01bright

01bright 01bright

01bright

פטגוניה - פורטו מונט - לגונה סאן רפאל

עמדנו נפעמים על סיפון האוניה, מתבוננים בגושי הקרח הגדולים שהתרסקו סביבה בנפץ אדיר ויצרו גלי ענק שטילטלו אותנו בעוז. בכולנו אחזה תחושת סיפוק נפלאה. הגענו אל "לאגונה סן-רפאל", והבלתי-אפשרי – מת!
 
הפתיח ההרואי של הכתבה הזאת עלול לגרום לגיחוך למי שהגיע לרֶחְיוֹן (Region = אזור) ה-11 של צ'ילה בשנות ה-90 של המאה ה-20; קל וחומר באלף השלישי.  בימינו, המטייל בר המזל, הרוצה לטייל לקרחון הקסום של סאן רפאל (San Refael), יכול לבחור באין ספור של אפשרויות, החל משייט בספינה המקדישה לטיול שני לילות ויום אחד וכלה בסיור ב"קָטָמָרָן" מהיר, המגמא את המרחק אל הקרחון וממנו ביום אחד בלבד.  אולם אז, בראשית 1980, נראה הקרחון  המסתורי, כחבוי בבקעה אפילה מעבר להררי החושך.
 
הסיפור החל בעצם כחודשיים קודם-למסע, בביתם של פאני וחוזה פייגנבאום שבסנטיאגו, בירת צ'ילה.   פאני וחוזה היו זוג קשישים-צעירים-ברוחם, שהכנסותיהם ממפעל הבגדים שלהם אפשרו להם לעבוד ששה חודשים בשנה ולטייל בששת החודשים הנותרים.  מן הסתם הספיקו כבר לבקר במרבית שכיות החמדה של העולם.  כך גם הכרנו אותם, בדרך המופלאה שבה מתגלגלים סיפורי היכרויות בדרום אמריקה.  משה, אביו של "דוגי" שותפי למסע, ישב לצד קשיש חביב, בטיסת לילה ארוכה חוצה אוקיינוס, סיפר לו על בנו המטייל בייבשת הדרומית ומשם הדרך לבית המהודר בסנטיאגו היתה קצרה.

בין סיפורי מסעות וטיולים שהתארכו לתוך הלילה, היללו בפנינו בני הזוג את ארצם והפליגו בעיקר בשבחו של פלא טבע מסוים, לדבריהם – המרשים ביותר בצ'ילה ואחד מפניני היופי המקסימות בעולם כולו – הלא היא "לאגונה סן-רפאל". גן של פסלי קרח כחלחלים המזדקר ממימיו הכהים של פיורד ארוך וצר.  אך אליה וקוץ בה:  לדבריהם, האפשרות היחידה להגיע למקום הזה היא... הפלגה ב"אל-סקורפיו" - ספינת פאר היוצאת לדרך מפורטו-מונט (עיירת נמל דרומית) ומחיר הטיול היה לא פחות מ- 1000 דולאר (סכום אותו נהגנו אנו, ה"מוצ'ילרוס" ה"תפרנים", להוציא בחצי שנת שיטוט...).
כאשר שאלתי, בסקרנות שהלכה וגדלה, אם קיימת אפשרות אחרת להגיע למקום הנכסף, היתה התשובה בלתי מתפשרת:  "אימְפּוסיבּלֶה", היינו, בלתי-אפשרי.  רק הקפטיין של הסקורפיו מכיר את הדרך המגיעה אל הקרחון.  הקשישים החייכנים הראו לנו תמונה של ספינת תענוגות מהודרת על רקע חומת הקרח ותמונה נוספת של סירת גומי, המפליגה בין גושי קרח ענקיים.  התבוננתי בעיניים קרועות לרווחה,  כשאני מבטא את התפעלותי בקריאות רמות. פאני וחוזה, שראו את עיני הלטושות בחמדה, חזרו ואמרו בצער – "אימפוסיבילה".  יקר מדי.   חבטתי באגרופי על השולחן, ואמרתי ל"דוגי", שותפי לטיול, "אנחנו נגיע לשם – ויהי מה!"


כעבור חודשיים של טיול בינות אגמים תכולים וירוקים והרי געש עשנים, הגענו לעיירת הדייגים פורטו-מונט (Porto Montt).  כאן מסתיים ה"פאן-אמריקנו", אותו כביש מפורסם ה"יורד" לאורך חופיה של אמריקה הדרומית.  מכאן אילך – משתרעת שרשרת עצומה של איים.  בימים ההם טרם נסללה ה"קָרֶטֶרָה אוֹסְטְרָאל" המרהיבה והרוצים להמשיך דרומה, נאלצו לבחור בין הפלגה לטיסה.  אנו בחרנו בדרך מעניינת יותר... נסענו בטרמפים לכפר דייגים קטנטן בקצהו הדרומי של האי השלו צ'ילואה (Chiloe), המתנו שם יום ארוך למעבורת אגב חיסול שק מלא צדפים וכשזו הגיעה סוף סוף, הפלגנו בה דרומה, במשך כ-18 שעות, בחברת מטיילים רבים נוספים.   בבוקר שלמחרת, החליקה המעבורת אל פיורד צר ואפלולי שקירותיו המסולעים והמיוערים השתקפו במים החלקים, כמו במראה מלוטשת היטב.  פורטו-אייזן שבקצה הפיורד היה אז כפר דייגים יפהפה השוכן בתפאורה בדיונית כמעט ביופייה.  תהינו אם כך נראים שעריו של גן העדן.
מרבית המטיילים הסתלקו מיד לעיירה הסמוכה בעזרת המשאיות שהפליגו עימנו.  אבל "דוגי" ואנוכי, ש"סן-רפאל" היתה תקועה חזק בראשינו, מצאנו עצמנו מסתובבים בין דייגים שמעולם לא היו בלאגונה המרוחקת ועל שאלותינו הרבות הגיבו במשיכת כתפיים.
בכל-זאת ניסינו למצוא בכפר מישהו שייקחנו למקום שהיה בראש מעיינינו.  חשבנו לעלות על סיפונה של אוניית הפאר ולדבר על לבו של הקפטיין; אולי אפילו לעבוד על הסיפון בתמורה למסע, כפי שעשינו כמה חודשים קודם לכן, בדרכנו מאירופה לדרום אמריקה.  איש לא ידע היכן הספינה ומתי תגיע לנמל.  הסתובבנו בין משרדי שמורות הטבע לבין נמל סוחרי העצים, אך כל הנשאלים הגיבו בשלילה.  שרשרת ה"לאווים", הגשם השוטף והעובדה שכמעט לא דיברנו ספרדית, חברו להם יחד – וברגע של חולשה כמעט שהחלטנו לוותר.

למזלנו הרב פגשנו בזוג תרמילאם ארגנטינאים, מטפסי הרים מברילוצ'ה (עיירת קיט בסגנון שוויצרי השוכנת בגבול ארגנטינה-צ'ילה).  חואן קרלוס, בחור מזוקן בעל עיניים יוקדות וזוגתו אֶמָה, שמנמונת וחייכנית.  לשניים היה יתרון בולט על כל אלו שפגשנו והוא ידיעת השפה האנגלית.   לאחר סיעור מוחות קצר הם העלו רעיון מקורי:  במקום להפליג באוניית טיולים המאורגנים והיקרים – ננסה לשכור סירה פרטית.   נזפתי בעצמי על אותו רגע של חולשה ויחד החלנו להריץ את העניין.   בימים ההם, שהמלים הספרדיות הבודדות נשברו בפינו, ספק אם היינו מצליחים ללא עזרתו של חואן קרלוס, שלא רק דיבר את השפה, אלא שכתושב פטגוניה, ידע להלך עם המקומיים, באופן שנראה מוזר גם ל"פורטניוס", תושבי בואנוס איירס.  חואן קרלוס, שמנוסה היה בטיולים כאילו, הצליח, לאחר כחצי יום של חיפושים ומשא-ומתן מייגע למצוא דייג שנאות להסיענו בספינתו, במחיר של 50 דולר לאיש בלבד. סכום שנראה דמיוני נוכח מחירי המסע ב"סקורפיו".  הדייג, בחור צעיר ושתקן, בעל פני ספינכס, ששודרג באותו מעמד לדרגת קפטיין, ניסה לשכנע אותנו להמתין יום יומיים טרם שנפליג, אך אנחנו, בתנועת יד ישראלת מלאה ביטחון עצמי, פסקנו "מפליגים הערב".  נחושים בדעתנו להכות בברזל בעודו חם.
 
הצעד הבא היה נסיעה לקוֹיָיְקֶה – העיר הקרובה, כדי למצוא שותפים נוספים למסע.  הדרך לשם עוברת בשמורה נפלאה משגע ששמה "פרקה נסיונל ריו סימפסון".  המילה "משגע" עברה פיחות בשנים האחרונות וכמותה גם המילה "מדהים".  משום כך אני עדיין תוהה כיצד לכנות שמורה, הנמתחת אורכה של דרך עפר, כשמכל עבר מתנשאים צוקים ולאורך כ-30 קילומטרים ספרנו לא פחות מ-28 (!) מפלי מים, שנפלו ברעם מצוקי-ענק פראיים ומיוערים בצפיפות.   למעלה בשחקים חגו להם הקונדורים – "נשרי" האנדים. לאחר כשעה של ניסיונות שכנוע, אספנו ארבעה מטיילים נוספים, שהסכימו לעזוב את האכסניה החמימה בה אך השתכנו ולהצטרף להרפתקה וכך התארגנה לה קבוצה מוזרה של אח ואחות יהודים מבואנוס-איירס, יערן אמריקני, חוואי הולנדי, זוג מטפסי הרים מברילוצ'ה ושני ישראלים.  שכרנו סוס ועגלה צמודה, העמסנו חבית גדולה של דלק, קנינו מצרכי מזון ויצאנו לדרך.


הספינה – רעועה ומיושנת.   קליפת אגוז של ממש, שכבר בנמל התנודדה באופן חשוד.  הקפטיין, הבחין במבט המודאג שנעצתי ב"גיגית" שלו והבטיח שהכל בסדר.  "טודו ביין" (הכול בסדר"I לחש בשקט ודומני שהיה זה המשפט הארוך ביותר ששמעתי ממנו בכול משך ההפלגה.   בסופו של דבר הכול היה בסדר, בעיקר ההתחלה והסוף.  בשעות הראשונות עלצנו נוכח החזיונות שנגלו לנגד עינינו מסיפונו של כלי השייט המפוקפק שבו הפלגנו.  התבוננו בהתפעלות בנוף מרהיב של הרים מיוערים ומושלגים שעטרו את לשון הים הכחולה בה הפלגנו.  מכול עבר נשפכו אל המפרץ הקסום אין ספור של מפלים, ועל איונים קטנים של סלעו רבצו להקות ענק של כלבי-ים ועופות מים.  זרחנו פיסות לחם אל השחפים שעפו בעקבות הספינה  ואלו תפסו אותם במקוריהם בעודם באוויר.  לקראת ערב החלה לנשב רוח דרומית מקפיאה, היישר מאנטארטיקה והים החל לגעוש.  הצבע הכחול המרגיע של הים התחלף באפור זעפני שהפך חיש קל לשחור כמעט.  גם הקצף שעל המים, שבראשית ההפלגה התפייטתי ביומני ותיארתי אותו כשובל של כסף, לא היה עוד רומנטי בעיני.  התורן התנדנד בפראות והאונייה חישבה לטבוע.   לו הייתי לבדי הייתי דורש מהקפטיין לשוב מיד על עקבותינו.  התביישתי משותפי למסע ויחד עמם ירדתי לקרקעית הספינה, מבקש פינה שקטה ומוגנת יותר. ישבנו דוממים בקרקעית האפלולית, ספק חיוורים, ספק מוריקים, אוחזים בחוזקה בכל דבר שנראה יציב ומנסים לשמור על שפיות.  הגלים התנפצו אל חרטום הספינה, שם ישב, חשוף לרוח, לועג למשברים, "דוגי" ידידי, שכנראה היה ויקינג בגלגול הקודם.  מישהו חילק כדורים נגד בחילה ואני בצעתי לכל אחד חתיכת לימון שהכנתי בעוד מועד.  בשלב מסוים החלתי למלמל פסוקים מספר איוב, שואל את עצמי מדוע הגעתי לפיורד העלוב הזה, מדוע נסעתי לדרום אמריקה ובכלל מדוע נולדתי.  גל גדול שם קץ לתפילתי,  נזרקתי כשק על חברי לצרה, כשראשי, כמו ראשיהם נחבט בדפנות הספינה.  בשלב הבא בני מעיינו הצטרפו למבולקה והקאנו על  הרצפה, אולי גם זה על זה, אך באותם רגעים של מצוקה, לאיש לא היה אכפת.  בסופו של דבר שרדה הספינה את הסערה והראייה, רשימה זאת.  אך השעות הקשות דמו בעיני לימים רבים.

יום המחרת היה רגוע יותר.  השמש הציצה מבעד לאגמים והצטחקה אל הפיורד שנראה תמים להפליא.  התמסרנו לנוף ולשקט.  איש איש ומחשבותיו.   להוציא בקתה קטנה של צייד בודד וספינת סוחרי עצים שעברה לא רחוק מאתנו, לא פגשנו באיש.  היו אלה יומיים של נופים, עופות מים וחלומות על מסעות נוספים, על התמסרות טוטלית לפינה מופלאה זו של פטגוניה.   יומיים שקטים עם תחושה נפלאה של בדידות זוהרת – רק אנחנו, והטבע.  דפנות סלע ענקיים, כחול מתחת ומעל, ענני כבשה בעלי שוליים אפרפרים, שיצרו תחושה מתקתקה של געגוע.

בצהרי היום השני למסע הבחנו בגוש קטן של קרח שצף במים וככל שעבר הזמן הצטרפו אליו אחרים.  הקרחונים הלכו ורבו, הלכו וגדלו, עד שהגענו למחוז-חפצנו.  אי אפשר היה לטעות במראה ההדור.  "סן רפאל" הוא קרחון הנמצא בקצהו של מפרץ קסום שבו צפים עשרות גושי קרח מרהיבי-עין.  חלקם גדולים בהרבה מן הספינה שבה היינו. קרחון "סן רפאל" איננו סתם רק גוש גדול של קרח.   קסמו אינו נעוץ בגודלו דווקא.  בהמשך הטיול ראינו גדולים ממנו, ובכול זאת, יש בו משהו אחר, קסום ונוגע ללב.  סן רפאל משול בעיני ליצירת אמנות של ממש.   עמודים עמודים זקופים של קרח, שכל אחד מהם הוא פסל, מלאכת מחשבת.  ב"עמוד" אחד כזה זיהינו דמות של כלב, באחר- צורת עץ, בשכנו – דמות אדם ועוד ועוד.

בעדנו מתבוננים-הוזים בקיר הלבן והמשונן שהתרומם מולנו, נפל לפתע גוש עצום של קרח, התרסק בקול אדיר וכיסה את המים שמסביב בכסות לבנה.  הגלים שזעזעו את הספינה "אמרו" לנו – זהירות!  יפה ככל שיהיה, זהו איננו פסל, אלא זה קרחון פעיל.  הקפטיין התרחק מעט מן הקרחון, השליך עוגן והוריד אותנו חוף, שם מצאנו בקתה קטנה בה מתגוררים חוליו וחיימה, שומרי הפארק. השניים, עובדי רשות שמורות היער של צ'ילה, שהו במקום תקופה ארוכה ו שמחו מאוד לארח אותנו ולהפיג מעט את בדידותם.
 
למחרת בבוקר הובילו אותנו  השניים לסיור רגלי אל הקרחון עצמו.  היה זה מסע ארוך וקשה. בוססנו בבוץ שעות ארוכות בתוך יער סבוך, נרטבים – מלמעלה – על-ידי הגשם השוטף ומלמטה – בשלוליות העמוקות.  טפסנו אל הצוק המתרומם מעל הקרחון, כדי לצפות בו ממעל.  היופי שמסביב היה מפתיע ומרהיב בעוצמתו ובחיותו.  אפילו "דוגי" האדיש לא מצליח להסתיר את התפעלותו ואילו אני פרקתי את מטען רגשותי בצריחות רמות.  קשה היה להאמין שקיים עלי אדמות מקום יפה כל-כך.  החוואי ההולנדי העיר ביובש שקשיי המסע הם שהעניקו לקרחון את גווניו הזוהרים.  ובכל זאת, גושי הקרח הצפים, הסדקים, העמודים והפסלים שבקרחון- הכל צבוע בכחול זוהר, הכחול הנפלא של הקרחונים.
 
כשחזרנו היתה כבר שעת השפל.  חלק מן המפרץ יבש פתאום, וגושי הקרח נראו מוטלים במצב מגוחך כמעט על הקרקעית, לא עוד מאיימים.
הספינה הרימה עוגן, צפרה בתודה לחואן וקרלוס, והחלה שוב את דרך הייסורים.  אמה העירה בחיוך מר שאפילו לישו היתה רק ויה דולורוזה אחת, אבל הפעם זה כבר היה אחרת, לא שטנו אל הבלתי נודע, אפופי ספקות, אלא שבעי רצון וחוויות.  לאחר יומיים של טלטלות עזות בתוספת מנה הגונה של מחלת ים, הגענו בחזרה אל פורטו אייזן, נהנים ממגעה של אדמה מוצקה.  מיד לאחר שהטלנו עוגן התנודדנו לעבר בית הקפה הסמוך.  הקפטיין השתקן הזמין לכולנו כוסות תה, אותם מהל כדרכו בוויסקי.   טרם שהתחלתי ללגום התיישבתי לכתוב גלויה לפאני וחוזה פייגנבאום:  "הגענו ללגונה סן-רפאל! נו אימפוסיבלה! הבלתי-אפשרי – מת"."דוגי" הסתיר חיוך בזוויות פיו, הוא ידע שאת הגלויה ניסחתי עוד בסנטיאגו...

נכתב על ידי מדריך הטיולים גילי חסקין

01bright 01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife