• Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • 04bright
  • Show Image

01bright 01bright

01bright

הקרנבל של סלבדור בהיה - ברזיל - כתבתו של גילי חסקין

טייל ותיק עם ניסיון תרמילאי ברחבי העולם; מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות; שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה ב"החברה הגאוגרפית - נאות הכיכר", ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות; הגיש פינות ברדיו; כתב וצלם במגזין "מסע אחר" ובמגזינים נוספים. ב-1989 פרסם יחד עם שרון טלמור, את הספר "תורכיה הקלאסית - מדריך קל למטייל". ב-2006 פרסם את ספרו "שבוי בקסמה", שהוא סיפורה של הודו, אהבתו וסלידתו. טיולים מאורגנים בהדרכתו של גילי ואתר הבית : http://www.gilihaskin.com/
 
הנמל של סלבדור. צילום: גילי חסקין

הקרנבל של ריו דה ז'נירו הוא אמנם המפורסם והמיוחצן מכל הקרנבלים של ברזיל, אבל הוא אינו היחיד. הקרנבל של מנאוס מתרפק על המורשת האינדיאנית, זה של סאן פאולו הוא הילולת רחוב המונית, אבל הקרנבל של סלבדור בבאהיה נחשב לגדול ביותר בעולם. מיליון וחצי בני אדם רוקדים יחד, בקרנבל רחוב סוער, חג של קצב, מין ואלימות.
כיכר פלוריניו (Peloriňo) בסלבדור, בירת באהיה שבברזיל, קושטה בפרחי נייר, פרפרי בד ענקיים, מנורות צבעונית ומסיכות גדולות.  במרכז הכיכר, כמו בפינות נוספות בעיר העתיקה, הוצבו בובות ענק, ובין אלפי החוגגים הילכו בובות בגובה שלושה מטרים, קבוצות רוקדים, לוליינים ומתופפים, דראג-קווינס בתלבושות צעקניות, נערות עירומות למחצה ששדיהן כוסו בפירורים מוזהבים ואנשים מחופשים כפרודיה על דמויות ידועות מהחיים הציבוריים של באהיה.  כולם שתו אלכוהול, רקדו, חוללו או החליפו כוח לקראת סיבוב נוסף. בשולי בתי הקפה קרסו כמה אנשים, שכמות הקשאסה (משקה אלכוהולי העשוי מקנה סוכר) שלגמו היתה מעל לכוחותיהם.  הקרנבל של באהיה כבר היה בעיצומו.

חוגגים בכיכר פלוריניו. צילום: גילי חסקין

עד לפני זמן לא רב היתה כיכר פלוריניו מרכז של אלימות ופשע; העזובה והדלות ניכרו בכל פינה.  לפני כמה שנים עברה העיר מתיחת פנים:  הסמטאות נוקו, הקירות נצבעו בשלל גוונים וצצו חנויות, מסעדות, ברים וסדנאות אמנים.  גם הקרנבל שינה את פניו. הוא נהיה מסודר יותר, נשלט יותר, נקי יותר. את מקום שלוליות השתן הענקיות שצחנתן עלתה למרחוק תפסו בתי שימוש ניידים, ושוטרים חמורי סבר מפגינים נוכחות בכל פינה.
יש סיבות רבות להשקעה הזו.  בכל ברזיל, הקרנבל הוא גורם ראשון במעלה במשיכת תיירים.

צילום: גילי חסקין

הוא גם שיאה של חגיגת הפולקלור הלאומית, שבה משתתפים 150 מיליון תושביה של הארץ הענקית.  אופיו של הקרנבל באזורים השונים משקף גם את ההבדלים באופיים של חבלי הארץ.  הקרנבל המפורסם בריו דה ז'נירו הוא תחרות מאורגנת של בתי ספר לסמבה, מסיבות נוצצות לעשירים וקודם כל – ביזנס.  הקרנבלים של הנורדשטה (Nordeste), צפון-מזרח ברזיל, נושאים אופי של הילולת רחוב המונית. לפני כעשור החלו פרנסי העיר סאן פאולו להשקיע בקרנבל משלהם, ובשנים האחרונות עולה גם קרנו של הקרנבל במנאוס (Manaus), קרנבל מקומי המתרפק על המורשת האינדיאנית של חבל האמזונס. הקרנבל בסלבדור נחשבסוער, חם, המוני ופרוע במיוחד. רוב התושבים מתרכזים בעיר העתיקה או בשכונה הסמוכה לים, פארול דה בארה; היתר נשארים לרקוד בשכונותיהם.

בניגוד לרושם המתקבל לעיתים, הקרנבלים, גם זה של ריו דה ז'נירו, אינם רק הצגה עבור התיירים.  בראש ובראשונה הם חג לאומי,  משמש גם למטרות חברתיות. כל נער מנערי הפאבלות (Favela, שעונות עוני) בעיר מתכונן לילות כימים לרגע הגדול של התחרות, ובתי הספר לסמבה משקפים גם הלכי רוח חברתיים.  ך, למשל, תנועת "ריו השחורה", שפעלה בעיר בתחילת שנות השבעים בזיקה לתנועת "הכוח השחור" בארצות-הברית. התנועה עודדה את השחורים לחזור לשורשים האפריקאיים בלבוש, בתסרוקת ובמוסיקה ולשמר את זהותם הייחודית.
ארץ טרופית יפה?
מספר ימי החופשה בברזיל הוא מן הגבוהים בעולם.  חגים הקתוליים, הקרנבל וכמובן הכדורגל – הספורט הלאומי, שמצוין כחג לכל דבר במסגרת משחקי הגביע הלאומי – כל אלה פועלים להרגעת עימותים חברתיים ולטשטוש אופייה המקוטב של החברה הברזילאית.  בברזיל שורר דו-קיום מתוח, לעיתים אומלל, בין שתי חברות:  לאורך החוף – הציוויליזציה העירונית, שהיתה נתונה להשפעה עמוקה של התרבות האירופית; ובפנים הארץ – התרבות הכפרית, זו של עניי החברה כולה, שנחשבו לנחותים על ידי האליטות.

סלבדור נמצאת במרכזו של הנורדשטה, חבל עני הכולל גם את המדינות פרנמבוקו (Pernambuco), סארה (Ceara), ריו גרנדה דו נורטה (Rio Grande do Norte) ועוד.  סלבדור, בירתה של באהיה, היא אחד המרכזים העירוניים העניים ביותר במדינה.  כאן ניטעו המטעים הראשונים של קנה הסוכר, לכאן הובאו העבדים השחורים וכאן עוצב למעשה הפולקלור הברזילאי.  באהיה מנפצת את המיתוס הרווח על השוויון הבין-גזעי בברזיל, שהוא ביטוי למשאלות לב יותר מאשר שיקוף של מציאות.  בסלבדור חיים כשני מיליון וחצי תושבים, יותר מ- 70 אחוזים מהם שחורים; אבל במועצת העיר, 32 מ-35 החברים הם לבנים.  אליטה לבנה שולטת בעיר, כמו במדינת באהיה כולה (בניגוד לחלקים אחרים של ברזיל, שם האוכלוסייה הלבנה מהווה את הרוב), מהרשות השופטת, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת ועד שדרני הטלוויזיה וחברי הסגל באוניברסיטה.  השכיר הברזילאי השחור משתכר בממוצע מחצית ממשכורתו של ברזילאי לבן.

צילום: גילי חסקין

כשחברים משתפכים בגעגועים אל הארץ הטרופית היפה הזאת, אל השפה הקטיפתית, המוסיקה הפועמת בעורקי תושביה והאחווה השוררת בכל מקום, אני רוצה לשלוח אותם אל האלגדות (Algadas), שכונות העוני העומדות במים, בשולי סלבדור.  שם, נוכח הילדים המבוססים במי אפסיים, בכי התינוקות הרעבים והזעם הנשקף מעיני הנערים, קל להבין את תפקידו של הקרנבל כפתיחת שסתום לשחרור לחץ ותסכול.  ככל שהם רעבים יותר, הם רוקדים יותר; ככל שהם עניים יותר, הם שמחים יותר.

האלגדות - משכנות עוני בסלבדור. צילום: גילי חסקין

נזיר ישועי בן המאה ה- 18 אמר על העבדים דבר שעדיין מתאים לאוכלוסיה השחורה של סלבדור:  "אל תמנעו מהם לבחור לעצמם מלך ולשיר ולרקוד כאוות נפשם בימי חג מסוימים בשנה".  הקרנבל הוא האירוע היחיד, בצד משחקי הכדורגל, שבו עניים מתערבבים בעשירים, והוא מאפשר להם לשחרר קיטור באופן שנשלט למעלה.  זאת גם הסיבה לכך שהקרנבל של סלבדור מזוהה יותר מכל הקרנבלים עם פריקת עול; בהתאמה, זהו הקרנבל הגובה את מספר ההרוגים הגבוה ביותר מדי שנה.
המלך השוטה וחגיגות האביב
הקרנבל של סלבדור נפתח יום לפני הקרנבלים בשאר חלקי המדינה.  יום זה מוקדש ל"מוֹמוֹ", המלך השוטה, המובל בראש משט של סירות היוצא אל הים ומוכתר שם כמלך הקרנבל.  בעבר, ראש העירייה נהג לצאת בסירה מקושטת ולהפקיד את מפתחות העיר בידיו של המומו, שהופך למלך העיר לחמישה ימים.  בשנים האחרונות השתנה המנהג היפה הזה וראש העירייה מעדיף ערוך את טקס מסירת המפתחות במלון בלב העיר.
מיד לאחר מכן מתחילה האכסטזה ברחצה הנערכת ליד הנמל הישן ובמסיבות ריקודים המוניות על החוף.  את מקום התהלוכות האקסטרווגנטיות של ריו, תופסים בסלבדור ה"טריו אלטריקו" (trio eletrico) – משאיות שעוצבו במיוחד למשימה זאת וצוידו במערכות הגברה רבות עוצמה.  המשאיות עמוסות נגנים, זמרים ורקדניות. המוסיקה הרועמת מקפיצה את אלפי הצעירים ברחובות ואת הבלוקוס אפרוס (blocos afros) – קבוצות של רקדנים ונגני רחוב, הנעים בעקבות המשאיות.  לעיתים נשמעים גם שירי מחאה, ובשנים שלאחר סיום משטר הרודנות הצבאי ב- 1985, למשל, חזרה בשירים רבים הקריאה "השיבו לנו את השנים האבודות". קבוצה נוספת שבולטת ברחובות היא ההומוסקסואלים.  בשל אופיו כפורק מוסכמות חברתיות, היה הקרנבל לחגם של דראג-קווינס, טרנסקסואלים והומואים בורגנים, שיוצאים כולם במצעד מרשים ומפגינים את עצמם לראווה בגאווה.
הקרנבל הברזילאי התפרסם עד כדי כך שרבים סבורים בטעות כי מקורו באמריקה הדרומית.  הצלילים, הקצב וחלק מהתחפושות הם אפריקאיים, אבל שורשי הקרנבל אינם באפריקה ולא באמריקה, אלא דווקא באירופה. הקרנבל הברזילאי הוא קרוב לא רחוק של קרנבלים אירופיים, שגם הם אינם אלא גלגול של טקסי אביב פגאניים מהמזרח הקדום. חגיגות האביב הללו היו בעצם טקסי פריון, אשר נועדו להבטיח את התחדשות היבול בתום עונת החורף, שנתפסה כהיחלשות של רוח הצומח. אפילו הכתרת שוטה הקרנבל בסלבדור, המומו, היא שריד לחגיגות האביב הללו, שבהן נהגו להכתיר שוטה למלך ליום אחד, וכמה מקרים הוא אף הועלה קורבן להבטחת הפריון בעונה הבאה.

צילום: גילי חסקין

הכנסייה הקתולית השתמשה במסורות אלה, כדרכה, כדי להחדיר את חג האביב שלה, חג הפסחא, שבא לציין את העלאתו של ישו כקורבן וגם את קימתו לתחייה וחזרתו העתידית, כמו האלים הקדומים, המתים וקמים לתחייה עם מחזור העונות.  ב- 40 הימים שלפני הפסחא, ימי צום הלנט הנוצרי, אמור המאמין להזדהות עם סבלו של ישו על הצלב.  היום האחרון של הקרנבל הוא יומו הראשון של הלנט, הנקרא גם "יום ד' של האפר", ובו עוברים החוגגים מריקודים והילולות לתקופה של צומות וסיגופים.  אבל בתקופת ההילולות הכול מותר – להשתולל, לדחוף, להתחכך; לנערים מותר לצבוט באחורי נערות, לנערות מותר ללעוג לבחורים, לצבוט להם בפטמות ולחשוף את גופן בצורה פרובוקטיבית.  זוגות שהכירו זה עתה מתייחדים במלונות זולים ועל שפת הים.
חגה של אלת הים
עם ההתרופפות הזמנית של כבלי הדת והמוסר, יוצאות מן הארון גם המסורות האפריקאיות, הרוחשות בברזיל מתחת לקרום הדק של הקתוליות.  בברזיל חיה אמנם האוכלוסייה הקתולית הגדולה בעולם, אולם בבאהיה חזקה ביותר מורשת העבדות השחורה, ודת הרוחות האפריקאית שרדה בה בעיקשות רבה. הכוונה היא בעיקר לפולחני הקנדומבלה (Candomble) האפרו-ברזילאיים, הקרובים ברוחם לסנטריה (Santeria) של קובה ולוודו של האיטי.


באופן רשמי היתה ברזיל מדינה קתולית מאז שהשתלטו עליה הפורטוגלים במאה ה- 16, אבל בצד הקתוליות התקיימו בה כל העת דתות נוספות.  המוני העבדים שנחטפו מאפריקה והובאו לברזיל לעבוד במטעי קנה הסוכר אולצו אמנם להיטבל לנצרות, אבל המשיכו לקיים במחתרת את דת אבותיהם.  ב- 1818 היו מחצית מתושבי ברזיל עבדים שחורים, וב- 1850, השנה שבה הפסיקו לייבא עבדים, חיו בה כשלושה מיליון וחצי עבדים שחורים.  אין פלא שהפולחן והאמונות האפריקאיים חלחלו לקתוליות של חיי היום יום.  כך השתלבו אלים אפריקאיים עם קדושים של הנצרות האיברית ויצרו מזיגה חדשה ומרתקת של מה שמכונה בז'רגון האנתרופולוגי "אלים סינקרטיים".  האל האפריקאי בורא העולם, אושָלָה, התמזג עם ישו; אושוסי, אל הציד – עם ג'ורג' הקדוש, הורג הדרקון, ויְמַנְזָ'ה, אלת הים – עם הבתולה מריה.
התקופה שלפני הקרנבל מתאפיינת בסדרה של חגים ממוזגים שכאלה. יומו של סן סבסטיאן ב- 20 בינואר הוא גם יומה של אלת המים המתוקים, אושום, האשה השנייה של שנגו (אל הרעם והברק), והפֵסטה של הקדוש בונְפִים נערכת ב- 14 בינואר, יום חגו של קדוש הקנדומבלה אושלה.  באמצע ינואר, בתאריך בלתי קבוע, נערכת הפסטה דו ריבֵירה (Festa do Ribeiria), חג המוקדש לאורישות (Orixa) – אותן ישויות סינקרטיות, שלכל אחת מהן מקבילה קתולית, תחום שהיא שולטת בו ומאפיינים אחרים.
אחת האורישות המרכזיות היא ימנז'ה-מריה.  ימנז'ה היא אלת הים העולה מן הגלים, מלכתם של יורדי הים, ויש היחס מיוחד גם לאוהבים ולאמהות.  היא לובשת שמלה כחולה כים, רקומה בחוטי כסף כמו קצף הגלים. במערב אפריקה, מקום מוצאם שלרבים מהעבדים שהובאו לברזיל, לא היתה ימנז'ה אלה מרכזית כל כך, אך כאשר עלו העבדים על ספינותיהם של סוחרי העבדים, הם לא האמינו שיזכו לרדת מהן בעודם בחיים.  אלה ששרדו ייחסו את הצלתם לימנז'ה.  היום משתלבות חגיגות ימנז'ה (שיומה חל ב- 2 בפברואר) עם חגיגות הקרנבל, ובחגה פוקדים אלפים את מקדשה שברובע ריו ורמליו (Rio Vermalho) בסלבדור, רבים מהם בבגדים לבנים. הם רוקדים ברחובות, קונים מנחות לאלה במקדשה סמוך לכנסייה, ובשעות הצהריים יוצא משט של סירות מאזור השוק ללב ים, שם משליכים את המתנות השונות לים, לרצות את האלה.
"בחוץ נמשך הקרנבל על חוגגיו, להקותיו ותחפושותיו הססגוניות והמשעשעות", כתב הסופר ז'ורז'ה אמאדובספרו המפורסם "דונה פלור ושני בעליה". "כאשר צייתה קבוצת 'בני הים' במלוא תפארתה לשריקתו של קאמאפו ועצרה לפני 'בית הספר לאמנות הבישול טעם וריח' וכושית אנדרזה די-אושון, האוחזת בדגל מלכת המים, רקדה ריקוד מרהיב עין, פרצה דונה פלור בבכי. בשנה שעברה, כשמת ואדיניו, בעלה הראשון, בעיצומו של הקרנבל וגופתו היתה עדיין שרויה במיטת הברזל שבחדרה, הציצה דונה פלור בתחפושות מבעד לחלון ובלבה חיים ומוות גם יחד... היא לא הבינה את הסוד של השריקה, עצירת התהלוכה והתפתלויותיה של אנדרזה שהזכירו ספינה המחליקה על הגלים.  ימנז'ה, אלת הים, רקדה לה מול חלונה, ודונה פלור לא ידעה".

פצצות סירחון וכדורי בוץ
לא תמיד נראה הקרנבל בסלבדור כפי שהוא היום.  ראשיתו במועדונים, שהיו אכסקלוסיביים ללבנים בלבד, ומהם יצא אל הרחוב. הקרנבל בתחילתו נקרא "אנטרודו" (Entrudu, פריצת גדר).  לקראת מחצית המאה ה- 19, הפך הקרנבל לנחלת המעמדות הנמוכים בקרב האוכלוסייה האירופאית בברזיל. היה זה חג אלים, שרב היה בו השימוש בפצצות סירחון, בסילוני מים ובכדורי בוץ. במשך עשרות שנים התייחסו האליטות אל הקרנבל בסובלנות, כל עוד לא איימו עליהם היבטים מסוימים שלו. בשנת 1853 נעשה ניסיון להוציא את האנטרודו אל מחוץ לחוק, על אף שמעשית אי-אפשר היה להפסיקו. המבקרים טענו שהחוגגים עוברים את הגבול של כללי ההתנהגות הבלתי כתובים, כשהם מתיזים אל הקהל תערובות מטונפות של קמח, מים ולעיתים גם שתן.  ב"מלחמות קטנות" אלה השתתפו גם צעירים שחורים שהקפידו לתקוף רק שחורים אחרים; הצעירים הלבנים תקפו את כל מי שנקרה בדרכם.
 
כדי להתרחק מכל אלה, פרשה האליטה לאולמות תיאטרון ולמועדונים פרטיים, לחגוג את הקרנבל בצורה "מתורבתת" יותר.  ב- 1840 נערך נשף הקרנבל הראשון במלון "איטליה" בריו דה ז'נירו, מתוך רצון לחקות את הנשפים הגדולים של אירופה וכדי להרחיק את בני הטובים מהאנטרודו.  העניים יותר חגגו במועדונים שכונתיים או פשוט חוללו ברחובות, תוך כדי שתייה לשוכרה וביצוע תעלולים. ב- 1855 התארגן לראשונה מצעד הרחוב, אבל ייתכן שהשנה המשמעותית ביותר בהפיכת הקרנבל לאירוע המוני היא 1888, שבה נחקק "חוק הזהב", חוק שחרור העבדים.  הללו זרמו מן החוות החקלאיות אל הערים, שבהן התחולל באותה תקופה תהליך מהיר של תיעוש.  אלפים מתושבי הנורדשטה, עבדים משוחררים וחקלאים שסבלו מרעב, נעו לערים הגדולות ריו דה ז'נירו וסאו פאולו.  העבדים המשוחררים הביאו עימם לשם, בין השאר, את מסורת הריקודים האפריקאיים, הקצב ואחדים מכלי הנגינה, כמו גם את מסורותיהם הדתיות, שלא חדלו להחזיק בהן גם כשאולצו להתנצר. הגעתם של העבדים המשוחררים החריפה את הקיטוב המעמדי בערים הגדולות.  בני המעמד הגבוה, סוחרים לבנים בדרך כלל, המשיכו לחגוג את הקרנבל במועדוניהם המפוארים, אבל טענו כי מועדוני הרחוב של השחורים "משתלטים על החגיגות".
 
בינתיים, הלך והתגבש בחוצות סלבדור הקרנבל החלופי, שעתיד היה לרשת את המקורי. בסופו של דבר, עיצבו את אופיו ההגבלות על השלכת ביצים סרוחות, קמח ופירות רקובים, והקרנבל היצרי והאלים נעשה מעודן יותר. את השתן והפירות הרקובים החליפו פתיתי נייר.  במשך כמה שנים לאחר מכן היה הקרנבל בא היה בבחינת מופת ליתר חלקי הארץ: שופע חיים, פתוח לכל ומתנהל במסגרת החוקים הבלתי כתובים של החגיגות (לבנים בתחפושות אירופיות; שחורים מחופשים ל"פראים" מאפריקה ועוד).

צילמה: הדס ניב

בשנת 1904 שוב חל מהפך, כשנשמעו קריאות לאסור את הבטוקדות (Batucada) – חבורות המתופפים האפריקאיות.  התלונה העיקרית היתה שמועדוני הקרנבל "מעודדים פרימיטיביות במקום תרבות".  לאמתו של דבר, חשו המעמדות הגבוהים מאוימים בשל נוהגם של חברי המועדונים הללו לעטות מסיכות לאחר רדת החשיכה ולהשמיע ביקורת כלפי המכובדים.  בשל כך, הוטלו ב- 1905 איסורים חמורים על הבטוקדות, ולמשך כ- 30 שנה הוצאו המועדונים שפעלו בהשראתם אל מחוץ לחוק במרבית הערים. רק ב-1938 ביטל הדיקטטור ז'טוליו ורגאס את האיסור להשתמש בתופים אפריקאיים. ב-1949 הוקם האפושה(afoxe) הראשון, כך נקראו כעת הבטוקדות. השם שהוענק לו היה "בני גהנדי".  הבחירה במנהיג ההודי כסמל היתה נוחה, מאחר שהיא אפשרה לבני הקבוצה ללבוש את בגדי הלבן הגנדהיים, צבע שהיה גם בבחינת מחווה לאושלה האפריקאי, אבי כל הרוחות ומשכין השלום.

רקדן מ"בני גהנדי". צילום: גילי חסקין

כמה מבני המעמד הגבוה הזדעזעו נוכח פעילותו של מועדון המורכב מ"מכשפים" ומ"עוסקים בקנדומבלה"; אך הרשויות לא דיכאו אותו.  אגודת "בני גנדהי" התקיימה עד סוף שנות השישים.  לאחר שפעילותה שקעה מעט, היא קמה לתחייה בשנות השבעים, אחרי הענקת החנינה לגולי המשטר הצבאי. אז היא התחילה לפעול גם כתנועה חברתית פוליטית, המייצגת את השחורים במגעיהם עם השלטון הלבן. אך עדיין לא תמו המכשולים שניצבו בדרכם של המועדונים השחורים של סלבדור.  בשנת 1972 התלוננה חברה במועדון של נשים לבנות, כי חבר במועדון אפושה ניסה לאנוס אותה. בעקבות תלונתה עצרה המשטרה רבים מחברי הקבוצות השחורות.  רק כמה שנים אחר כך השתפר מעמדם של מועדוני הקרנבל האפרו-ברזילאיים. בסוף שנות השבעים התחילה לפעול בסלבדור "תנועת הכוח השחור". בתחילת דרכה נתקלה התנועה בהתנגדות עזה, גם בקרב השחורים.  מעטים רצו לזנוח את מיתוס הדמוקרטיה הבין-גזעית.  אולם בשנות השמונים, כאשר הסיטה התנועה את הדגש לחיזוק המודעות של השחורים, גברה התמיכה בה, ואפילו כמה לבנים הצטרפו לשורותיה.  עליית המודעות השחורה מתבטאת גם בקרנבל במיוחד בתלבושות של חברי המועדונים השחורים, העושים מאמץ ניכר להפגין את שורשיהם ואת ההיסטוריה שלהם.


ההיסטוריה הברזילאית נכתבה על ידי לבנים, וחלקם של השחורים בעיצובה של המדינה ובבניינה מצטמצם בספרי ההיסטוריה, לאזכורים של בניית הארץ בידי העבדים.  התהלוכות הדידקטיות הללו הציעו חלופה נועזת להיסטוריה הברזילאית, החסרה לחלוטין דגמי חיקוי שחורים. גם אם לפעמים רחוק הדמיון מן המציאות – כמו בקרנבל שבו הוצגה מצרים כאחת מארצות המוצא של השחורים – יש במאמץ הזה חשיבות רבה לעיצוב הגאווה המעמדית וליצירת דימוי עצמי אתני חיובי. שנות הדיקטטורה הצבאית היו נסיגה בתחום האינטגרציה הבין-גזעית.  האפליה שנקטו השלטונות באה לידי ביטוי גם בתקופת הקרנבל. ב- 1974 נוסד המועדון האפריקאי "אילה אייה" (lle Aiye, מיורובית: "בית החיים"), כתגובה של קבוצות הקרנבל השחורות להפרדה הפיסית הגזעית שהטילו שלטונות העיר על הקרנבל. ב- 1979 נוסד מועדון של מתופפי קרנבל שחורים, שמנה 475 חברים והציג לעצמו יעדים פוליטיים.  הארגון בחר לעצמו את השם "אולודום", הנגזר מהמונח היורובי "אלוהי האלים".  נשיא אלודום, ז'או ז'ואז'ה סנטוס רודריגז, זכה למידה מסוימת של עוצמה פוליטית. הוא חנך בית ספר להוראת תרבות אפרו-ברזילאית לילדים שחורים, מוסד שהתפרסם גם בזכות ביקורו של נלסון מנדלה בו ב-1991.  אולודום ואילה אייה הם שני המועדונים האפריקאיים המובילים של סלבדור. הם מייצגים את הדור הבא, הגאה במורשתו, המיליטנטי יותר. הדור שהשיל מעליו את בגדי הלבן של "בני גנדהי" ועטה את הצבעים האפריקאיים – אדום, צהוב וירוק.

01bright 01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife