• Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • 04bright
  • Show Image

01bright 01bright

01bright

ברזיל - סיור רגלי במרכז העיר ריו דה ז'נרו - גילי חסקין

טייל ותיק עם ניסיון תרמילאי ברחבי העולם; מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות; שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה ב"החברה הגאוגרפית - נאות הכיכר", ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות; הגיש פינות ברדיו; כתב וצלם במגזין "מסע אחר" ובמגזינים נוספים. ב-1989 פרסם יחד עם שרון טלמור, את הספר "תורכיה הקלאסית - מדריך קל למטייל". ב-2006 פרסם את ספרו "שבוי בקסמה", שהוא סיפורה של הודו, אהבתו וסלידתו. טיולים מאורגנים בהדרכתו של גילי ואתר הבית : http://www.gilihaskin.com/
 
 
מבוא
ריו דה ז'נרו, "ריו" בפי אוהביה ושונאיה.  מילולית: הנהר של ינואר (החודש בו הגיעו הפורטוגלים שחשבו, בטעות, את המפרץ שלה לנהר).  ריו נחשבת, ובצדק, ליפה שבערי ברזיל.  אני יודע שאני מסתכן בכך שאוהדי בואנוס איירס ירגמו אותי בעשרות נתחי "אסאדו", ובכל זאת, דומני שהיא היפה בכל ערי דרום אמריקה.  ריו דה ז'נרו מכונה בפי תושביה: 'סידאדה מרבילוסה' (,Cidade Maravilhosa) כלומר, 'העיר המופלאה', ויש להם הרבה סיבות טובות לומר זאת.  העיר חייבת את יופייה, קודם כל, למיקומה.  בין מפרץ גואנאברה (Guanabara) במזרח, לאוקיינוס האטלנטי בדרום.  העיר פרוסה מסביב, ומעל הרי גרניט ומפרצים מוקפי ירק.  האקלים הטרופי, הטופוגרפיה הפנטסטית, האירועים ההיסטוריים והדמיון האנושי, יצרו משהו שקשה לתארו במילים.  יופי שגרם למדינאי איטלקי להכריז פעם כי: "ריו יפה כמו... אישה...".
 
ההיפודרום
 
ה'קריוקס' (cariocas), כך מכונים תושבי ריו - טוענים כי אלוהים ברא את העולם בשישה ימים.  את היום השביעי הוא הקדיש לריו דה ז'נרו.  ריו היא שילוב נדיר של הרים, צוקים כהים הנופלים בתלילות אל הים, יערות טרופים, חופי זהב, שכונות יפהפיות, מבנים מודרניים, משכנות עוני הנראים למרחוק כמו כוורת פראית של דבורי בר, טיילת רחבה ומדהימה, מסעדות מהודרות, דיסקוטקים סואנים, אצטדיון הכדורגל הגדול בעולם, בתי ספר לסמבה, קוקסינלים גדולי- שדיים שנופחו בעזרת הורמונים וסיליקון, יצאניות יפהפיות משני המינים, חתיכות זעירות ביקיני, פולחנים אפרו-ברזילאים, איים טרופים ואיזושהי חושניות עסיסית הקוראת תיגר מכל עבר;  מהמולטיות יפות הרגליים, מהמועדונים, מהמוסיקה, בעצם מכל מקום.  חלק מקסמה של העיר היא חוסר הפורמאליות שלה.  בניגוד להרבה ערים גדולות, כל התושבים, מכל שכבות האוכלוסייה, מבלים באותם מקומות ורוחצים בחופים הידועים בעולם, במחיר של כרטיס אוטובוס.  העיר כמעט נעדרת גזענות ואפליה על רקע של צבע, מין או דת.  קל מאד להתיידד עם הברזילאים שופעי החיוכים.  המטייל מוצא עצמו פעמים רבות, מיסב לשולחן אחד ולוגם 'שופי' (בירה מחבית) עם אנשים שזה עתה הכיר, או מפזז במחול סמבה יחד עם נערות שפגש באוטובוס.  ריו היא מיקרו קוסמוס של ברזיל כולה והיא מאפיינת את ברזיל יותר מכל, מתקשרת אליה אסוציאטיבית, ומגלמת בעצמה את יופייה ואת כיעורה.  ברזיל, שקיבלה את שמה הודות לעץ אדמדם בעל גון של גחלת – ברסה – (brasa) בפורטוגזית - הייתה המושבה החשובה ביותר של פורטוגל, ומשמרת במבניה, ברחובותיה ובתרבותה, הרבה מטעמה של התקופה הקולוניאלית.  ברזיל הינה כור היתוך של גזעי הלבן, השחור והאדום, שיחד עם תוספות קטנות של השמי והצהוב, יצרו לא סתם תערובת מרתקת, אלא תרכובת, היינו, משהו חדש, אחר.  הברזילאים הם סימפוניה של צבעים.  לא רק שחור, אדמדם ולבן אלא כל מה שנוצר מהמיזוג ביניהם.  כך, הצלבה של אינדיאנים ולבנים יצרו את ה'קבולקו' (Cabolco), המוכר גם כ'מסטיזו' (Mestizo); האינדיאנים והשחורים יצרו יחד את ה'קפוזו' (Cafuzo); אירופאי כהה הוא 'מורנו' (Moreno); כושי חלק שיער הוא 'קאבו ורדה ( Cabo Verde); המוכרים מכולם הם ה'מולטים' (Mulatos), פרי המיזוג בין לבן לשחור.  מולטי, זאת אומרת עשרות גוונים ובני גוונים של חום.  כל מה שנמצא על הסקאלה, שבין טיפת חלב בקפה לבין טיפת קפה בחלב.  בריו אפשר להיתקל בגבירות לבושות הדר, היוצאות מן הכנסייה ומגישות דורונים לאלת הים.  בברזיל, טקסי מאגיה מתקיימים בכנסיות - הנצרות מעורבת היטב בעבודת אלילים.
 
בעיר העתיקה של ריו
 
ריו דה ז'נרו  היא כאמור ברזיל במיטבה.  טיול של נוף, אנשים, תרבות ופולקלור.  עבור רבים היא "מחלה" מדבקת.  יש הנדבקים בה מרחוק, במגע עם הכדורגל שלה, הקפה שלה, ובייחוד המוסיקה שלה.  לאחרים זה קורה נוכח היפהפיות הקוראות תיגר מן הפרוספקטים של חברות התעופה.  לי זה קרה פעם ראשונה, כשראיתי את פלה, התגשמות החלום הברזילאי, מבקיע שער לעיני מאתיים אלף צופים אחוזי אקסטאזה, כשמצלמת הטלוויזיה מדלגת מאצטדיון המאראקאנה אל הישבנים החטובים של החתיכות המשתזפות בחוף קופקבנה.  אולי זה בעצם קרה לי קודם, כששמעתי את עצמי מפזם את שיר הדייגים "כשספינתי תשוב מים...", כשברקע מתנגנות מלים מוזרות של שפה קטיפתית לא מובנת.  אולי הייתה זו תחושת העצב המתקתק העולה מתוך "ים המוות", ספרו האלמותי של ז'ורז'ה אמאדו, או מ"אורפאו נגרו", סרטו של מרסל קאמי.  לכל אחד יש את ברזיל שלו.  עבור אחד זו ה 'בוסה- נובה' - המוסיקה הרומנטית משהו, סכרינית משהו, שכבשה את אירופה בשנות השישים, וגדול יוצריה תום ז'ובים; עבור אחר היא מוסיקת ה'טרופיקליה' (טרופיקל), שמרדה ב'בוסה נובה', וזמרים צעירים כמו ז'ילברטו ז'יל, שחיפש את השורשים האפריקאים, או סערת החושים שמעוררת גל קוסטה, או אולי המוסיקה הבהיאנית הפולקלוריסטית של דוריוואל קאימי.   עבור כמעט כולם, ריו היא גם החגיגה הגדולה בעולם.
 
 
ריו, כמו ברזיל כולה, היא לא רק אלו.  ברזיל הינה ארץ כאובה.  ארץ שהניגודים שבה אינם רק בין שחור ללבן, בין סמבה לבוסה נובה, אלא גם של פערים חברתיים, הזועקים בכאב גדול, יותר מבכל ארץ אחרת בדרום אמריקה.  ברזיל היא ארץ מושחתת, מנוונת ומנוונת.  ארץ שלחם חוקה הוא השקר, השוחד והשלמונים.  מנטאליות ברזילאית היא גם קצב הפועם בעורקים, ומביא לכך שכושית עתירת בשר ועמוסת סלים תחייך בפה חסר שניים ותתחיל לנוע לקצב הסמבה.  מנטאליות ברזילאית היא גם להבין שכולם משקרים לכולם, מנהג המונית ועד לפקידי חברת התעופה.  לעיתים, נדמה כי יש הקבלה בין גודש הדימויים והסמלים בספריו המאוחרים של ז'ורז'ה אמאדו,לבין עודף לחיצות הידיים והטפיחות הברזילאיות על שכם הבאים, במקום משהו אמיתי.  ברזיל היא עימות מתמיד של תחושות, נוכח הקוטביות הבולטת כאן כל כך: תעשייה אדירה מול נחשלות וניוון, תנופת פיתוח וקידמה מול חוסר יעילות משווע.  אני מוצא את עצמי מאריך בדבריי אודות ברזיל כולה, משום שמה שנכון לגבי ברזיל נכון שבעתיים לגבי ריו.  זוהי היא ברזיל במיטבה; היא גם ברזיל ב"מירעה".  ריו מעוררת תחושות אמביוולנטיות עזות ומבלבלות, סוחפות ומקוממות.  בתי המיליונרים ברובעי המגורים איפנמה וברה, נמצאים רק מעט נמוך יותר מה"פאבלות" (Favelas) - משכנות העוני הקורסים על ההר.
 
הקתדרלה של ריו
 
שם לא מוצאים דוכני מיץ פירות, לא חנויות תקליטים וגם לא מולאטיות חטובות.  שם יש בתים מטים ליפול, ילדים רעבים ופשע הולך וגובר.  התייר הצופה במפרץ הענק, מתבונן בהרים עתירי הירק, בשכונות הצבעוניות המטפסות לגובה, ברחובות הסואנים ובלשונות הים הכחלחלות, מרגיש חיש קל שהוא שיכור מהדר ויופי, נסער מהמיניות השופעת בכל מקום, גם אם היא ויזואלית יותר מאשר פיזית.
טיול בריו הינו לפחות שבוע של שיכרון חושים, של תצפיות מרהיבות, של שייט במפרץ ושל שוטטות אין סופית בשכונות המופרדות ע"י צוקים, ובמרכז הסואן.  שוטטות שאין כמותה להמחיש את הקצב הבלתי נתפס של העיר.
ריו היא בירתה האמיתית של ברזיל.  כמובן, מאז שנות ה- 60, הבירה הרשמית היא ברזיליה, שם שוכנים הפרלמנט, בית המשפט ומשרדי הממשלה.  שם גם עובדים, בעל כורחם, הפקידים רמי הדרג, שבכל הזדמנות חוזרים לריו.  סלבדור שבבאהיה, היא הבירה הפולקלוריסטית; סאן פאולו היא מרכז העצבים, וליבה התעשייתי של המדינה; אך העיר, בהא הידיעה, היא ריו דה ז'נרו.  העצלות הברזילאית ששמעה יצא למרחוק, היא בחלקה רק מיתוס - היא איננה נכונה לגבי סאן פאולו ונכונה מאד לגבי ריו.  ה"קריוקה" - אנשי ריו - תורמים למיתוס ומאדירים אותו, בהכריזם בחיוך: "פאוליסטה טרבלייה, קריוקה גנה",קרי: "איש סאן פאולו עובד ואיש ריו מרוויח"...   לעיתים נדמה כי ב- 12:00 בצהריים מחצית מן העיר הולכת לים, בעוד המחצית השניה חוזרת מן הים.  ליצני העיר מספרים, כי הצלוב עומד על הקורקובדו כשידיו פשוטות לצדדים, משום שהוא ממתין: כאשר הקריוקה הראשון יתחיל לעבוד בריו, הוא ימחא כפיים...
 

סיור רגלי
האפשרויות לטיולים רגליים הן עצומות.  אפשרות מומלצת, המשלבת הליכה עם רחצה בים, היא לאורך החופים: החופים המפורסמים הם אלו של קופקבנה, איפנמה, ולבלון (Leblon).  המים עצמם אינם העיקר.  נהפוך הוא, הם אינם נקיים מאד ולעתים קרובות סוערים.  בחופים אלו האטרקציה העיקרית היא מה שקורה על החוף.  לכאן באים בעיקר לראות ולהיראות.  זה המקום לפגוש את היפהפיות המופיעות בפרוספקטים של "ואריג", חברת התעופה הלאומית.  זה המקום לראות את הצעקות האחרונות באופנת בגדי הים, כמו משולשים זעירים בקדמת החוטיני או מדבקות צבעוניות על הפטמות, במקום חלקו הישן והמוכר של הביקיני.   חוף יפה יותר הוא סאו קונראדו (Sao Conrado), המוכר יותר בשם "חוף פפינו" (Praia do Pepino).  חוף זה, המרוחק יחסית מהעיר, הוא מקום מפגש של אופנוענים, גולשי אוויר הנוחתים מן ההרים, ו"זרוקים" למיניהם.  אפשרויות אחרות לטיולים רגליים קיימות בפארק טיז'וקה, ומשלבות הליכה בטבע, צמחייה טרופית יפה, ותצפיות משכרות.
ריו ידועה בעיקר בחופים ובתצפיות מההרים שמסביבה, אבל ריו היא הרבה יותר מכך.  יש בה מוזיאונים, מבנים קולוניאליים, כנסיות, ומקומות בהם אנשים מתכנסים.  גם בבארים ובמסעדות, אך גם בפינות הרחוב.  נמליץ כאן לסייר ב-"Centro”  - המרכז הקולוניאלי של העיר.  במרכז ריו דה ז'נרו ניכר השילוב בין חדש לישן, בין שקט לסוער.  זהו מקום בעל אווירה מיוחדת, שיש בו הרבה מה לראות אך בעיקר מה להיות.
 
 
נתחיל את הסיור ב Praça Floriano-, הלוא היא הכיכר המרכזית בשדרת ריו ברנקו (Rio Branco - תחנת המטרו או האוטובוסCinlândia ).
זהו לב ליבה של ריו דה ז'נרו, וסביבו מבנים מרשימים.  כאן מתגלית חזות אחרת של העיר, שונה מזו של הטיילת בקופקבנה - חזות  רצינית ומעוררת כבוד.  כדאי מאד להגיע הנה בשעת הפסקת הצהריים (12:00-14:00), עת בתי הקפה הומים אדם, ובעיקר לאחר שעות העבודה, כשהרחבה מלאה בלוגמי בירה, נגני סמבה ווכחנים פוליטיים, בסגנון ה"הייד פארק".
לא מומלץ להסתפק בצילום.  אחד המקומות הטובים לפגוש את ה'קריוקס' הוא בבארים.  האווירה משוחררת, האנשים החביבים בלאו הכי, נפתחים בקלות יתר והשיחה קולחת, גם אם בתנועות ידיים.  המונח המקובל בריו איננו תמיד "בארים", אלא "ביישוס" (Baixos) היינו, ריכוז קטן של בארים ובתי קפה.  מרבית הכיסאות ב'ביישוס' הם בחוץ, תחת כיפת השמים, דבר המאפשר התבוננות ב"סרט" המרתק של חיי הרחוב.  הכיכר מאכלסת בדרך כלל אמנים, נואמים ופעילי מפלגות.  רובם מתקבצים על מדרגות המבנה העתיק של (Câmara Municipal).  אף פעם לא משעמם כאן.
סמוך לכיכר, לכיוון המפרץ, נמצאת כיכר מהטמה גאנדי (Praça Mahatma Gandi), ובה מונומנט שניתן במתנה מממשלת הודו ב-1964.  מאחורי הכיכר, מעבר לכביש, נמצא המוזיאון לאומנות מודרנית (Museo de Arte Moderna).   המבנה איננו מזמין בחיצוניותו ונראה כהאנגר ענק, ותוכנן על ידי מתכנן הערים בורלה מארקס (Burle Marx), אשר התפרסם בתכנון העיר ברזיליה.  המוזיאון לא תמיד פתוח.  כדאי להתקשר ולתאם ביקור בטלפון מס' 2102188.
 
 
נשוב רגלית לכיכר פלוריאנו.  נחצה את שדרת ריו ברנקו אל הספרייה הלאומית (Biblioteca Nacional).  הספרייה נבנתה בשנת 1910, בסגנון  ניאו קלאסי, עם השפעה צרפתית בולטת.  המקום פתוח למבקרים ובדרך כלל מוצגות בו תערוכות.  המבנה המרשים ביותר הוא התיאטרון הלאומי (Teatro Municipal), משכנה של האופרה של ריו.  התיאטרון נבנה בשנת 1905.  המקום סגור בדרך כלל, אבל אפשר לבקר בבאר ובמסעדה של הקומה הראשונה, שנבנה בשנות ה-30, ומכוסה באריחי חרסינה יפהפיים.  אחת המסעדות הקלאסיות בריו היא Cafe do Teatro, המשמרת את אווירת הימים הטובים ההם.  המסעדה בת השבעים, נראית כאילו יצאה זה עתה משנות השלושים.  במקום נהגו להיפגש רוזניה ושועיה של ריו, לאחר הצגת התיאטרון.  המקום מגיש ארוחות צהריים בלבד, לצלילי פסנתר.  סגור בסופי שבוע.  כתובת: Avenida Epitacio Pessoa 1244 (מתחת לתיאטרון העירוני); טל' 2626164.  משם נפנה לאורך שדירת ריו ברנקו אל המוזיאון הלאומי לאומנויות יפות (Museo Nacional de Belas Artes).  זהו מוזיאון האמנות החשוב בריו, ובו למעלה מ- 800 יצירות.  החלק החשוב ביותר הוא: A Galeria de Arte Brasileir (הגלריה לאמנות ברזילאית), ובה אוסף חשוב של יצירות בנות המאה ה- 20, וביניהן 'Cafe' של קנדידו פורטינרי (Candido Portinari).
כתובת:   .Avenida Rio Branco 199טלפון: .2400068
שעות פתיחה: ימים ג'- ו' בשעות 10:00-18:00.  בימי שבת וראשון בשעות .14:00-18:00
דמי כניסה: $2.
נשוב אל מאחורי התיאטרון ונלך אל המדרחוב 13 de Mayo, ובו דוכנים נפלאים למכירת מיץ טבעי .
 
 
מיצים
בפינות הרחוב ניצבות חנויות ענק לממכר מיצי פירות טבעיים, בסגנון "בית הפרי" המוכר אצלנו, עם עושר גדול הרבה יותר של מיני פירות, עם אווירה מיוחדת, וקשת של טעמים.  הסומו (Sumo) הוא מיץ פירות מדולל במים, בטעם שמיימי, מעורבב עם סוכר וקרח.  מי שמעדיף את המיץ טבעי, ללא סוכר וקרח, יבקש מהמוזג: "סם אסוכר אי ג'לו" ("sem acucar e gelo"), או פשוט יותר: "נטורל" ("natural").  מי שחושש ממעט מים במיץ, יכול לבקש אותו כשהוא מדולל בחלב, ונקרא ויטמינה (Vitamina), ולטעמי גם טעים יותר.  מיצי בננה ואבוקדו ממש מתבקשים להתערבב בחלב.  מרבית הפירות טעימים מאד עם חלב, למעט אננס, שהוא חמוץ מדי.  דרך נוספת להמנע ממים, היא לערבב את הפירות במיץ תפוזים - אידיאלי במיוחד עם אננס, גזר ופפאיה.  מיץ סלק מעורב בגזר ותפוזים, פופולרי במיוחד בריו.  המחיר: כ-2$ לכוס משקה.  משקה זול יותר הוא מיץ קנה-סוכר, הנקרא קלדו דה קאנה (Caldo de Cana), הנסחט מול עיניי הלקוח.  מתוק מאד.  כדאי לנסות חלב קוקוס, הנקרא כאן "אגווה דה קוקו"  ( Agua de coc) - זהו משקה שהציון הגבוה ביותר המגיע לו הוא "סביר",  אך הוא מזין מאד ומוגש היישר מתוך הפרי.  כדאי לבקש אותו "'ג'לאדו" (gelado), דהיינו, היישר מן המקרר.  המשקה החביב על הקריוקה הוא אסאי (acai), מיץ חמצמץ המגיע מפרי אמזוני, בטעם גרגירי יער.  את המיץ מערבבים באבקת גווראנה.  מומלץ לאחר שתייה מרובה או אכילה כבדה.  "מגה בומבה" הוא משקה כזה כשהוא מעורבב עם ביצת תרנגול הודו.  אפשר להימנע מן ההתנסות הזאת.
 
 
חזרה ל- 13 de Mayo עד סופו.  נגיע לגבעה ועליה כנסייה יפה Convento de Santo Antônio.
מבנה מרשים בסגנון בארוק, שנבנה ב-1608, דבר העושה אותו למבנה העתיק בריו.  המקום מושך את רווקות ריו בבואן לבקש להן בעל.  המזבח בנוי מעץ סגלון ומעוטר באריחי חרסינה פורטוגליים כחולים.  נצא מן הכנסייה החוצה ונפגוש מולה גורד שחקים רבוע ומרשים – משרדי חברת הנפט Petrobas.  לצדו הקתדראלה העירונית החדשה (Catedrala Metropolitana).  נבנתה בשנים 1964-1976, במקום בו ניצבה בעבר גבעת סאו אנטוניו, אם-כי טרם הושלמה.  זהו מבנה מודרני, מבית היוצר של אסכולת נימייר.  [קרלוס נימייר הכניס לברזיל ולעולם כולו, סגנון חדשני של בנייה.  אמנם, מרבית יצירותיו נמצאות בעיר הבירה ברזיליה, אך רישומו ניכר גם בריו, כך למשל ה-סמבודרומו - הטריבונות של הקרנבל, או מלון נסיונל (Nacional), הנמצא בשיפוצים ובולט בצורתו הגלילית.  המלון נמצא בחוף היפה של רובע סאו קונרדו, והוא בעיני אחד המבנים המעניינים בעיר].
זהו מבנה חרוטי (קוניקלי) מרשים, המכיל 20,000 מתפללים, ומפורסם בארבעה ויטראז'ים מקסימים.
כתובת: בהצטלבות שדרות  Chileו.Paraguai-
שעות פתיחה: ימים ב'- ו' בשעות  12:00-18:00 ו- 13:00-18:00.
בסופי שבוע:08:00-12:00
 
 
מכאן,  ניתן ומומלץ לבצע גיחה לשכונת סנטה תרזה (Santa Teresa).  זוהי שכונה קולוניאלית ציורית להפליא.  בעבר הייתה שכונת עוני, וכיום מקום משכן לאמנים ובוהמיינים.  מעין פרבר פנימי הממוקם על מספר גבעות מדרום-מערב למרכז העיר.  שכונת סנטה תרזה איננה רק יעד מועדף מבחינת האווירה והתצפיות, אלא גם מבחינה ארכיטקטונית.  השכונה היפהפייה נחשבת למקום הקריר ביותר בעיר.  בשכונה זו בנויים בתים בסגנון קולוניאלי בני המאה ה-19, עם רחובות מרוצפים המתפתלים בעיקולים חדים, עצים וגנים.  כל בית בשכונה משמר את אווירת המאות הקודמות, בתוספת שיפוצים בעלי השראה.
הדרך הטובה לבקר בה היא באמצעות  Bondinho- חשמלית מסורתית הפתוחה משני צדדיה, עליה תלוי, דרך קבע, אשכול צפוף של בני אדם.  החשמלית הציורית יוצאת מתחנה הנמצאת ב-  Centro, בAvenida Republica de Chile-, (שדירת הרפובליקה הצ'יליאנית), סמוך ל- Arcos da Lapa-  (האקוודוקט הישן), מעליו היא עוברת.  הפבלות הבנויות על המדרונות שמתחת, הפכו את המקום לאזור של פשע.  נערים צעירים נוהגים לעתים לקפוץ אל החשמלית ולחטוף משהו.  מומלץ מאד לבקר, אך יש להיזהר ולהימנע מלקחת דברי ערך.
 
 
נשוב ב- Avenida Republica de Chile-, נחצה אותה ונמשיך לRua de Carioca-, רחוב שעוצב במאה ה- 19, ולאורכו  נמצאות חנויות מהודרות, מהיפות בריו.  כך למשל, חנות לממכר גבינות המיוצרות בהרי מינאס ג'ראיס, חנות יין המיוצר במדינות הדרום, חנויות תכשיטים ועוד.  ברחוב זה, במספר 39, נמצאת מסעדת Bar Luis, מקום טוב לארוחת צהריים או כוס בירה.  זו המסעדה הוותיקה בריו - נפתחה בשנת 1887 - ומתמחה באוכל מרכז-אירופי.  בקצה הבלוק נמצא Cinema Iris, מבנה התיאטרון המרשים בעיר, ומאחוריו כיכר טיראדנטס (Praça Tiradentes), כיכר מרשימה, הקרויה על שם הגיבור הלאומי, והייתה פעם לבו של החלק המהודר ביותר בעיר.  בצידה השני של הכיכר, ממול - נמצא תיאטרון ג'ואה קאטאנו (Teatro Joâo Caetano), ולידו תיאטרון קרלוס גומז (Teatro Carlos Gomez), שם מועלות הצגות ומופעי ריקוד.  באזור רחובות צרים ולאורכם בתים קולוניאליים יפים.  כדאי לשוטט לאורך רח' Buenos Airea הסמוך עד פארק Campo de Santana, שהוא פארק גדול ויפה.  בפארק הזה הכריז המלך פדרו הI-, על עצמאות ברזיל מפורטוגל.  [בריו יש הרבה מאד ריאות ירוקות.  העיר שופעת צמחייה.  מבט חטוף במפה ימחיש את מספרם הרב של הפארקים והגנים הציבוריים.  אפילו ב ,Centro- ליבה ההומה של העיר, קיימים כמה גנים, חלקם גדולים מאד].  נשוב דרך רחוב Rua da Alfândega השקט יחסית, או דרך שדירת Presidente Vargas ההומה, עד לשדרת Rio Branco.  מומלץ מאד ללכת להציץ ב-  Confiteria Colombo, אשר ב-Rua Gonçalves Dias 34 ,  ליד תחנת המטרו ,Carioca רחוב אחד מקביל לריו ברנקו.  בית הקפה נוסד ב- 1894, והוא משמר את אווירת המאה ה- 19.  מקום זה הוא יותר ממקום לשתות קפה.  הוא מוסד, אתר היסטורי.  בנוי כפי שנראו היכלותיה של וינה בימי זוהרה.  אולם ענק, קשתות תומכות, משקופי עץ מעוטרים, ציורים בסגנון "הימים ההם".  גם אם ייחודו של המקום הוא בעיצובו ובאווירתו, הוא מגיש קפה נפלא ועוגות מצוינות.  הכל נראה כאילו לקוח מתוך סרט.  המקום פתוח בשעות 09:00-18:00.
 
קונפיטוריה קולומבו
 
נחצה את שדירת ריו ברנקו, דרך רחוב Rua da Assembléa או 7 de Setembro המקביל לו, עד ל- Praça 15 de Novembro, שסביבה כמה מבני דת מרשימים בסגנון הבארוק, כמו מנזר סאן אנטוניו (Convent de Santo Antonio) ומנזר סאו בנטו (Monestario de Sao Bento).  במרכז הכיכר מונומנט שנבנה ב-1789 ושוק עבודות-יד.  בצדה הדרומי של הכיכר נמצא הארמון Palacio Imperial, שהיה בעבר מקום מושבו של המלך ומושב הממשלה.  ממול, יוצאות הרחפות והמעבורות לעיר ניטרוי (Niteroi).  ההפלגה אורכת 15 דקות והספינות יוצאות בתדירות גבוהה.
ניטרוי היא עיר לא גדולה מצדו השני של המפרץ.  העיר, שנוסדה בשנת 1573, שימשה בירת מדינת ריו דה ז'נרו, כשהעיר ריו היתה בירת ברזיל כולה.  אפשר להגיע גם בגשר מרשים, שאורכו כ- 15 ק"מ.  אפשר לבקר בכנסיית בואה ויאז'ם (Boa Viagem) היפה, שנבנתה במאה ה- 17 על אי קטן בסמוך לחוף, ובמצודת סנטה קרוז (Forte Santa Cruz), שנבנתה בשנת  1555 וחולשת על מבואות המפרץ.  אך סך הכל, זוהי עיר אפורה למדי, והעניין העיקרי שהיא מציעה למטייל הוא המראה של ריו.
אפשרות נוספת היא הפלגה אל האי החביב פקטה (Paquetá), היפה מבין איי- מפרץ גואנאבארה.  האי מלא בברזילאים נופשים, הרכובים על אופניהם או על גבי כרכרות (אסור להכניס מכונית); לוגמים קשסה או סועדים באחת ממסעדות הדגים.  חופיו היפים של האי עמוסים בסופי שבוע, עד להתפקע.
כמאתיים מטרים דרומה לשם נמצאת מסעדת אלבה מאר (Alba Mar), בבית קיץ ירוק.  שווה להגיע בשביל הנוף ומאכלי הים.  המנה המומלצת היא דג בחלב קוקוס.  מחיר ארוחה מתחיל מ-  20$.  כתובת מדוייקת: Marechal Ancora 184 (טל': 428248).  שעות פתיחה: ימים ג'-שבת,  החל מ- 11:30 עד 22:00.  בימי שני מהשעה  11:30 עד  4:00  לפנות בוקר.
בימי שבת מוקם במקום שוק העתיקות (Feira da Antiguidades).  השוק פתוח בשבתות בלבד, בשעות  17:00-10:00.  במקום מוכרים כלי חרסינה וקריסטלים מראשית המאה, שטיחים, ציורים ותכשיטים.  המחירים גבוהים, היכונו למיקוח עיקש.
 

01bright

01bright

01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife