סיפור דרך - סמאיפטה, קוצ'במבה ושקרים בוליביאנים קטנים - אורית נאמן
לסמאיפטה הגעתי כפליטת החווה האורגאנית, והופתעתי לגלות את העיר היפה ביותר שראיתי עד כה בבוליביה. העיר התגלתה כפנינת חן אמיתית. רחובות שקטים, לא סלולים, פלאזה יפהפיה, גבעות ירוקות מסביב ומזג אוויר נהדר. נכנסתי להוסטל מקסים ועשיתי מקלחת אמיתית, במים שחוממו בחשמל ולא בעצי הסקה. אין ספק. צריך לפעמים לעבור גיהינום קטן כדי להעריך את גן העדן.
המחירים כאן, ובבוליביה בכלל, הם נמוכים להדהים. חדר פרטי בהוסטל סביר עם ארוחת בוקר יעלה כ - 15 שקלים ללילה. ארוחה הכוללת מרק ומנה עיקרית תעלה 10 שקלים. העוני בבוליביה מתבטא במחירים ברצפה, ואנחנו הנהנים העיקריים מהסידור הזה.
אז הסתובבתי לי בעיר, ישבתי בפלאזה, אכלתי במסעדות המעולות, והחלטתי שזהו. כאן אני רוצה להישאר לנצח. ביום השני כבר השתעממתי למוות, אז הלכתי לסוכנות RoadRunners ונרשמתי לסיור מודרך בפארק אמבורו, הסמוך לעיר. למדריך קראו מרטין, הולנדי מרתק שטייל בכל הע
ולם, נישא לתאילנדית, ובחר לחיות איתה את חייו כאן, בבוליביה. למחרת הוא אסף אותי בג`יפ ונסענו ליער. איתי היו עוד שלוש בנות, סטודנטיות לרפואה מאנגליה, שהגיעו לבוליביה כדי להתמחות בבית חולים בסנטה קרוז, ושני בחורים אמריקאים, האחד סטודנט לרפואה והשני מהנדס, שעובד כמורה לאנגלית בבואנוס איירס. מפליא. אין ישראלים.
אחרי כשעת נסיעה יצאנו מהג`יפ והתחלנו לטפס. מרטין סיפר לנו את סיפורו של כל צמח וכל בעל חיים ביער. פגשנו קקטוס, שאמנם לא קוראים לו סן פדרו, אבל הוא בכל זאת גורם להזיות. נתקלנו בצמח רעיל שיהרוג אותנו תוך שתי דקות וערכנו היכרות עם עצים בני מאות שנים. רק את הפומות לא פגשנו, לצערנו, אבל מרטין הבטיח לנו שהן מסתתרות בין העצים. טיפסנו בשביל שהתפתל בתוך היער לעבר הפסגה, ואני חייבת להודות שאחרי שבועות בהן ביליתי את זמני בעיקר בתוך ג`יפים ובאוטובוסים, הטיפוס היה מרענן ומחלץ עצמות .
וגם לא קל במיוחד. איפה הכושר של פטגוניה איפה?
הנוף בפסגה היה יפהפה. אכלנו צהרים, צילמנו תמונות, והתחלנו בירידה למטה. אין שום סיכוי שהיינו מצליחים למצוא את הדרך בלי ההובלה של מרטין. הדרך היתה סבוכה והשבילים התפצלו לכל הכיוונים. עשינו טרזן בין העצים, טיפסנו על גזעים שחסמו את הדרך, ובסוף הצלחנו להגיע לג`יפ ללא נפגעים בנפש.
למחרת יצאתי עם כריס, אחד משני האמריקאים (השני נסע לעבוד בבית חולים בוליביאני), ל - El Fuerte. אתר ארכיאולוגי מתקופת האינקה, ואני, שאינני חובבת ידועה של ארכיאולוגיה והריסות, התפעמתי בעיקר מהנוף, שהיה עוצר נשימה. רק בשבילו היה שווה להגיע לשם.
יום לאחר מכן המשכנו לעיר קוצ`במבה, משם התכוונתי אני להמשיך ללה-פז, וכריס - לחזור לבואנוס איירס. קצת לפני זה גיליתי שנגמרו לי המים, ובהוסטל המליצו לי על מקום בו ימלאו לי מים מינרלים בחצי שקל בלבד. הלכנו לשם ושאלנו את הסניורה באילו מים מדובר. היא טענה שזה agua de la montaña ונעלמה עם הבקבוקים שלנו.
למה, בשם אלוהים, לא יכולתי להוציא עוד שני שקלים ולקנות מים בבקבוק סגור?!
הדרך לקוצ`במבה היתה ארוכה ומייגעת, והתנהלה כולה על דרך עפר לא מסבירת פנים. אחרי 13 שעות נסיעה הגענו למחוז חפצנו וסגרנו חוזה עם ההוסטל הראשון שמצאנו.
את קוצ`במבה לא ממש אהבתי. אולי בגלל שמדובר בעיר גדולה, רועשת וצפופה, ואולי בגלל שאת 24 השעות האחרונות שלי בה ביליתי במיטה ללא יכולת לזוז. כל פריט מזון או משקה שנכנס לפי, יצא במהירות הבזק, ואני קיללתי את הארץ הזאת על יושביה, ובפרט את הסניורה ההיא, שלקחה לי כסף עבור הזכות למלא לי מי ביוב עכורים בבקבוק. כריס עבר את מתקפת המים בשלום והמשיך בדרכו לבואנוס איירס, בעוד אני נשארתי בעיר כדי לגסוס יום אחד נוסף.
בבוקר האחרון שלי בעיר התעוררתי כשגופי מלא עקיצות של חיות לא מזוהות. כאילו מה שעברתי עד עכשיו לא הספיק. קמתי, קיללתי, התקלחתי, והלכתי לקנות כרטיס ללה-פז. 8 שעות נסיעה.
וכאן התחיל עוד פרק לא גמור בסאגת האוטובוסים הבוליביאנים.
בטרמינל ניסה מישהו לפתות אותי לקנות אצלו כרטיס. אמר שהאוטובוס יוצא ב - 10, או אולי ב - 10 וחצי, כשבשלט בכלל היה כתוב 11. אני, שהייתי להוטה כל כך לעזוב את העיר, לא דקדקתי בפרטים, והשקעתי 25 שקלים בקניה המפוקפקת. בשעה 10 לא היה זכר לאוטובוס, אז הלכתי לאיזה ביתן שאמור לפקח על מכירות הכרטיסים, וברגע שהנוכל הקטן ראה אותי שם, הוא נבהל והחזיר לי את כספי תוך שניות. וואלה. בארץ הייתי מקסימום מקבלת זיכוי.
קניתי כרטיס לשעה 11 אצל מישהו חשוד קצת פחות, שאפילו הבטיח לי שירותים באוטובוס. מטורף. את השעה שהתפנתה לי ניצלתי כדי להעביר זמן איכות עם האינטרנט, ולקנות משהו לאכול.
קפצתי לדוכן לחם סמוך ושאלתי אם יש לחם מחיטה מלאה. האישה שישבה שם בפנים זעופות אמרה לי שכן, ורצתה 1 בוליביאן עבור 2 לחמניות. היה לי מטבע של 5. לא היה לה עודף, אז היא שלחה אותי לדרכי.
לאן הולך כל הכסף הקטן במדינה הזאת למען השם?!
הלכתי לקיוסק סמוך, קניתי מסטיקים וחזרתי אל הדוכן. חמוצת הפנים נתנה לי שתי לחמניות. ביקשתי שקית. לא רצתה לתת. יקר לה מדי. התאפקתי מלהטיח בה כמה מלים יפות בעברית והלכתי משם.
הלחם, דרך אגב, היה מחיטה מלאה כמו שהכבישים פה הם מאספלט.
ב - 11 לא היה שום אוטובוס בתחנה. שאלתי את אחד הפקחים שעברו שם מה קורה. הוא לקח אותי אל מוכר הכרטיסים, נזף בו קשות, ואני הועליתי לאחר כבוד על אוטובוס אחר שיוצא דווקא ב - 11:30. להפתעתי הוא היה מפואר יחסית, נוח, ואפילו, כמה לא צפוי, עם שירותים ארגנטינאים מאחור. ב - 11:30 האוטובוס לא הראה סימני תזוזה. ב - 11:37 התיישב לידי בוליביאני שהדיף ריח של שום ופצח איתי בשיחה. רק ב - 12 אפס אפס הואיל האוטובוס לצאת לדרך.
כן. זוהי בוליביה, למי שלא ידע.
אז אני יושבת לי באוטובוס. לפניי 8 שעות נסיעה תמימות. ברדיו מנגנים שירי עם בוליביאנים בקולי קולות ואני מכניסה את האוזניות לאוזניים ושוקעת בשירי ארץ ישראל.
אבל ה - MP3 לא הרתיע את הבוליביאני שישב לידי מללהג ללא הפסקה ולשאול אותי לאן אני נוסעת וכמה זמן אני מטיילת, והאם אני רווקה, ולמה אני מטיילת לבד, וגולת הכותרת - לנסות לשכנע אותי בכל כוחו לעשות את דרך המוות באופניים, ועוד בלהיטות שכזו, עד שהתחלתי לתהות האם הוא עובד בפינוי גופות למחייתו ועושה קופה על כל אומלל שמתדרדר שם למותו.
בשלב מסוים עצמתי עיניים והוא עזב אותי לנפשי ונרדם בעצמו. אני, למרבה התסכול, נשארתי ערה עד סוף הנסיעה.
המזל הגדול הוא שהייתי חצי מיובשת ושבקושי שתיתי באותו יום, כי גם אם הייתי רוצה להשתמש בשירותים, לא היה לי שום סיכוי להגיע אליהם. רצפת האוטובוס היתה מלאה בילדים ישנים, ולא היה מצב לעבור לחלק האחורי בלי לדרוך על כמה גופות. בהפסקה הראשונה דילגתי למטה, פסחתי על בית השימוש הציבורי ומצאתי לי איזו חומה להסתתר מאחוריה.
ככה חסכתי לעצמי 1 בוליביאן וצהבת נגיפית חמורה
.
בשמונה וחצי בערב הגענו ללה-פז, עיר הבירה (בפועל) הנמצאת בגובה של מעל 3600 מטר מעל פני הים. העיר בנויה על צלע הר , וגם בלילה ניתן לראות שהיא עוצרת נשימה. ירדתי מהאוטובוס. נכנסתי למונית והתבייתתי על אחד ההוסטלים המומלצים.
בבוקר שאחרי אקום עם כאב ראש נוראי, היישר לחדשות על התאונה הקשה בסלאר. בימים שלאחר מכן אנסה להבין מה עושים בעיר הענקית, הרועשת והצפופה הזו, ואיך מצליחים לנתב בין שלל המסעדות, החנויות והאטרקציות שהיא מציעה.
ולראיה - כבר יותר משבועיים חלפו מאז דרכתי כאן לראשונה. נסעתי, טיילתי, טסתי, חזרתי, ואני עדיין כאן. לא יודעת. אולי זה בגלל שהמקלדות כאן בעברית.
