך עד פויוהאפי , ואם לא נצליח נשאר ללון בלה חונטה. הגענו ללה חונטה בשעת צהרים. אם כל הדרך חשבנו שאנחנו ואלוקים לבד על הנתיב המהולל הרי בבואנו לעיירה, גילינו מקום הומה אדם. נו, טוב,הכול יחסי, אז לא ממש הומה, אבל הסתובבו שם כעשרים אולי יותר אנשים, חלקם מקומיים רובם מטיילים. נעצרנו בתחנת הדלק כדי למלא את המיכל. מתברר שהם מאד יעילים, הכול תחת גג אחד. הסופרמרקט של העיירה. וגם הבנק או מישהו שמתפקד שם בקופה על תקן של חלפן כספים. ויש גם עמדת אינטרנט עם שני מכשירים. וכמובן תחנת הדלק. וטלפון לתקשורת בין לאומית שהצליח לא לקשר אותנו עם הבית, ובנייד לא הייתה תקשורת כל הדרך בקרטרה, וגם אחר כך. כן הכול יחד במקום אחד קטן וקומפקטי. הסופרמרקט של לה חונטה. ואין זה פלא שהם יקרנים שם, בהכל. הדלק המכולת המרת הכסף ואפילו האינטרנט, יותר יקר שם.

זהו גם המקום הטבעי לפגוש מטיילים בכלל וישראלים בפרט.ובאמת מצאנו אותם שם תרמילאים עמוסי משקל. כמה מהם סיפרו שהם תקועים בחור הזה ששמו לה חונטה, כבר ארבעה ימים. מקווים לתפוס טרמפ, ומשלא נמצא להם מושיע הם שבים למחרת להמתין שם בסבלנו אין קץ. ליבנו יצא אליהם ורצינו לעזור, אבל גם אנחנו לא יכולנו להושיע, כי הרכב שלנו היה כזכור עמוס לעייפה בכל ציודי הדרך. מישהו סיפר ששמע ממישהו שמזג אויר גשום, מעונן וערפילי זה עומד להימשך עוד עשרה ימים ל-פ-חו-ת !!!. ובמצב כזה חשבנו לא נשרך רגלינו אל הקרחון התלוי. שזו הייתה תוכניתנו המיועדת ליום המחרת. מה טעם ללכת למקום תצפית, שממילא לא תראה כלום בהגיעך אליו. ובמצב של חוסר ודאות לגבי התוכנית,העמסנו עצמנו על הרכב עם שלל הירקות והמכולת שקנינו, ושמנו פעמינו אל פויוהאפי היעד הבא ללינת הלילה.

המשך הדרך היה דומה. גשם לסירוגין והצצות קלות של שמש. ולפעמים קשת בענן או יותר נכון על ההרים. עברנו על פני כפרים וחוות עברנו על פני מרחצאות מים חמים, ולמדנו מהצעירים שסיפרו שיש דרגות שונות של מרחצאות. יש את אלו המשוכללים בתוך מבנה עם מקלחות וכל התנאים. אלו גם עולים בהתאם. ויש מקומות שבהם הרחצה תחת כיפת השמים, לגמרי בטבע, כמו שאתר אל חמה הייתה בימים ראשונים. ויש כמובן גם דרגות ביניים. אומנם הבאנו איתנו בגדי ים וחשבנו שאולי נעשה בהם שימוש.אבל היינו עצלים ללכת למרחצאות, וכי מה, בשביל זה טרחנו לבוא עד כאן, ולבזבז זמן יקר, בלרבוץ במים ושיהיו החמים ביותר שאפשר. נפצה את עצמנו בבית,הרי יש לנו מזה בארץ....

בפויוהאפי מצאנו את משרדי המידע למטייל פתוחים ומזומנים לתת שירות. אחרי שסידרנו לעצמנו בקתה לתפארת ללינה, בדקנו את אפשרויות הטיול במקום. הובהר לנו שרק אם יקרה נס נוכל לראות מחר את הקרחון התלוי. עוד אנחנו מדברים והחבריה שפגשנו קודם בלה חונטה, נכנסה גם היא למשרדים, שמחה קפצה על כולנו. כמעט חיבוקים ונשיקות. הרגשנו כמעט כמו ההורים של כולם, למי מאיתנו אין לפחות בן אחד שהיה מוצ`ילר בעבר ?

הם סיפרו שהתייאשו מלחכות לטרמפ ולבסוף שכרו נהג וואן שלקח את כולם, וגם לקח מכולם 18 דולר עבור הנסיעה. גזלנים ! חשבנו, וכעסנו. אין כמו אחוות ישראלים בגולה... אבל באמת הם היו חמודים. מאוחר יותר שמענו גם כמה הערות מבעלי אכסניות שחלק מהצעירים שלנו מתנהגים ממש גרוע, וזה היה מצער מאד לשמוע. אספר על כך מאוחר יותר. נפרדנו בתקווה שאולי עוד ניפגש. בינתיים אני חייבת לציין שהצעירים הביטו עלינו קצת בעין מתמוגגת, איזה יופי הם אמרו לנו ... כל הכבוד לכם... הלוואי ההורים שלנו היו ככה מטיילים בכל החורים.....והיוזמה והאומץ... אנחנו מצידנו הצטנענו, נו טוב לא צריךלהגזים, אמרנו, זה הרי טיול דה לוקס מה שאנחנו עושים. זה לא באמת כמוכם, הדגשנו להם. אבל מה אגיד, המחמאות ערבו לאוזנינו.

היינו הראשונים לפתוח את הפארק שבו חבוי הקרחון התלוי. היינו כל כך ראשונים שאפילו השומר בשער עוד לא הגיע. חיכינו לו. ולמה כל כך מיהרנו ? כי רק אתמול דברו החבריה שמזג האוויר נגדנו. והנה קמנו בבקר ושמש במרום זורחת, והעננים מתרגשים עוד מעט להופיע. צריך להזדרז אמרנו לפני שיבוא גשם וגרוע ממנו שלא יבואו עננים ויסתירו הכול.... שמענו שאומרים שלא ממש שווה לטרוח עד לקרחון התלוי. כי יש יפים ממנו, אבל אם הגענו לפה לא נלך? וכך היה. נכנסנו לפארק. בתוך הפארק לא היה מי שידריך ולו במילה לאן לפנות. והשילוט - לא יאומן - לא ממש היה שילוט נורמאלי שינחה לאן ללכת. היה שם שלט יחיד שהראה כיוון ימינה למסלול הליכה שהיה חסום בבול עץ רחב שאומר בלי מילים: לא מכאן הכניסה ! אז מאיפה כן ?

התחלנו לחפש. זה היה מוזר ביותר. ירדנו בכיוון הפוך ומצאנו גשר עץ תלוי מעל נהר סוער. והזהרה לבל יעלו על הגשר יותר מששה אנשים בעת ובעונה אחת. היינו רק ארבעה והגשר רקד מצד אל צד. פחד !! אל תצפית הקרחון התלוי הגענו כעבור כמה דקות הליכה, בשביל יפהפה בתוך צמחיית יער, ועלים ענקיים שהזכירו עלי גפן, בצידי הדרך. חשבתי שאפשר היה להכין עלים ממולאים לתחרות בשיאי גינס.... תמיד חשבתי ש"הקרחון התלוי", זהו שם מוזר, ולא הבנתי למה הוא נקרא כך, עד שהגענו.

כבר ראיתי בעבר, בתמונות את הקרחון "יושב" כלוא בזוית הוואדי שבין שני ההרים. אבל לא ראיתי שהוא תלוי. למעשה הוא נראה יותר - מונח. רק כשהגענו למקום עצמו, הבחנתי שיש מצד ימין על ההר מן גוש עצום של קרח, תלוי ועומד כמו מצחייה של כובע, בולט מאד קדימה לעומת קו ההר. הקרחון כנראה גולש קצת  קדימה כדרכם של קרחונים להחליק במורד, ויש להניח שבשלב מסוים החלק הבולט או התלוי,יקרוס ויצנח ברעש גדול אל האגם הרגוע שלמרגלותיו. חבל שזה לא קרה בזמן שהיינו שם. מכל מקום הבנתי למה הוא  נקרא תלוי. עד שסיימנו להתלהב, החל לטפטף גשם וענן סימן את כוונותיו. ואנחנו אצנו רצנו חזרה, אל החניון לתפוס מחסה ברכב שלנו. את מי אנחנו פוגשים על הגשר מצידו האחר, אם לא את מיודעינו מאתמול.הישראלים החביבים שפגשנו כבר פעמיים. רוצו רוצו אנחנו מזרזים אותם לפני שהכול יתכסה שם בענן. והיו שם גם זוג מבוגרים שזיהו על פי הכיפה של בעלי שאנחנו מישראל, והתרגשות אחזה אותם. הם מבואנוס איירס,סיפרו, ויש להם כמובן משפחה בהרצליה.... הסיפור הזה גם כן חזר על עצמו בכמה מקומות וזה נחמד.

קויהיקה ומערות השיש

עכשיו אנחנו בהתלבטות קשה, עד איפה נתקדם היום. על כניסה לפוארטו סיישן ויתרנו, אם כי מלכתחילה היו לנו כוונות להיכנס לשם ואולי לקחת שייט אל לגונה סאן רפאל כדי לראות את הקרחון שבלגונה. אבל התברר לנו שהשייט אינו מתבצע יום יום, וגם שהוא חלק ממסלול ארוך של יומיים או שלושה, ולא יכולנו להקציב לכך את הזמן וגם לא את התקציב, התנחמנו בכך שנראה את הקרחונים האחרים ולא מוכרחים לראות את כולם. מה עוד שאמרו לי מטיילים שהיו, שפריטו מורנו וקרחון גריי מדהימים יותר אז ויתרנו. קואייקה נגלתה לנו בהפתעה. כלומר ידענו שאנחנו בדרך לשם, ונסענו ונסענו ונסענו, בדרך פתלתלה בין הרים ויערות, ולפתע נפתח הנוף ומרחוק – עיר . ממש עיר. זיהינו שזאת עיר אפילו ממרחק. כי לעומת כל צורות היישוב שראינו עד עתה כפרים ועיירות קטנים כאלה. זו ללא ספק עיר. וכשנכנסנו, אכן הופתענו לטובה. ממש ממש עיר.עם כל המשתמע. אולי אין זו עיר ענקית אבל היה זה מרענן לפגוש עיר בתוך שום מקום שומם. היו שם רחובות עם חנויות, כמה תחנות דלק, בתי מלון, מסעדות, ומרכזים עירוניים.

נכנסנו למשרד מידע לתיירים באחד הרחובות הראשיים, ושם טיפלה בנו בחורה בשם פטרישיה. היא נראתה מודאגת משהו ממראה ארבעתנו. כנראה נראינו לה עייפים מהדרך, אחרי הכול הגענו לשם ב- 4 אחר הצהריים ובכוונתנו היה להתקדם עד פוארטו איבנייז. למעשה, רצינו להתייעץ איתה אם כדאי לנו להמשיך לנסוע בדרך הקרטרה, במסלול המקיף בתוך השמורה דרך ויה סרו קסטיליו, או שאולי עדיף לחצות את אגם חנרל קררה במעבורת. ולהגיע אל ריו טרונקילו כשמטרתנו הפעם אלו הן מערות השייש.

פאטרישיה עשתה כל מאמץ לעזור לנו והיתה אדיבה מאד. היא בררה אם יש מקום על המעבורת ביום שלמחרת, והתברר שאין, ואז כשהיא ראתה שאנחנו נחושים להמשיך בנסיעה עד פוארטו איבנייז, היא נתנה לנו שמות של מקומות לינה שלא נצטרך לחפש הרבה כשנגיע. אבל בעיקר היא יעצה לנו עצה טובה הנוגעת לכביש 40 שבארגנטינה , אבל על כך אספר כשנגיע לכביש. הנה הפרטים של הסוכנות אם מישהו רוצה או צריך לארגן או להזמין שייט במעבורת או כל שירות אחר בקרטרה, כולל שכירת רכב.מתוך כרטיס ביקור שקיבלנו שם. האתר הוא  www.patagonianueva.com . המשך הדרך דרומה היה יפהפה, נסיעה בין הרים מושלגים ופסגות נישאות, ביניהם גם כמובן בלט הסרו קסטיליו שעל שמו נקראת כל השמורה שם באיזור, והעיירה הקטנה. ראינו את השילוט המלמד שפוארטו איבנייז היא בפניה שמאלה. אבל היות וידענו שאין לנו מה לחפש שם, כי אין סיכוי לעבור במעבורת, אמרנו שנמשוך כמה שיותר דרומה עוד באותו יום, אבל לא יותר דרומה ממה שיהיה לאל ידנו למצוא מקום ללינה הלילה, כי בהמשך הדרך אין כל כך הרבה עיירות.

הגענו לעיירה הקטנטונת סרו קסטיליו, וחיפשנו צימר, בקתה או כל צורת לינה סבירה שנמצא. כבר החל להחשיך אולי בגלל העננים כי היתה השעה רק 8 בערב בערך. בבקר עזבנו את הבית של מארי, מקומית שארחה אותנו באופן יוצא מגדר הרגיל וויצאנו דרומה להמשיך את המסלול. יום ארוך ועמוס חיכה לנו. זה כבר יום שלישי בשבוע ופשוט לא להאמין איך הזמן טס כשנהנים. על המפה הדרך נראית כמו עוברת בתוך שום מקום בין הרים ועוד הרים ועוד...וזה די מאיים, במיוחד שאין כמעט ישובים מסומנים לאורכה. הכביש הרשום על המפה הוא אותו סוג כביש משובש, שכבר ראינו את "סגולותיו" והתנסינו בו בקטעים הקודמים של הקרטרה. ועכשיו אנחנו נכנסים לקטע האחרון שלו, מבחינתנו.

המפה עוד מלמדת שאפשר להמשיך בו, והיינו רוצים להמשיך עד או`היגנס, אלא שזוהי דרך ללא מוצא (והיא ללא מוצא משום ששתי ארצות נכבדות אלה – צ`ילה וארגנטינה – לא השכילו לסלול כביש ביניהן שיחבר אותן שם באיזור ההוא, בין או`היגנס לאל צ`לטן, נגיד). לא ברור לי למה לא סוללים שם כביש לטובת האזרחים שגרים שם, או / וגם לטובת המטיילים – כמונו למשל. קראתי שהנופים שם מדהימים לא פחות מנופי הקרטרה שעברנו עד כאן, ואם אפשר היה להדרים עד או`היגנס ואולי יותר, יכולנו בכך לחסוך את הנסיעה בכביש 40 המעיק, הארוך והלא מעניין במיוחד. אבל על פי המציאות של היום, עלינו לצאת מהקרטרה על יד אגם חנרל קררה, שאחר כך כשעוברים את הגבול לארגנטינה, הופך אותו אגם במטה קסם לאגם בואנוס איירס, ולהמשיך כמתוכנן.

התחנה הבאה שלנו אם כן, היא להגיע לאגם, למקום ששמו ריו טרונקילו ושם לחפש חברה שמסיעה אנשים בסירות אל מערות השייש, ועוד באותו יום להמשיך עד העיירה פריטו מורנו בארגנטינה, לעבור את הגבול עוד לפנות הערב, מעבר הגבול שם פתוח עד שעה 8.00 בערב. ושם לישון, כך שלמחרת בבקר נקום מוקדם, ומיד נצא לדרך, בלי להתמהמה. כי כביש 40 הוא ארוך והוא גם סיפור בפני עצמו. כל זה לפי המלצתה של פטרישיה מסוכנות מידע למטייל בקואייקה, וזו היתה עצה חכמה כפי שהתברר לנו בהמשך. בכניסה לריו טרונקיליו מצאנו מקום שבו אפשר לקבל שירות שייט בסירות אל מערות השייש. התברר שזה סיפור שמתמשך שעה וחצי בערך. כך אמרו לנו במשרד. אבל כרגע כל הסירות יצאו, ועד שיחזרו, זה לפחות עוד שעה וחצי בערך. לא חפצנו להמתין ואמרנו נמשיך הלאה, אולי נמצא מקום נוסף שנותן את אותו השירות, ואם לא, תמיד אפשר לחזור.
.
למזלנו, משהמשכנו בדרך לאורך האגם, מצאנו מקום אחר שנותן את אותו שירות, ושלט צהוב נחמד בעברית, מספר לנו על כך. החסרון של אותו מקום בכך שהוא מאד גבוה מעל קו פני המים של האגם וצריך לרדת אליו בזהירות רבה. לנוהגים ברכב, כי השביל די תלול, וביום גשם עשוי להיות בוצי לחלקלק. ואלו שאין להם רכב, והם יורדים רגלי, לא נורא לרדת אבל זו ממש עליה רצינית לצאת חזרה אל הכביש. היתרון הגדול שלהם הוא בכך שהם ממש קרובים למקום המערות, וזמן השייט אליהן הוא אולי עשר דקות, אפילו לא. ואם הסיבוב סביב המערות נמשך כעשרים דקות, כל הסיפור כולו לוקח אולי 45 דקות במקום שעה וחצי אצל הראשונים.

הביקור הזה היה יפהפה. המים של האגם בגון ירקרק – טורקיז. והצבע משתקף בסלע ומרצד על דפנות המערות. מרקם האבן של המערות נראה כשייש, במיוחד במקומות שהגוונים בסלע מתפתלים אלו באלו, בשחור - אפור - טורקיז. העמודים – אחד מהם ממש דק – שעדיים עומדים ומחזיקים את ה"פטריה" הגדולה נראים נהדר מכל זוית, והשייט שעשה לנו שיוט פרטי היה מאד נדיב, והסתובב שוב ושוב, בין העמודים ומסביב לפטריה המרכזית. הוא ממש ידע כמעשה אומן להביא אותנו אל כל זוית ופינה בהם נראות המערות במיטבן, ואף נעמד במקום לזמן מה, כדי שנוכל להתפעל, להתמוגג, וכמובן גם לצלם. צילמתי בלי הכרה, בסטילס הדיגיטאלית, ובוידאו בו זמנית, זה היה מרטון של צילומים. והתוצאות בהחלט מרשימות. בסיום השייט, צחקנו לעצמנו, איזה מזל היה לנו שהחמצנו את המקום הראשון,כי כך חסכנו זמן, וכסף וראינו כל מה שיש לראות.

המשך הדרך לאורך האגם היתה יפה גם היא, בכלל, הגענו למסקנה שהדרכים כולן שנסענו בהן עד כה, היו יפות ואפילו מדהימות. ובעצם לא עברנו דרך משעממת, אבל זה היה כבר קרוב, וידענו, והכנו את עצמנו. נפשית לקראת כביש 40. במעבר הגבול בלוס אנטיגוס, הבנו כמה נבונה הייתה העצה של פטרישיה. תעברו בערב היא אמרה. לפעמים יש עיכובים בתחנות המעבר, מסיבות שונות, וזה יבזבז לכם את שעות הבוקר ויש לכם נסיעה ארוכה. הערכתה הייתה, שנסיעה זו יכולה להימשך לנו בערך 11 שעות. עצה טובה לפעמים שווה יותר מכסף, ואנחנו קיבלנו חינם. הפעם עברנו את הגבול מצ`ילה לארגנטינה בשלום. כמה טוב שעשינו זאת בערב. מסקנה, מעברי גבול עדיף לעשות בסוף יום ולא בתחילתו אם אפשר, במיוחד אם מצפה לנו יום ארוך בכביש 40.

מה יש בו בכביש 40 שכל כך הקדשנו לו זמן ומחשבה ? וכאן אני חייבת לעצור ברצף הסיפור כדי לספר מעט על ההתארגנות הזו לקראת כביש 40. מדובר כאמור בקטע שאורכו 600 ק"מ, מפריטו מורנו העיירה ועד טרס לגוס, בכביש משובש, ומשם עוד קטע קצר יחסית אולי 150 ק"מ בכביש תקין לגמרי, עד אל צ`לטן. אני חושבת שפיתחנו לנו טראומה טרום נסיעה בכביש זה. אולי המינוח מוגזם, אבל באמת קבלנו רגליים קרות רק מלשמוע את כל האזהרות. למה ? המפה לימדה אותנו שהכביש לא משהו, בלשון המעטה, וחשבנו שצריך לשאול יודעי דבר מה היא דרגת האיכות של הכביש. שאלתי בלמטייל, וקיבלתי תשובות. ורק אחר כך כשהתחלנו לקרא ולשמוע על איכות הכביש, הבנו שהכביש לא כביש אלא דרך עפר "מרופדת" אבנים קטנטנות. ושאי אפשר לנסוע שם במהירות בשום אופן. משהוא דומה לקרטרה, אלא שאז עוד לא ידענו איך נראה הכביש בקרטרה גם כן.....

סיפרו לי בלמטייל, שהמהירות המומלצת נעה בין 50 ל - 70 קמ"ש, כי זה מסוכן. ומיד הבנו שגם משך הזמן לעבור את הדרך הזו יקח יותר ממה שחשבנו.... ואיכות הכביש תלויה לא מעט במזג האויר. ואם יש גשם יש בוץ, ולפעמים הדרך נחסמת על ידי שלוליות רחבות ובוץ חלקלק, ואין ישובים של ממש בדרך כדי להיעזר בהם אם צריך, ואז איפה ישנים לילה אם נתקעים שם. ובנוסף לכל זה הבנו שאין שם יותר מידי תחנות דלק בדרכים. אולי שתיים. ואז גם עוד לא ידענו איזה רכב יהיה לנו, ואחד השיקולים שהשפיעו על החלטתנו בהמשך, לקחת את הפאספיינדר היקר אבל איכותי היה גם השיקול של כביש 40 הבעייתי. אבל החלטנו שלא לוקחים סיכונים, רכב צריך להיות מתאים למשימה שלשמה נשכר. ואנחנו לא ילדים קטנים. יש אחריות. בקיצור, ממש בהלה אחזה בנו בנתיים. ותהינו בינינו לבין עצמינו אם אנו עושים נכון כשבכלל מחליטים לעבור בכביש הזה.

הרגיעו אותי שהכביש בהחלט עביר, אבל צריך לנהוג בתבונה ובזהירות. ובכל זאת, 50 קמ"ש לשעה זה אומר להיסחב הדרכים יומיים.וזה מייאש. בחיפושים רבים אחר מידע עדכני, הגיע לידי אתר של חברה שנותנת מידע למטייל בכל הקשור לפטגוניה בכלל והסדרי לינה בחוות בכל מחוז סנטה קרוז, ולאורך כביש 40 , תמורת תשלום לא פעוט. וזה האתר לכל המעונין.  שלחתי להם אימייל ושאלתי את כל השאלות שהציקו לנו בנוגע לנסיעה בכביש המדובר. קבלתי מהם תשובה מסבירה ומרגיעה. הם אומנם המליצו לישון באחת החוות באמצע הדרך, אך גם הרגיעו שאין גשמים בתקופת דצמבר, כך שלא סביר שיהיה בוץ בדרכים. ולגבי דלק אמרו לי שבכל תחנת דלק.

פונטה ארנס

האי מגדלנה- ביום השלישי לשהותנו בשמורה, עזבנו בצער לטובת העיר הדרומית פונטה ארנס, כשאנו חשים שהזמן הנפלא שלנו בחיק הטבע המדהים של פטגוניה, הולך ומסתיים, וגם הרכב שליווה אותנו בנאמנות עומד לעזוב אותנו, אבל לא לפני שננצל אותו עד תום כפי שתכננו. עברנו שנית בפוארטו נטאלס, הצטיידנו בכל הנדרש לדרך, כי לא ידענו אם כבר באותו יום נגיע לעיר. חשבנו שאולי הדרך ארוכה ולא משובחת כידוע.

לפנות ערב, עלה בידנו להגיע אל פוארטו נטאלס, והתמקמנו במלון, יותר נכון אכסניה ביתית עם חדרי מלון נוחים וטובים ושירות נדיב ואדיב. את המקום הזה מצאנו באינטרנט אחרי חיפושים רבים, כי המלונות במרכז העיר ממש יקרים, ואילו האכסניה הזו זולה יחסית, והיא במרחק הליכה של רבע שעה ממרכז העיר.לנו זה היה חשוב, כי יכולנו בשבת לצאת לטיול רגלי, ועברנו את כל העיר ברגל. המחירים היו סבירים 49 דולר לחדר זוגי עם שרותים צמודים. יש להם גם חדרים ללא מקלחת והם זולים יותר כמובן.

למעוניינים:
Ovejero hostel
Vicente Reyes 757
Tel-Fax (56-61) 232850 
[email protected]

העיר עצמה, אף שהיא באמת גדולה יחסית כ – 50 אלף תושבים, אינה מרשימה במיוחד במבט ראשון, אבל ככל ששהינו בה יותר – 5 לילות – כן למדנו לחבב אותה. מבני ציבור גדולים ומעניינים, חנויות בשפע רב במרכז העיר, סופרמרקטים גדולים ומכובדים. ממש יש הכל, ותחבורה ציבורית מסודרת, או מוניות. כאן עשינו את השבת הרביעית ברצף הטיול, אבל היתה זו השבת השלישית במסענו עם הרכב. כאן גם החזרנו את הרכב. נפרדנו ממנו בצער. כמה טוב היה להיות צמודי רכב למשך זמן רב כל כך.

אבל עוד הספקנו לנצל את הרכב גם כאן. שני אתרי פינגווינים נסענו לראות. האחד צפונית לפונטה ארנס, אוטווי סנו ובו נמצאת השמורה - בית גידול פינגווינים. זהו מקום שהפינגווינים בחרו להפוך אותו לאתר מדגרה, והוא נקרא הפינגווינריה. המקום מגודר, ומסודר עם שבילים למבקרים, ותשלום כמובן. כמות הפיגווינים שם אינה מדהימה, בלשון עדינה, אבל היות וטרם ראינו משהו אחר, לא ידענו למה לצפות ושמחנו מאד לראות קהילת פינגווינים פעילה ועליזה מתנהלת בשטח הנרחב. אבל מי שהיה באי מגדלנה או בפונטה טומבו, ממש יכול לוותר על מקום זה. אין מה להשוות. לאי מגדלנה קנינו כרטיסים עוד מהבית, דרך האינטרנט, אצל חברת Comapa טל. 5661-200229 Http://Www.Comapa.Com/Html/Ingles.Asp , [email protected]

לפעמים זה כדאי, כי הספינה הלוקחת את המבקרים אל האי, אינה גדולה כל כך, והיא יוצאת רק שלש פעמים בשבוע. כך שאפשר להגיע ולא יהיה מקום. היציאה בשעה 4.00 אחר הצהריים בלבד, שכן אז הפינגווינים נמצאים על האי בהמוניהם. הנסיעה נמשכת כשעה, לכל צד, והדרך לא מרתקת במיוחד. אם מתמזל המזל ויש איזה פגר ימי בדרך אפשר לראות התקהלות המונית של עופות ים עטים על הפגר לתפוס מזון טרי. אומנם האי נמצא במיצרי מגלן, אלא שהמיצרים במקום זה הם ממש רחבים ובקושי רואים את קו היבשה מרחוק.

האי מתקרב אלינו לאט לאט. פס חום קטן על הים, שהולך ותופס גובה ככל שמתקרבים, ואז האי נראה כמו גבעה. בפיסגתו עומד בניין המיגדלור. דווקא בנין המיגדלור נראה מעניין על רקע קו האופק. בתוך הבנין נמצאת תערוכה של תמונות והסברים בענין הפינגווינים. ההפתעה האדירה נופלת עליך בפתאום, כאשר הספינה עוגנת והאנשים מתחילים לרדת ממנה.

ממש לא ציפיתי למחזה שנגלה לנו, כי היתה בראשי תמונת מצב כפי שראינו באוטווי סנו אתמול. המוני פינגווינים נעו בתנועה מתמדת, ואינך יודע לאיפה לשים את העיניים קודם. יש העולים מן הים בכמויות בלתי נספרות. עוד ועוד עולים. נעזרים בגלים הקטנים שוחים עד שרגליהם נוגעות בקרקע, ואז במרוצה הם מטפסים אל החוף וממשיכים במסעם. אחרים פוסעים במרץ בלתי נדלהלאורך החוף, בעוד שמולם יש החוזרים בדיוק מאותו מקום.

אלפים מעפילים בגבעה, ואחרים יורדים. לא ברור מה היא מטרת ההליכה הזו. לפעמים הם צועדים בשורה, עורפית, שניים או שלושה, ואז מצטרף גם רביעי לתהלוכה. בכל השטח פזורים קינים של הציפורים המיוחדות והמעניינות האלה, שנראות כל כך אנושיות בהליכתן הזקופה וברגליהן הברווזיות הקצרות. בקינים החפורים בקרקע, יש לפעמים גוזלים אפורי פלומה, והם משמיעים קולות קריאה רמים להוריהם, כנראה ממתינים למזון שצריך להגיע.

ריח של זבל עופות מרחף בחלל האויר, מזכיר ריחו של לול תרנגולות. וראיתי ושמעתי את קריאתו הגברית של הזכר הפינגווין שבעונת החיזור מדגים לעין כל, בעיקר לעין הנקבות שבחבורה, את יכולות ריאותיו המדהימות. הוא נעמד זקוף וגבוה עד כמה שנתן לו הטבע, פורש את כנפיו הקטנות לצדדים, מרים ראשו לשמיים ופוצח בהשמעת קול צווחה ממושך המזכיר קול שופר, להבדיל. הוא קורא או צווח, ואחרים מתחרים בו, והשמחה והצהלה גדולים.

לא ראיתי שאיזו פינגווינית התפעלה, אבל אולי יש להן הצתה מאוחרת. מכל מקום לא רחוק משם, כבר ראינו זכר שעלה בידו לשכנע נקבה להשתדך אליו, הרומנטיקה פרחה, והאהבה היתה שם בעיצומה. היא רבצה כמו פרימדונה, מרימה את ראשה באצילות, והוא בטוב ליבו מנעים לה את זמנה על ידי גרוד קל ונעים בגרונה. מידי פעם הוא מפסיק, בוחן את השפעתו עליה, ושוב חוזר ומחזר. אין גבול למה שמוכן גבר פינגווין לעשות כדי לרכוש את ליבה של בחירת ליבו. איזה מזל, אחרת מאין יבואו לנו פינגווינים חמודים?

והנה עוד אתר הנותן מידע ושירות בענין זה : Http://Www.Interpatagonia.Com/Paseos/Islamagdalena_Pinguinos/Index_I.Html ביום שישי עשינו קניות לכבוד שבת. עוד ניצלנו את הרכב שהיה ברשותנו. בצהריים כמו שעון בשעה 2.00 הגיעו הנציגים של החברה לבדוק את הרכב לפני שיחתמו על תקינותו. למעשה אין אלו נציגי החברה ממש כי אין לחברת "דולר" סוכנות בפונטה ארנאס, אבל הם פנו לחברה אחרת ונתנו להם ייפוי כוח לבדוק ולאשר שהרכב לא ניזוק על ידינו בדרכים, לעומת מה שקיבלנו אותו בסנטיאגו. השלושה שהגיעו היו אנשי מקצוע כמובן, והם עטו על הרכב, חיפשו למעלה למטה בפנים ובחוץ, ומאחורי האוזניים גם... לשמחתנו הם מצאו שהכל תקין. לנו זה היה ברור. איזה רכב תותח זה היה !!!

אושואיה וחצי האי ולדז

אושוואיה- השבוע החמישי החל. השבת הבאה תיהיה בבואינוס איירס, ואנחנו כבר שומעים את פעימות הזמן המתקדם. כן כן, הטיול שלנו מתחיל להרגיש כמו לקראת סיום. אבל, רוח תקווה מפעמת בליבנו, הרי נותרו לנו עוד שבועיים תמימים, אנחנו מתנחמים, וגם שבועיים זה זמן מכובד. אנחנו ממשיכים לפי התוכנית. הטיסה לאושואיה ארכה שעה.

בשעה טובה הגענו לעיר הדרומית בעולם, אבל ליום אחד בלבד, וחבל, כי היה עלינו לעשות הכל בחיפזון. והעיר מסבירת פנים, ודווקא מצאה חן בעינינו.. אומנם ציפיתי בדמיוני למצוא מקום מושלג וקפוא, מקום קטנטן אי שם בקצה העולם. אבל זה ממש לא היה כך. היה קצת גשום לפעמים אבל לא יותר. אפילו לא מאד קר. ואחר כך גילינו שעל אף שאינה עיר ממש גדולה, הרי שגם ננסית היא איננה, ויש בה כל מה שצריך. מתקיימים שם חיים רגילים. אפילו תנועת מחאה ברחובות הצלחנו לראות. משדה התעופה לקחנו מונית אל המלון שלנו, שהיה מוסדר לנו מראש. שוב לא מלון ממש אלא מתחם של מספר דירות אירוח בבעלות פרטיות, קרוב מאד למרכז העניינים, סך הכל שני רחובות מעל לרחוב הראשי, הסואן והעירוני כל כך.

שם האכסניה שלנו:
Bahia Serena
טל . 54-2901-433866
המחיר 280 פזוס לדירונת עם שני חדרי שינה.  http://www.Reservas.Net

כחכמים לאחר מעשה, ברור לנו שכדאי לקחת לפחות שני לילות בעיר. לנו היתה איזו תקלה בתיכנון, שלא חשוב כרגע מה היא, וכך קרה שהיגענו לעיר עם ידיעה שיש כמה דברים שהיינו רוצים לעשות ולראות, הכל במסגרת הזמן שיתאפשר לנו, והזמן שלנו היה מצומצם. כאן בא לעזרתנו חואן, הנהג שלנו. ביקשנו ממנו שיאמר לנו מה ניתן לעשות הכי טוב שאפשר במקום קטן ונחמד זה, בזמן כל כך קצר. הוא מיד היציע לנו לקחת אותנו לסיור קומפקטי של ארבע שעות מלאות בכל פינות החמדה של הפארק, תמורת 50 דולר, ולמחרת המליץ לנו לקחת שייט בתעלת ביגל לראות חיות ים באיים. הסכמנו מיד. אולי זה מחיר יקר ואולי זה סביר, אבל מצידנו זו היתה אופציה הכי מוצלחת שיכולנו לחשוב עליה, כי הרי חשבנו שהיות וכבר ארבע אחר הצהריים, כבר לא נספיק כלום, כי מה כבר אפשר עוד לעשות בשעות מאוחרות אלה ?

והנה הצעתו נפלה לנו משמיים. ולקחנו אותה בשתי ידיים. הסיור איתו היה נחמד ביותר, וממצה. הוא ידע לספר את סיפורי המקום ואת סיפורה של ארגנטינה. וידע לתת הסברים . נראה היה שיש לו איזו הכשרה בהדרכת תיירים ואולי זה רק הנסיון שלו עם אנשים כמונו שהפך אותו למקצוען את ליבנו הוא כבש מיד כשהוא דיבר בהערצה על מדינת ישראל והטכנולוגיה המפותחת שלנו. אתם ידועים בתור מעצמה טכנולוגית אמר לנו בחיוך. כל המיכשור המתוחכם מגיע מארצכם. נמלאנו גאווה, וכבר הייתי משוחדת ואמרתי לעצמי שהמדריך הפרטי שלנו הוא בחור מקסים.

מה ראינו בשמורה הנקראת פארק אושואיה ? אז קודם כל המקום פשוט יפהפה, וחובה לראות את הפארק, יש אפשרות לבלות בו כמה ימים במיוחד אם עושים טרקים, אבל כאמור אנחנו בענייני תיירות לייט הפעם. נסענו במכונית בין הרים גבוהים,יערות, אגמים, וכל פעם נפתח לנו מראה נוף אחר. תמיד יפה. בעמקי הפארק צצו לנו ארנבים בכל פינה אפשרית, ופצחנו בקריאות שמחה, וכמובן יצאנו לצלם... אצלנו זו חגיגה, מסתבר שאצלם זו מגפה. אל תדאגו, אמר לנו הנהג כשראה שלא הצלחתי לצלם את המשפחה מרובת הארנבים הראשונה, בהמשך יש עוד אלפים. ובאמת ראינו שם ארנבים בכמויות שטרם יצא לי לראות עד כה.

סיכמנו לעצמנו, שאם יום קודם היה לנו יום הפינגווין, ושבוע קודם היה לנו יום הגואנו, הרי שכאן היה לנו יום הארנבת בפארק אושואיה. לאן שלא פנינו משפחות של ארנבים נסו על נפשם. ולא בכדי. מורה הדרך שלנו סיפר בחצי הלצה, שאנשים באים לכאן לפיקניק, והמנה העיקרית של הארוחה נמצאת כאן בשפע, בפארק. רק לצוד ולשים על האש. מה הפלא שהארנבים בורחים על נפשם. טוב זה לא תופש לגבינו. ארנבים עדיין לא נכללים בסל המזון הכשר ליהודים. אך, החיים קשים.....

הנהג לקח אותנו לכל פינות החמד. והיגענו עד לתחנת הדואר הדרומית היותר בעולם,האמורה להיות אטרקציה מיוחדת כי שם מחתימים את הדרכון בחותמת המיוחדת של דרום העולם. הנהג החביב לקח אותנו גם לקניות לקראת חזרתנו למלון, ואף טרח להביא לנו ספר מפות של ארגנטינה, כשי לכל זוג. למחרת יצאנו בבקר לנמל, כדי לעלות לשייט בתעלת ביגל, כשהמטרה לראות חיות ים מסוג אריות או כלבי ים, איני יודעת לזהותם בשמות, למרות שהם שונים בגודל ובצורת הראש.

על חוף הים נמצאת כתובת באותיות ענק המכריזה על אושואיה כ"סוף העולם אבל ההתחלה של הכל”. נחמד. השייט בתעלת ביגל נמשך ארבע שעות. יש מספר חברות שעוסקות בענף זה של התיירות, ואין קושי לדעתי להצטרף אל אחת מהתוכניות הקיימות שם. יש שייט של שמונה שעות והוא לוקח רחוק יותר ומגיע גם לאי של פינגווינים. חברים שבקרו כאן בשנה שעברה סיפרו שהם לקחו קרוז של חמישה ימים מאושואיה לפוארטו נטאלס, ובדרך ירדו בסירות זודיאק לטייל על קרחונים ואיים בדרך. חוויה מאד מומלצת לדבריהם שעלתה להם כאלפיים דולר בלבד.... אנחנו ויתרנו מראש.

חצי האי ולדז- היעד הבא על מפת המסלול שלנו משנה כיוון. מכאן כבר רק עולים צפונה. כדי להגיע אל חצי האי ואלדז, ואל פונטה טומבו, טסנו אל העיר טרליאו. גם כאן סגרנו עיסקה מקומית עם נהג אחראי מאד שלקח אותנו ליום שלם גם לפונטה טומבו וגם לחצי האי ואלדז. מה ראינו ? על פונטה טומבו קראנו שזה מקום עתיר פינגווינים, ואמנם כן הוא. והיתרון שלו על פני האי מגדלנה בכך שאינך תלוי בשרותיה של ספינה שתביא אותך. אתה בא ברכב פרטי או בטיול מאורגן של חברת תיירות מקומית.

אינך מוגבל בזמן. אם באת בבקר, תוכל לשהות כאן כמה שתרצה עד סגירת המקום למבקרים בשעה מאוחרת אחר הצהריים.. והמקום פתוח יום יום. (במגדלנה רק שלושה ימים בשבוע). יתרון נוסף, שאינך מוגבל בהליכה לשום מקום, כמעט. אתה רשאי להסתובב בשטח כולו למעט קטעים מסומנים בחבלים שאינך רשאי לעבור. היתרון האחד שיש למגדלנה על פני פונטה טומבו, זו הכמות. במגדלנה כמות הפינגווינים נראית גדולה יותר בהרבה. אבל גם כאן הם נמצאים בכמויות אדירות, ומי שלא יכול להגיע אל שתי נקודות הפינגווינים הללו, לא נורא. כל אחת מהן שווה. אני מצידי שמחה שראינו את שניהם.

מפונטה טומבו שנמצאת דרומית לטרליאו, עלינו אל חצי האי ואלדז. צורה מוזרה לחצי האי הזה. מין רצועת יבשה די צרה, שממקום מסוים היא הולכת ומתרחבת לשני הצדדים שלה, כמו מניפה, ויוצרת מפרצים משני צידיה. בחודשים אוקטובר נובמבר ודצמבר אפשר לראות שם באחד המפרצים הללו, בחוף פוארטו פירמידס לוויתנים. היות ואנחנו היגענו בינואר ,החמצנו את הלוויתנים, אבל ראינו אריות ים, שזה לא אותו דבר כמובן אבל זה מה יש.

בואנוס איירס: שבת

הופ וכבר אנחנו בבואנוס איירס. לא להאמין איך הזמן טס כשנהנים. יום חמישי בבקר אנחנו נוחתים בעיר הגדולה. כבר מזמן לא היינו במטרופולין אמיתי. איזו עיר !!! איזו תנופת בניה !!! בכל מקום בונים בנינים רבי קומות. יש תחושה של שגשוג. בתי קפה ומסעדות מלאים. רחובות מסחריים שוקקי אדם, ובחנויות לפעמים צפוף. אם לזכור שרק לפני זמן לא רב היא היתה בברוך כלכלי, ויהודים רבים נזקקו ממש לסיוע .... אז כל זה כבר היסטוריה.

טוב, הרבה זמן לא הקדשנו לעיר הזו, אבל תיכננו לבלות בה את השבת. היה לנו מידע ממכרים שכדאי להשתכן הרובע אונצה 11, כי יש שם הרבה יהודים, ודתיים, ובתי כנסת וסופרמרקטים עם אוכל כשר, ומסעדות אסאדו כשרות ואפילו פיצריה..... ולכן חיפשנו ומצאנו מלון דירות קטן, סך הכל אולי 10 דירות אירוח, עם תנאים דה לוקס. פשוט יותר טוב ממלון חוץ מעניין האוכל, שאין. כל דירה מתאימה לזוג אפילו עם שני ילדים שישנו בסלון כמובן. ויש מטבח ושירותים נקיים. התנאים מעולים והמחיר היה 50 דולר לזוג ללילה. ממש לא יקר. הנה שתי המלצות ללינה בדירות ארוח. אנחנו השתמשנו בשניה. שהיא יותר זולה ויותר מוצלחת לטעמי.   Apart Pueyrredon , Tel 00-54-11-4962-8526, Internet Site  www.apartpueyrredon.com.ar
Apart San Luis (Monica) 00-54-11-4963-1914, Email  [email protected]r

טיילנו בעיר לכאן ולשם. לא בטוח שמיצינו את מה שיש לעשות כאן, תמיד צריך להשאיר משהו לפעם הבאה... אולי, כשניהיה פחות לחוצים על הנופים ואתרי טבע מרתקים. את ארוחת ערב שבת בחרנו לסעוד עם אורחי בית חב"ד הרבים. חשבנו שכדאי לנו לראות כיצד מתנהלת ארוחה המונית, יחד עם ישראלים אחרים. כבר הבהרתי שאין לנו שום סלידה מלפגוש ישראלים בטיולים, כפי שהבנתי ממטיילים רבים שתופסים מרחק כמה שיותר מכל ישראלי וישראליות בטיולים שלהם, ואותי זה מצער.

הגענו לבית חב"ד לתפילה, ואחר כך הצטרפנו לארוחה. היינו המבוגרים היחידים, אבל לא הדתיים היחידים. היו שם כמה בחורים ובחורות דתיים. וראינו שצעירים רבים שכנראה אינם דתיים, בלבוש ממש לא מתאים מגיעים למקום. התפלאתי על חוסר ההבנה של הצעירים שכך הופיעו לבית כנסת, אבל זה לא עניני, וכמובן לא אמרתי דבר, ואנשי חב"ד קיבלו את כולם בסבר פנים יפות. הזמינו את הבנים והבנות להיכנס לתפילה. היו שרצו ונכנסו עם כיפות מאולתרות, והיו שנשארו בחוץ. לאנשי חב"ד לא היתה שום בעייה עם זה וחשבתי לעצמי שהם פשוט גדולים. אהבת ישראל לשמה. היו שם לפחות 150 איש, וזו שגרת השבת בבית חב"ד, וללא תשלום. צדיקים. היתה זו חוויה נעימה מאד ומעניינת עבורנו.

וכדי להשלים את תמונת אהבת ישראל שפגשנו בבואנוס איירס (למי שהשמאלץ סמיך מידי עבורו יכול לדלג על הסעיף הזה) אספר עוד שבשבת בבקר בבית הכנסת של בני עקיבא, מיעד לאחר התפילה, הזמינה אותנו אחת הנשים, לארוחת צהריים ספונטאנית. ארבעה אנשים לארח באופן לא מתוכנן זה לא פשוט. איני יודעת אם אני הייתי עושה זאת, אבל הנה, היא הזמינה ואנחנו הסכמנו, והיה נחמד ונעים מאד. בואנוס איירס, לסיכום, ביקור קצר וחוויות נעימות. משאיר טעם של עוד.

איגואסו: הציפורים

מבואנוס איירס טסנו לאיגואסו. מלון כרמן, לא משהו והמחיר היה 51 דולר. אין מה להשוות לבואנוס איירס בשום דבר. שני לילות שלושה ימים הספיקו בהחלט לראות את מפלי האיגואסו מכל צד אפשרי. קודם כל אני רוצה לומר שזה דבר שאסור להחמיץ. באים לדרום אמריקה חייבים לגשת לשם. זה עצום, מדהים ומפתיע. למה מפתיע ? בהמשך.

אנחנו לקחנו נהג מונית לשם הנוחות, אבל אפשר גם באוטובוסים. ביום הראשון נכנסנו לצד של ברזיל לראות את מפלי האיגואסו. הצד של ברזיל הוא החלק הקצר יותר, ובשלוש שעות של הליכה נוחה בשבילים מסודרים, עם מעקה ונקודות תצפית יפות. למטה זרם הנהר ,שהוא גם גבול טבעי בין ארגנטינה לברזיל. ממול, מרחוק, נראו המפלים שנמצאים בצד הארגנטיני, אבל כדי לראותם יש לעמוד בצד הברזילאי. הגובה שממנו נפלו המים היה מרשים, הנהר למטה זרם בעוצמה וסירות עם נוסעים נראו משייטות שם נגד הזרם ואחר כך נכנסות לתוך המפלים.

האמת, היתה לי אכזבה בתחילת המסלול, זכרתי תמונות שראיתי בעבר, והאיגואסו נראה בהן עשיר יותר במים ממה שראינו עתה. הלכנו בנתיב המסודר. ולקראת סוף המסלול ירדנו אל גשר הבנוי על פני המים ושהוביל את האנשים אל מרפסת רחבה, העומדת גם היא בתוך נתיב המים של הנהר,וכאן היתה נקודת תצפית מרשימה אל תוך לוע השטן עצמו, כך נדמה לי מכונה המקום בו מתחילה נפילת המים לתוך עמק האיגואסו. כל כך הרבה מים נופלים שם שענן כבד ותמידי של רסיסי מים מרחף באויר ומרטיב הכל, גם את המצלמות כמובן, טוב שלקחתי שקית ניילון להחביא את המצלמות שלי בתוכה.

הרגשנו שמחצית היום נוצלה היטב, וראינו כל מה שהיה לראות בצד הברזילאי של האיגואסו. את פארק הציפורים השארנו לבוקר האחרון לפני שעזבנו. למחרת היה זה יום של הצד הארגנטיני. יום שכולו חוויה. התחלנו את היום עם רכב ספארי שלקח אותנו דרך יער גשם יפהפה, אל מקום מעגן הסירות. החלטנו שאנו רוצים לראות את האיגואסו מלמטה לפני שנראה את החלק העליון שלו. כשירדנו לסירה לבשנו את חגורת ההצלה, וקיבלנו שק פלסטיק עבה ואטום. הסבירו לנו שכאשר נרד לסירה ונגיע אל המפלים עלולים המסמכים שלנו להירטב, וגם המצלמות....כל מה שאינכם רוצים שירטב תכניסו לתוך השקים, תקפלו פעמיים את השוליים העליונים ואף טיפת מים לא תיכנס.

שק אחד שימש לנו כמגן התרמיל, הדרכונים והכסף. את השק השק השני ייעדנו למצלמות, שכאשר יגידו שהנה הנה עומדים להירטב, מיד נסתיר בתוכו את המצלמות ולא יקרה שום נזק. וכך אומנם היה. השייט בנתיב האיגואסו, היה מהיר והמטרה שלו היתה להגיע אל המפלים. נקודת המבט הזו, כשאנו הכי נמוך שאפשר, והמפלים במלא גובהם האמיתי, נתנה תמונה מאד חזקה ויפה. כולם צילמו וצילמו. והסירה התקרבה קרוב קרוב ועדיין לא ממש נרטבנו.

כשאמרו שכדאי להחביא את המצלמות מיהרתי לעשות זאת ומיד מצאנו את עצמנו קרובים לאחד המפליים וחשתי את רסיסי המים ניתזים עלי. כמו פלומת אווזים רכה נפלו רסיסי המים על פני ובגדי, ויחד עם משב הרוח ,היתה לי תחושה נפלאה של רעננות. הפנים נרטבו לגמרי והבגדים רק קצת וחשבתי שלא נורא, מה שסיפרו שנרטבים כל כך. אחר כך, לאחר ההתפעלות משאר המפלים ועוצמתם היגיע הרגע הגדול שהסירה שטה אל כיוון המפל העצום שהיה שם בתוך הנקיק שבהר.

ראינו את הכיוון של הסירה, ראינו שהיא חותכת ישר לתוך המפל בספיד,הנה עוד מעט זה בא עלינו, והסירה טסה היישר פנימה, כשכולם מרימים קול שאגה מהתרגשות. המים כבר עלינו או אנחנו בתוכם, והפעם אלה לא רסיסים עדינים מלטפים,אלא קילוח אדיר של מים יורד עלינו. ואין היכן להתחבא מפניו. כולם באופן מטופש לחלוטין,אבל ספונטאני, החביאו את פניהם כאילו שבכך ירטבו פחות. גם אני הסתרתי את פני, טפשי כאמור אבל אינסטינקטיבי. שום דבר לא עזר. המים חדרו לבגדים זרמו על הגב ועד לתחתונים הם הגיעו. ובהצפה. כאילו שטבלו אותנו באמבטיה .ישבנו רטובים בסירה, צועקים וצוחקים.

וואו !!! זה היה מצמרר, מרגש ומרתק הכל ביחד. והם לא ריחמו. ופעם נוספת נכנסה הסירה לתוך המפל ואפילו עמוק יותר, שתיהיה שטיפה טוטאלית אם במקרה מישהו טרם נרטב עד לשד עצמותיו. זה היה משהו משהו. כולם יצאו מחוייכים וצוהלים. חוויה. גם שילמנו, גם נרטבנו ועוד נהנינו מזה. איזה יופי. מישהו אמר לנו שכדאי לקחת בגדי החלפה.

החלק הבא היה לעלות את כל המסלול מגובה קו המים, אל הקו העליון שממנו הם נופלים, כשבדרך היפה והיערית הזו, מסודרות מרפסות לתצפית על המפלים מכל זוית אפשרית. אין מה להרחיב את הסיפור כי פשוט צריך לראות את כל שפעת המים הזו הגולשת מטה, מכל מקום. והיעד השלישי שלנו והמסכם לאותו יום היה בעיני גולת הכותרת של מפלי האיגואסו. אם בתחילה סיפרתי שהיתה לי ציפייה להרבה יותר, הרי שעד כאן כבר חשבתי שראינו את הכל ואת המיטב. וכאן באמת ציפתה לנו הפתעה.

עלינו על הרכבת שנראית כמו רכבת לונה פארק לילדים אלא שהיא לנוחות המבקרים כולם, והיא הביאה אותנו אל האתר השלישי, אל המפל העליון. מוזר היה בעיני שצריך להיות מפל עליון כשאנו נמצאים הכי גבוה שיש למעשה על מישור. כי מאיפה יפול המפל ? וכשהיתחלנו לצעוד על השביל, או יותר נכון על גשרי ההליכה, המובילים אל נקודת תצפית רחוקה מעט,

אולי 10 דקות הליכה על הגשרונים ,ראיתי שאנו פוסעים כל הזמן מעל נהר רחב ידיים ביותר אך לא סואן. לא דומה לדנובה למשל או לריין, לא רואים שם את גדותיו של הנהר. המראה הזה דומה יותר למראה שטח שהוצף והמים זורמים בנחת ובשקט, בפכפוך קל. הרבה הרבה מים , אבל בשקט יחסי. יש מקומות שהמים נראים בהם עומדים, עד כדי כך שקטים, והיו שם תנינים צעירים שרבצו להנאתם והתחממו לאור השמש על גבי סלעים בולטים. ובתוך השטח הרחב ההוא יש גם איים שעליהם צמחיה של ממש, כמו שיחים ואפילו עצים גבוהים למדי. וציפורים מיוחדות מצאו להן שם מקום לנוח בין הענפים. כל המראה הפסטוראלי והשלו הזה אינו מרמז ולו במעט על מה שהולך להתגלות לעינינו. למעט הרעש אדיר ההולך ומתחזק ככל שמתקרבים, אל נקודת הנפילה, ומלמד שיש כאן מפל אדיר למרות המראה הרגוע לכאורה.

מה שראינו היה הפתעה גמורה. כי לזאת לא ציפינו. את לוע השטן, כך מכנים את נקודת הנפילה ההתחלתית,ראינו בטרם הגענו ממש קרוב. ראינו שהמים כאילו נשאבים אל בור שנפער על פני המישור העצום, וכל המים מתנקזים אליו. עוד לא ידענו שזה זה המקום. רק כשמתקרבים ועולים על המרפסת הגדולה שבנו שם על גדות המפל, רק אז קולטים מה שקורה. כל המים הזורמים בנחת על המישור הענק המוצף שתיארתי קודם, הכל הולך ומתנקז אל הקניון העצום של האיגואסו שנפער שם. תחילתו של הקניון היא המקום שבו נופלת כמות המים הרבה ביותר.זו הנקראת לוע השטן משום מה. כאילו זה על זה, ובעוצמה כזו, שאפשר לקבל סחרחורת. לא אני , אבל אפשר.

המשך הקניון הוא קו הגבול בין ברזיל לארגנטינה. ולכל אורך הקניון הזה, מהצד הארגנטיני כמובן, נופלים מים רבים, שאתמול ראינו אותם כשהיינו בצד הברזילאי, אותם מים שלפני דקות ספורות ראינו אותם זורמים בנחת במישור המוצף. מה שנקרא השקט שלפני הסערה. רק אחרי שעמדנו שם כשעה וצפינו בהתרגשות במפל האדיר.

הגיבור שלי היה הטוקאן. מין ציפור בעלת מקור שגודלו בערך ככל הגוף שלה. איך היא מסתדרת עם זה, ומה זה רוצה להגיד ? כלומר עם מקור כזה בטח יש לה מה לומר. לעומת זאת היה שם תוכי נחמד וירוק שידע לענות לילדים ב" הולה הולה " ולצחוק כשהם צחקו. לך תבין את עולם הציפורים. לא השקעתי מחשבות עמוקות אבל הביקור בפארק הציפורים היה מקסים, יופי של מקום, מטופל ומטופח וציפורים שטרם ראינו כמותם כמו הטוקאן שהזכרתי ואנפה אדומה, לא פלמינגו, כי היו גם פלמינגו ואותם אני מכירה דווקא מהארץ. לא להחמיץ.

ריו דה ז`נרו, סאו פאולו וסיכום

שלושה ימים בריו. עם מלווה יהודי נחמד בשם ליאונרדו.הוא שימש לנו מעין מדריך ונהג ושומר ראש גם יחד. בריו כמו בריו צריך להיזהר ולהישמר מפני שודדים וגזלנים וכו`. כך אומר ליאנרדו. איני אומרת זאת כדי להפחיד אלא כדי באמת להיזהר. אנחנו היינו תחת חסותו של ליאונרדו, שהקפיד להזכיר לנו לא להסתובב עם דרכונים ועם מצלמות חשופות, ועם כסף יותר ממה שצריך לאותו יום. וחוץ מזה ריו דה ז`נרו היא עיר יפה ומענינת גיאוגרפית.. צורות ההרים הבולטים אנכית מעל הקרקע, ענינו אותי מאד. כיצד נוצרה הצורה המעניינת הזו איני יודעת, וגם ליאונרדו לא ידע להסביר.

על הר אחד, הר הסוכר, בנו רכבל ואפשר לעלות ולצפות על העיר. יפה יפה. על הר אחר הקורקובדו, העמידו את פסלו הלבן של יושקלה כשהוא פורש ידיים לצדדים, ומברך את העיר. איך זה שהוא שם כבר כל כך הרבה שנים והפשיעה אינה נכנעת לברכתו או שמע הפושעים השתלטו על ברכתו כמו שהשתלטו על מגרש החניה שלמרגלותיו ? העיסקה עם ליאונרדו היתה מוצלחת. הוא הכין לנו תוכנית עמוסה שתכסה כל מה שבהישג יד ובקרבת מקום. לקח אותנו לחופים היפים של ריו כמו קופקבנה, והיפנמה. ביקרנו במרקנה – האיצטדיון המפורסם של ריו, שהפך גם למוזיאון להנצחת השחקנים הנצחיים של ברזיל,
כמו פלה ומרדונה.

בעיני זה היה החלק הפחות מענין, אבל, איך אומרים אנשים, הייתם שם ולא נכנסתם ? כדי לחסוך צער מאנשים שונים, היינו גם שם. עוד ביקרנו במקום שבו נערך הקרנבל המסורתי. עד עתה הייתי שרויה במחשבת שוא שכל ריו משתתפת בקרנבל, וכי כל העיר רוקדת עד עילפון חושים במשך שלושה או ארבעה ימים תמימים, מה שהיה מאד מוזר בעיני. והנה בא ליאונרדו ולהפתעתי סיפר שכל חגיגות הקרנבל מתנהלות רק כאן, בכאילו רחוב הזה עם הרמפות והמבנים משני צידי הרחוב, וכי הקרנבל אינו חגיגת ריקודים לכל, אלא תחרות של בתי ספר למחול.

זה היה חדש לי ואני מודה בהכנעה שהייתי בורה גמורה בכל הנושא החשוב הזה. אחר כך נכנסנו לבית הלבשה לקרנבל, משהו שנראה כמו מחסן תחפושות, ואפשר תמורת כמה פזו להתלבש ולהיצטלם למזכרת. היו שם כמה אנשים שבאמת שמחו לעשות זאת ואני הצטלמתי איתם למזכרת. ובערב הלכנו למופע סמבה, ברוח תלבושות הקרנבל. המופע היה איכותי. הרקדנים היו מעולים ובכושר מדהים. גם המחיר היה בהתאם. אבל שווה.

סאו פאולו. שבת - לסאו פאולו היגענו בשל אילוצי טיסה. אומנם הטיסה מתחילה בריו, אבל החלטנו שאין אנו רוצים לבלות שם גם שבת, במיוחד אם הטיסה מגיעה ביום ראשון בבקר לסאו פאולו  ויוצאת בערב, מה נעשה שם יום שלם, מספיקה לנו ההמתנה שתהיה באמסטרדם וגם כך נחזור הביתה עייפים. בקיצור, בששי בבקר אנחנו נוחתים בסאו פאולו, משתכנים במלון שסידר לנו חבר של אברהם, שותפנו למסע. מלון דירות איכותי ביותר במחיר 50 דולר ללילה. והוא נמצא ממש על יד בית הכנסת של בני עקיבא, ולא רחוק ממגורי החברים שהזמינו אותנו לסעודת שבת. סאו פאולו נראית עיר נעימה לגור בה. יש קהילה יהודית שגרה בקרבת מקום, יש מספר בתי כנסת, ויש מסעדות כשרות. גם כאן הזהירו אותנו באותו נוסח כמו בריו, ואכן נזהרנו.

סיכום - יצאנו לדרכנו הביתה. הנסיעה נמשכה כמעט יומיים עם המתנות ביניים באמסטרדם, אבל הכל היה כשורה. תם ונשלם הטיול שלנו. טעם הדבש עוד על שפתינו, ואני מקווה שהטעם ישאר ואם לא, אז לפחות הריח.... ובהיסתכלות לאחור, אני חושבת שכל יום ויום בטיול היה לנו נס גדול. נס שהכל זרם כמתוכנן, ללא תקלות. וביחד זהו נס גדול מאד. בשובנו אמרנו ברכת הגומל בבית הכנסת, הרי היתה לנו סיעתא דשמיא. והלוואי תמיד ככה. ואני מאחלת זאת לכולם.

01bright 01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife