• Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • 04bright
  • Show Image

01bright 01bright

01bright

בעקבות הקונדורים - אריקפה פרו - ענבל

נוסעים ללימה ולארקיפה

מהוארז בחרנו לרדת דרומה, לכיוון ארקיפה (Arequipa). עלינו על האוטובוס של 11:00 ללימה ויצאנו לדרך. לא עברו חמש דקות והדיילת חילקה כרטיסי בינגו, הדייל הסביר בקצרה את המשחק ויאללה מתחילים. אני הייתי כל-כך מופתעת שלא לקחתי חלק במשחק. פשוט צחקתי. הדיילת שאלה מה מצחיק, והגוזל הסביר לה שמעולם לא נסענו באוטובוס שהחברה מארגנת בו משחק בינגו. את הדיילת הפתיע איך זה שמעולם לא נסענו באוטובוס שמשחקים בו בינגו. כן, תמיד זה קשור מאיזו זוית אתה מסתכל על העולם.

גם באוטובוס שלקחנו מספר ימים קודם לצ`אבין (Chavin) היתה לנו הפתעה: אחד הנוסעים פצח בסטנד-אפ קומדי כשהאוטובוס יצא לדרכו. במהלך המופע, שהיה מהיר מדי בשביל שנבין הכל, הוא חילק סוכריות, ובסוף המופע הוא ביקש מעות. נתנו.

בחזרה ללימה מהוארז ישבו לפנינו שתי נשים, שכשהסתיים הבינגו פתחו סלים והוציאו אוכל. לאוכל היה ריח חזק וחריף, ולא ממש מעורר תאבון, וכך גם הריח שהתלווה אליהן בהמשך הארוחה. כל הריח הזה והרעש מסרט הוידאו שרץ ברקע עשו לי לא כל-כך טוב, ואת רוב הנסיעה העברתי בחצי שינה-חצי ערות. מכיוון שישבנו בצד הפונה מערבה, מהצהריים השמש חיממה אותנו מאד. הדיילים היו מאד נחמדים והדליקו את המזגן לבקשתנו, אבל שבו וכיבו אותו לבקשת אלו שישבו בצד המזרחי או אלו שבירכתי האוטובוס.
ככל שהתקרבנו ללימה, הנסיעה נעשתה קרובה יותר לקו החוף. הנוף מטורף: למטה האוקינוס השקט, גלי חוף גבוהים מאד, לפעמים נראה שהם מגיעים לגובה שלושה מטר. אין רצועת חוף שטוחה כמעט בכלל, רק דיונות גבוהות בצבע אפור עולות מהים. בשני–שליש גובה הדיונה יש כביש, ועליו אנחנו נוסעים. הנוף הזכיר קצת את סיני – דיונות מדבריות וים, מחנה צבאי וים. במרחק שעה בערך מלימה זיהינו חלק חוף שטוח שבנויים עליו מבנים משונים, כיפות מחודדות כמו האות "U" הפוכה. בין המשנים, שחלקם קטנים וחלקם גדולים יותר יש שבילים מסודרים, עצים וצמחיה. השכן שלנו באוטובוס ראה שאנחנו תוהים לפשר העינין, והתנדב להסביר שזו מושבה של הארי קרישנה.
 
הגענו ללימה בשעת הלחץ, כשכולם בכבישים, ולמרות זאת הגענו לתחנה באיחור של רבע שעה בלבד. מאד שמחתי שלא אני נוהגת בפקקים של לימה. המתנו כמעט שעתיים בתחנת האוטובוס ועלינו על האוטובוס שיקח אותנו לארקיפה. אם עד היום נסענו באוטובוסים שנחשבים לSemi Cama, כלומר חצי מיטה, את הנסיעה הזו בחרנו לעשות ב- Bus Cama, כלומר לנסוע במחלקה ראשונה, המובדלת משאר האוטובוס, שהמושב נפתח לכמעט מיטה מלאה, והדייל מכרכר סביבנו ללא לאות. הנסיעה התחילה ב-20:30, ולשם שינוי לא הייתי מאד עייפה. הגישו לנו ארוחת ערב (חזה עוף, אורז, רוטב, חטיף ועוגה קטנה) ודי מהר השכבנו את הכיסאות אחורה ושקענו לתוך שינה. אני מניחה שמושבים אלו נוחים יותר מאשר ה-Semi Coma, אבל אני לא הרגשתי בהבדל משמעותי. מה שכן, לשבת במחלקה ראשונה, עם שירותים שמשמשים מעט נוסעים, ולא אוטובוס שלם זה אחרת. אני גם אוהבת את השמיכות הנעימות שמחלקים לנוסעים. אבל, יש דבר שאי אפשר להימלט ממנו גם לא במחלקה ראשונה – הריח... אחד הנוסעים, שחלץ את נעליו לשנת הלילה, כמו כולנו, העלה ניחוח רגליים שבישם לנו את כל המחלקה.
בסביבות 11:00 בבוקר הגענו לארקיפה, ומייד פנינו למה שנראה כמו תחנת מיידע לתיירים. אז זהו, שלא. הם רק מקשרים בין תיירים שמגיעים לבין בתי מלון בעיר. נראה לנו יקר, וגוזל שם עין על אחד ההוסטלים בעיר, אז יצאנו לחפש מונית. הנחנו שמחוץ לתחנה יהיה קצת יותר זול, אבל החלטנו שזה לא ממש משנה, ושאין לנו כח לחפש ולהתמקח.
 
הגענו להוסטל Tumi del Oro, וגוזל נשאר עם המונית בזמן שאני עליתי לראות את החדר עם הבעלים, זקן מצחיק וחסר שיניים, אבל חמוד. עלינו במבוך של מסדרונות צרים, גרמי מדרגות תלולים, הכל מצופה בחרסינות בכל גווני הכחול, תכלת ולבן, פסלים ואילתורי פסלים, עומדים על מעקות ואדנים, דלתות חדרים מופיעות פה ושם ללא סדר הגיוני. הגענו לחדר, שהיה פעם יפה, וכיום הוא זקן וזקוק לשיפוץ. מה שעניין אותי זה שהחדר יהיה נקי, ושיהיו מים חמים. חזרה למטה התמקחנו וסגרנו על 35 סול ללילה (11$). בדיעבד החדר לא היה כל-כך מוצלח, עם מים שקשה להגיע איתם למצב יציב ונעים, ומיטה שהיתה קשה, אבל הרגישו כל קרש מתחת למזרן. בכלל- המקום הזוי.
 
התארגנו ויצאנו לסיבוב בעיר. פלא: בניינים מרשימים, מאבן לבנה, יחסית נקי, וככל שהתקרבנו ל Plaza de Armas המקום נראה יותר ויותר תיירותי, והמחירים בהתאם. ראינו קבוצות של תיירים, מבוגרים יותר, כאלו שהגיעו בטיול מאורגן. ראינו גם המון שוטרים בכל מקום, גינות מטופחות, סופרמרקט יותר רציני מאשר בהוארז (אבל הרבה פחות מזה שבלימה). סביב פלאזה דה ארמס יש המון מסעדות בקומה העליונה של המבנים, ובכניסה לכל גרם מדרגות שכזה עומד נציג של המסעדה ומנסה לשדל אותך לאכול ארוחת צהריים מפוארת גם כשהשעה 10:00 בבוקר. לאלו לא התגעגעתי בכלל.
colcacan2
 
החלטנו לעשות הפסקת צהריים ולחזור לחדר לכמה שעות. בערב יצאנו לאכול ארוחת ערב בבר שנקרא Déjà Vu, אחלה מקום. גם יפה, גם מעוצב כמו בתל אביב, גם נקי וגם טעים. צעדנו חזרה להוסטל, כי הבעלים הודיע לנו שעד 23:00 צריך להיות בחזרה (משאירים מפתח בהוסטל והוא פותח לכל אחד באופן אישי). הקדמנו והגענו בעשר ועשרים, הבעלים היה מבסוט. יש לו שם גם ספרי מטיילים, עם הרבה בעברית, אבל עתיקות – משנת 1995 ואולי עד 2003. משעשע.
 
למחרת ביקרנו בקתדראלה שבפלאזה דה ארמס וב Iglesia de la Compãnia, שנמצאת בפינה הדרום מזרחית של הכיכר. נו... קצת כנסיות... בכל זאת אנחנו מבקרים בארץ קתולית. אחרי מנה קטנה של תרבות, עברנו בין מספר סוכנויות טיול בכדי לבדוק את האפשרויות לטייל ב Cañón del Colca. האופציות לא היו מלהיבות במיוחד, בין טיול של יומיים עם מדריך ואוטובוס שעובר בין מספר אתרים בהם יורדים בנקודות תצפית, כולל עצירות לרכישת מזכרות ואוכל, לבין לרכוש עצמאית כרטיסי אוטובוס ולהחליט לבד לאן ומתי. כמו שמתאים לנו, בחרנו באפשרות השניה, ומהבירורים גילנו שאוטובוס עולה 15 סול. אחרי כל הבירורים החלטנו שניסע ליעד שנקרא קבנקונדה (Cabanaconde), הכפר שנמצא בצד המערבי של הקניון, והרחוק ביותר מארקיפה. ממנו יש תצפית על הקניון וניתן לרדת במורד ההר אל תוך הקניון, מרחק של כ- 1000 מטר, תלולים ביותר, למקום שנקרא Sangalle, או בפי העם The Oasis. כמו כן המקום נמצא כחצי שעה נסיעה מ- Cruz del Cóndor, שם מתגוררת משפחה גדולה של הקונדור הפרואני, וניתן לתצפת עליהם דואים על אויר חם שעולה מהקניון.

הרפתקאה בדרך לצ'יבאי

אבל, לפני שנוסעים מרחק כה רב (6 שעות באוטובוס) לכפר כל-כך קטן, כדאי לדאוג למקום לינה מבעוד מועד. במדריך שלנו היו שני מקומות מומלצים ללינה. אחרי חצי שעה בטלפון הציבורי, הצלחנו לתפוס אחד מהם. המקום מלא, נאמר לנו. כשחייגנו למקום השני לא הייתה תשובה. החלטנו להיוועץ במוכרי כרטיסי האוטובוס לכפר, שהעבירו אותנו מאחד לשני עד שהחמישית נתנה לנו פלייר לאותו מלון, עם מספר אחר. משם נתקלנו בהודעה מוקלטת שהודיע על עוד מספר חדש ובנסיון הבא... הצלחנו לדבר עם הסוכנות שבעיר ולהזמין מקום לשני לילות (המחיר: 40 סול ללילה).
למחרת העברנו את הזמן עד יציאת האוטובוס בסיור נוסף בעיר. יצאנו לבוקר בהיר ובוהק, כשהלבנים הלבנות של הבתים מחזירות את אור השמש. כשעלינו על האוטובוס לקבנקונדה הכרטיסן הודיע לנו שיש הפסקה של שעה בצ`יבאי (Chivay), ואחר כך הוא חזר והוסיף שההפסקה היא בתחנת אוטובוס, ושנעלה על אוטובוס אחר. הוא גם הדגיש כי המקומות הם על שמנו ויש לנו זכות עליהם, והגדיל ועשה כשרשם מספרי כיסאות חדשים על הכרטיס שלנו. זה נשמע לי מטריד, אבל החלטתי לעזוב את זה.
 
מרגע שהנהג יצא מהעיר הוא פשוט לחץ על הגז, ללא התחשבות בפיתולי הכביש או זוית הירידה. ממש נלחצתי. מוות בתאונת דרכים בטיול בדרום אמריקה לא כלול בתוכנית שלי! ביקשתי מגוזל שיבקש מהנהג שיאט קצת. הציחקוקים מכיוון תא הנהג, שמופרד מהנוסעים על-ידי דלת, לוו בלחיצה נוספת על הגז. אני הייתי מבועטת. תארו לעצמכם- כביש מצפה רמון- אילת, בסיבובים, ב-100 קמ"ש. פחד אלוהים. הבנתי שהפחד שלי לא מוגזם כאשר אחד המקומיים קם וממש צעק על הנהג. לפחות זה עזר.

הדרך לצ`יבאי לוקחת כשלוש שעות, חלקה בכביש סלול וחלקה בדרך עפר. למקומיים עוצרים גם באמצע שום מקום, או לפחות כך זה נראה לי. מייד כשהגענו לעיר התנפל עלינו פקיד קיקיוני והודיע לנו שכל אחד צריך לשלם 35 סול כניסה לפארק לאומי. על איזה פארק לאומי לעזאזל הוא מדבר? אנחנו כאן בעצירת ביניים בנסיעה לכפר, ולא נכנסים לפארק לאומי. אני כבר כעסתי מאד. גם עצירה, גם החלפת אוטובוס ועכשיו זה נפל עלינו. ניסיתי לנפנף אותו, והלכנו לחפש היכן ממתינים לאוטובוס לקבנקונדה. מצאנו. מצאנו שם גם שתי נשים, אחת צעירה עם ילד ושניה מבוגרת יותר, שמתוך שיחה עמה הבנו שהיא האמא של בעל המלון בו הזמנו חדר בכפר. שאלנו אותה לגבי המס המוזר של 35 סול כניסה לפארק הלאומי ולא היא ולא השניה ידעו על מה אנחנו מדברים. גוזל הלך לדבר עם תיירים נוספים, ונזכר שבסוכנויות הטיולים בארקיפה אמרו לנו שהמחיר אינו כולל אוכל, כניסה לפארק, וכניסה לתצפית הקונדורים, ושהכניסה לפארק עולה 35 סול.

בסופו של דבר שילמנו 35 סול כל אחד, אחרת לא היו עוזבים אותנו. הפקיד הסביר שזהו מס של תיירים שרוצים להסתובב באזור הזה בכלל, כי כל האזור מוגדר כפארק לאומי. סף העצבים שלי עלה כשהבנתי שההמתנה לאוטובוס תהיה יותר משעה. שעתיים מאוחר יותר, כשהאוטובוס הגיע הכרטיסן האיץ בנו. ואני שואלת, המתנו כבר יותר משעתיים, ועכשיו יש למהר? כשיצאנו מחוץ לתחנה אל האוטובוס הבנתי.

יותר מחמישים מקומיים צבאו על האוטובוס, דחפו ומשכו בכדי להיכנס פנימה ואולי אפילו לתפוס מושב. חשכו עיניי. אמו של בעל ההוסטל תפסה מקום צמוד לדלת האוטובוס ונפנפה לנו לבוא איתה. רק בעזרת צעקות, דחיפות והכרטיסן שעזר הצלחנו לעלות יחסית מהר לאוטובוס. אבל, שוב אבל, במקומות שלנו ישבו אנשים שהגיעו עם האוטובוס. רק אחרי התערבות של הכרטיסן, מנהלת המשמרת ופרצוף זועם שליף הם קמו ואנחנו התיישבנו. זה לא אומר שלא כולם עלו לאוטובוס. כולם עלו ועוד איך... בקופסת סרדינים יש מקום לעומת איך שזה נראה... הריחות, אגב, בהתאם. קלסטרופוביה.

condor

בשעה טובה בשעת ערב הגענו לכפר. הבעלים של ההוסטל שמח לראות אותנו וגם את אמא שלו. הוא שלח אותנו לחדר עם אחד העובדים, ובדרך עברנו דרך המסעדה של המקום שנמצאת במרחק 60 מטר מהמבנה, נפרד לחלוטין מהחדרים. המסעדה חמודה, בנויה מאבן ועץ, עם נרות על השולחנות, מוסיקה ברקע, תנור עצים בוער בצד. אווירה טובה. גם החדר היה נחמד. במסעדה היה תפריט קבוע שכולל מרק, מנה עיקרית, ותה או קפה, ועולה 8 סול. מצויין! אנחנו לקחנו מרק ירקות (מעט תפל), בשר אלפקה כמנה עיקרית (טעים, למרות שהיו המון גידים), וקינחנו בתה מעלי קוקה, שנראים כמו עלי דפנה, מריחים כמו דיר עיזים, וגם הטעם לא משהו, אבל המקומיים מאמינים שהקוקה עוזר להתרגל לגובה. שיהיה.
למחרת גילינו שמחיר החדר כולל את ארוחת הבוקר, והוא בכלל 20 סול – הפתעה. בררנו עם פאבלו, בעל המקום, לגבי האוטובוסים והלכנו לקנות כרטיסים למחרת בבוקר. האוטובוס יוצא מכאן ב06:30, מגיע אחרי חצי שעה לקרוז דל קונדור, שם נרד לתצפית של שעתיים וחצי על הקונדורים. האוטובוס הבא יוצא ב-09:00 מהכפר, ואנחנו נעלה עליו חצי שעה אחר-כך, וניסע מהתצפית חזרה לארקיפה, כולל חצי שעה עצירה בצ`יבאי ובלי להחליף אוטובוס. אנחנו נראה.
אחרי רכישת כרטיסי האוטובוס, אחד העובדים לקח אותנו לקצה הכפר, לתחילת השביל היורד ל- Oasis. התחלנו ללכת ליד השדות, עד שהגענו לקצה המצוק. מכאן ירידה... ועוד איזו ירידה! מדרגות, מדרגות של אבן בזוית חדה למטה. יורדים. בתום שעת ההליכה הראשונה עצרנו, שוב, לחשוב האם זה מה שאנחנו רוצים. ההחלטה היתה קשה, אך אמיצה: חוזרים לכפר. עלייה של 3-5 שעות בסוף הירידה נראתה לנו מאיימת, וכך גם הרעמים שנשמעו באופק והעננים השחורים שהצטברו מעל הקניון. זה קצת יפריע לרעיון המקורי – לשבת על שפת הבריכה בשמש... לקח לנו כמעט שעתיים לחזור לכפר, ועוד הספקנו לנער את הבגדים ולנקות את הנעליים מהאדמה שכיסתה אותן כאשר הגשם התחיל לרדת. מזל, פשוט מזל.
גם בערב הבא הלכנו לישון מוקדם – יש לנו תירוץ טוב: מחר צריך לקום ב- 05:40 כדי להגיע לאוטובוס של 06:30, ועוד להספיק לשתות איזה תה קטן לפני...  האוטובוס הגיע באיחור של חצי שעה, ולקח לו יותר מחצי שעה להגיע לקרוז דל קונדור. צעדנו לעבר נקודת התצפית, שזו למעשה מרפסת בנויה על שפת הכביש. התיירים, כמו גם המקומיים, טיפסו על מעקה האבן בכדי להסתכל על הקונדורים. הבוקר היה קר וצלול, רוח קרירה נושבת, והקונדורים התעופפו נמוך מאיתנו. מספיק נמוך ורחוק שלא יכולתי לצלם אותם. צילמתי את השלט, כהוכחה שנכחתי במקום.
 
במקום להמתין לאוטובוס הבא, החלטנו לעלות לאוטובוס איתו באנו, ולנסות את מזלנו ולהמשיך איתו לארקיפה. העצירה בקרוז דל קונדור הייתה כרבע שעה, בה הספקנו לראות את הקונדורים. בצ`יבאי נאלצנו לרדת מהאוטובוס ולבדוק במשרד הכרטיסים האם יש אפשרות שנמשיך לארקיפה עם אותו אוטובוס. למען האמת, לא ציפינו לתשובה חיובית. משמע היו לנו שעתיים וחצי לצאת ולחקור את מסתרי צ`יבאי. אז ככה: יש מוסיקה מחרישת אוזניים, לרווחת משלם המיסים, בפלאזה דה ארמס, שם גם יש מאוחר יותר טקס הרמת הדגל. באותה פלאזה יש קתדרלה, וחדי העין יבחינו גם בציור של צלב גדול מצוייר על ההר שמאחורי הקתדרלה.

בנוסף, יש שוק רגיל של מזון, ציוד לבית ובגדים, וכמובן סוג של טיילת שפונה לקניון דל קולקה. בדרך לתחנת האוטובוס פגשנו זוג קנדים, ובשיחה איתם עלה נושא המס (או קנס, אם תרצו) של 35 סול  כניסה לפארק. הם סיפרו כי התווכחו עם הפקיד, שהזעיק לעזרה שניים מעמיתיו, שחסמו את דרכם של הקנדים לאוטובוס הממשיך לקבנקונדה. הם נאלצו להישאר בצ`יבאי כועסים ומתוסכלים. אנחנו שמחנו לגלות שמושבי האוטובוס שלנו חזרה לארקיפה נשארו פנויים.

01bright

01bright

01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife