• Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • 04bright
  • Show Image

01bright 01bright

01bright

בואנוס איירס- סיור מומלץ בעיר - גילי חסקין

טייל ותיק עם ניסיון תרמילאי ברחבי העולם; מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות; שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה ב"החברה הגאוגרפית - נאות הכיכר", ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות; הגיש פינות ברדיו; כתב וצלם במגזין "מסע אחר" ובמגזינים נוספים. ב-1989 פרסם יחד עם שרון טלמור, את הספר "תורכיה הקלאסית - מדריך קל למטייל". ב-2006 פרסם את ספרו "שבוי בקסמה", שהוא סיפורה של הודו, אהבתו וסלידתו. טיולים מאורגנים בהדרכתו של גילי ואתר הבית : http://www.gilihaskin.com/

לו הייתי צריך לבחור עיר ולהכתיר אותה כבירה הקולקטיבית של מדינות אמריקה הדרומית, הייתי בוחר בבואנוס איירס. היא ההדורה ביותר, הנקייה ביותר והמלכותית ביותר. יש לה שדרות רחבות, מדרחובים סואנים, בתי מידות הדורים למראה, גנים ציבוריים רחבי ידיים, עצים מטופחים, רובעי אומנים רומנטיים ושפע של מסעדות, מועדונים ומופעים, באולמות ומחוצה להם.
זה שנים שמתרחש קרב רווי יצרים בין אוהדי ריו דה ז'נרו לאוהדי בואנוס איירס, מי העיר היפה ביותר ביבשת הדרומית.  אמנם, אני אוהד מובהק של ריו דה ז'נרו, אך בעוד שיופיה של ריו בא לה במתנה מן הטבע, הרי שיופיה של בואנוס-איריס, כולו מעשה ידי אדם. בואנוס איירס, המונה על פרבריה, כמעט 13 מיליון נפש, היא אחת הגדולות בערי אמריקה ועיר מובילה בתחום התרבות והבידור. נמלה של העיר הינו מהגדולים בעולם, והוא משרת אף את פרגוואי ואורוגוואי שכנותיה של ארגנטינה.

במרכז העיר

על השמחה הזאת מעיב לא במעט מצבו הדחוק של הארגנטיני המצוי, שאינו יכול להרשות לעצמו להשתולל בקניות ובבילויים כמו התייר. מדי יום מתקיימות באחדים מרחובותיה המרכזיים והסואנים של העיר הפגנות-מחאה של אלפי מובטלים. נשים, גברים וטף שועטים בטור אינסופי כמעט, כשהם תוקעים בחצוצרות ומכים בתופים, נושאים כרזות הזועקות "לחם עבודה". בעת עריכת ההפגנות נחסמת התנועה והיא מוסטת לרחובות צדדיים.
למרות שהמצב הכלכלי התדרדר והחיים אינם יפים כפי שהיו פעם, נותרה בואנוס איירס עיר הדוניסטית. אוהבת חיים. אפילו זוללת אותם.  האמת, חיי הלילה אינם שוקקים כבעבר. כשהגעתי לעיר המטריפה הזאת לראשונה, בשנת 1980, אנשים עמדו בתור למסעדות בשעות הקטנות של הלילה ומועדוני הבאולינג שקקו חיים עד לאור ראשון. עדיין, המקומיים אינם נותנים לבעיות כלכליות לדכא אותם. מסעדות, מועדונים ובתי קפה עדיין מלאים במקומיים שחוגגים את העצב עד אור הבוקר. גם תיירים ניתן למצוא בכמויות גדולות. עדיין קל ובטוח לבקר בבואנוס איירס. לכן, מי שרוצה ללעוס סטייק במחיר של 'מק דולנד' וללגום יין טוב במחיר של כוס בירה, זה המקום בשבילו.

מסעדת בשר טיפוסית

עיר הבירה של ארגנטינה מעניקה למטייל בה משהו מניחוחה של אירופה הישנה והטובה. בתים רבים נבנו בסגנון ניאו-קלאסי צרפתי ואדריכלים צרפתים השפיעו על עיצובה. יחד עם זאת, אני סובר שהכינוי "פאריס של דרום אמריקה" הינו יומרני מדי.  מן הסתם, ניתן לה על ידי מבקר שהגיע אליה תשוש מהארצות האנדיניות. כל מי שנחלץ מהלכלוך של לימה ומהחזות האינדיאנית של לא פאז, חש מן הסתם את לבו מתרחב נוכח הניקיון המופתי, המוסיקה הקלאסית והמזון המשובח.
בואנוס איירס שוכנת על גדות נהר Rio de la Plata, אחד מהנהרות הרחבים בעולם (רוחבו מגיע עד 200 קילומטרים), ושניתן לתאר אותו כבוצי, עכור ורדוד. משמעות שמו הוא "נהר הכסף", דרכו קיוו הספרדים להגיע למכרות הכסף של בוליביה. מתקווה זו נובע גם שמה של המדינה: ארגנטינה, מלשון "ארגנטום" (Argentum), כסף.  חואן דה סוליס גילה את שפך הנהר כבר ב-1516 אך לא נותר במקום זמן רב. העיר עצמה נוסדה -2 בפברואר 1536 על ידי משלחת מחפשי זהב ספרדית בראשות פדרו דה מנדוזה, שקרא לה "סנטה מריה דל בואנוס איירס (Santa María del Buen Aires), על שם הבתולה הפטרונית של סביליה, זו שאחראית על הרוחות הטובות הנחוצות כל כך לספנים.


גם מזלם של אלו לא שפר. המתיישבים נאלצו לעזוב את הנקודה כעבור מספר שנים, בשל התקפות אינדיאניות, שבאופן מוזר מאד לדעת הלבנים, התנגדו לפלישתם לארצם. ב-1580 שבו הספרדים בראשות חואן דה גאראי (Juan de Garai) והפעם כדי להישאר.
לימים היתה העיר בירתה של פרובינציית לה פלטה, שראשה היה כפוף למשנה למלך שיישב בפרו וזה לכתר הספרדי. במשך הזמן צמח לו מעמד של קריאולים, ספרדים ילידי אמריקה, שהיו חשודים מטוהר הדם שלהם ונפלו בזכויותיהם לעומת ה"גצ'ופינים" (Gachupines), כך כונו, להבדיל, הספרדים ילידי הפנינסולה (כפי שקרא כאן חצי האי האיברי). הספרדים התייחסו למושבות שמעבר לים כאל אזרחים מדרגה שנייה. הטעויות של ג'ורג' השלישי באמריקה הצפונית, שגררו את מלחמת העצמאות של ארצות הברית והרעיונות שחלחלו בעולם לאחר המהפכה הצרפתית, לא גרמו למלכי ספרד להתעשת. ההיסטוריון הבריטי ליטל הרט, כבר כתב שאיננו לומדים דבר מן ההיסטוריה... ספרד וודאי שלא למדה והפסידה את מושבותיה בעולם החדש.


ב-1809 הדפו תושבי בואנוס איירס, מתקפה של שודדי ים, ללא עזרת הספרדים ובאופן טבעי התעוררה השאלה לשם מה הם צריכים אותם. ספרד ייבאה מהיבשת החדשה חומרי גלם, מכרה להם ומכרה להם מוצרים מוגמרים, כשכול הערך המוסף נשאר בספרד, כדי לממן את בניניה האקסטרווגנטיים ואת מלחמותיה באירופה. ב-1810 פרקו התושבים את עול הספרדים ועצמאותה של ארגנטינה הושגה ללא שפיכות דמים.


מאז תחילת המאה העשרים, נהרו לכאן עשרות אלפי מהגרים אירופאים והכלכלה פרחה. בשנות ה-50 של המאה העשרים נדמה היה כי בואנוס איירס תהיה בירתה של בירת מעצמה כלכלית, שתתחרה באוסטרליה ובקנדה. כך סבר כמעט כל מי שראה את השפע שהצטבר כאן אחרי וכתוצאה ממלחמתה עולם השנייה. אך לא לעולם חוסן. לאחר באה המדיניות הפופוליסטית של פרון ומוטטה את הכלכלה. אחריו עלו וקמו מושלים, שדרדרו את מצב המדינה, עד שקמו הגנרלים ועשו מעשה. ב-1967 נתפס השלטון על ידי חונטה צבאית, שדיכאה את זכויות האדם באופן ברוטאלי והעלימה את מתנגדיה. הלשונות הרעים מרכלים שהפורטניוס (porteňos) -  כך מכונים תושבי העיר, לעתים בלעג, על שום הנמל הגדול הסמוך לעיר - לא התעניינו באמת בקורה בארצם, כל עוד ומובטח להם בשר בקר משובח ויין אדום. למעט כדורגל כמובן. לחם ושעשועים.

באיצטדיון בוקה ג'וניור

לא לחינם גיבור התרבות הפופולארי ביותר הוא דייגו אמרגו מראדונה. הוא נולד וגדל בפרבר ויז'ה פיוריטו (Villa Fiorito).  שיחק  בקבוצת הנוער והבוגרים של 'ארחנטינוס ג'וניורס' והעפיל משם מעלה מעלה. מראדונה, שהניף את הכדור בידו, במשחק נגד בריטניה ב-1984, מחק מבחינתם מחק את חרפת מלחמת המאלבינס (La guera del Malvinas). הבריטים הכו אותם בים והם הכו אותם בייבשה, כלומר במגרש הכדורגל. נגיעה ביד היא עברה על חוקי המשחק, אך בכדורגל הניצחון איננו העיקר, הוא חזות הכול. מראדונה הביא להם את שיכרון הניצחון, בזכות החבטה בידו, שכונתה מאז "יד הזהב" או, "יד האלוהים" (Mano del Dios). לא פחות. לא משנה הרבה העובדה שהתדרדר, שהשמין בצורה מביכה, שהתמכר לקוקאין. הוא הביא להם את הכבוד האבוד. מראדונה. ביקור במוזיאון של אצטדיון לה בוקה, מעניק משהו מהמקום שיש לכדורגל בתרבות העיר.
הסיור בעיר מתחיל  באבנידה 9 דה חוליו (Avenida 9 de Julio), לציון יום העצמאות של ארגנטינה.  זו השדרה הרחבה ביותר בעולם, לאחר שכמה רחובות מקבילים, שקדמו לה, עברו חוויית לילה בצורת בולדוזר, בזמנו של הנשיא פרון. בלב השדרה ניצב ה"אובליסקו" (Obelisco) - מונומנט רב רושם שמזדקר לשמים שהוצב כאן ב-1936 כדי לציין 400 שנה לייסוד העיר.  לא רחוק מהאובליסק ניצב תיאטרון קולון (Teatro Colon). מבנה הדור בסגנון מצועצע משהו, המזכיר בחזותו את בית האופרה בפאריס. כאשר איננו בשיפוצים, עולים  בו, לעתים קרובות, מופעי בלט, ג'ז ועוד, במחירים זולים להפליא.

כיכר ה-25 במאי

אבנידה דה מאיו (Avenida de Mayo) היא אולי השדרה היפה ביותר בעיר ועם מעט דמיון והרבה רצון טוב, אפשר לדמיין לרגע שאנו בפאריז. זהו חלק  מליהוק צרפתי שליטש את העיר ב- 1910. בקצה הרחוב נמצא הארמון הנשיאותי מסוף המאה ה-19, המכונה "קאסה רוסדה" (Casa Rosada), בשל החזות הורודה שלו.
לאחר שארגנטינה קיבלה את עצמאותה, התכתשו ביניהם הפדרליסטים שצבעם היה לבן והאוניטריסטים שצבעם היה אדום. אלו רצו יותר כוח למחוזות ואלו דרשו את ריכוזו בעיר הבירה. הפשרה ביניהם באה לידי ביטוי בצבע הוורוד. כאן, במרפסת הצופה אל הכיכר (ויפה במיוחד בשמש של אחרי הצהרים), עמד הנשיא ואליל ההמונים חואן דומינגו פרון, נאם בפאתוס והניף את ידיו אל מול הקהל המריע. לצדו, מן הסתם, עמדה רעייתו אוויטה, ששלהבה את ההמונים בדרכה שלה. דיקטאטור או לא, פופוליסט או לא, אל תתנו לעם לבלבל אותו עם עובדות. עד היום משמש פרון כמושא חלומותיהם של ההמונים, של "עמך", של הפועלים הפשוטים הזוכרים אותו כמגנם. אוויטה, שהחלה את דרכה כשדרנית רדיו מפוקפקת למדי, עדיין שמקננת בזיכרונם הטוב של רבים.
במרכז הכיכר עומד המונומנט לכב' ה-25 במאי, 1810, היום בו פרצה מלחמת העצמאות הארגנטינאית. סן מרטין, קריאולי שהתחנך בספרד, ידע לזהות את חולשתה של האחרונה עקב המלחמות הנפוליוניות ויצא מכאן לכיוון צ'ילה ופרו, שם פגש את המשחרר סימון בוליבר, שירד לשם בדרכו מוונצואלה, דרך קולומביה ואקוודור. כל ילד בארגנטינה, צ'ילה ופרו יודע לדקלם את הפסוק: "סן מרטין חצה את הרי האנדים",
ממול הכיכר ניצבת קתדרלה מרשימה, בנויה בסגנון נאו קלאסי ובגמלון שלה תבליט המתאר את מפגשו של יעקב עם עשו, בשובו מארם. בקתדרלה, המזכירה בתכניתה את כנסיית המגדלנה בפריז, נקבר גנרל סן מרטין. הוא היה סמל לאומי, אך לא קתולי, אתיאיסט. כיצד ניתן אפוא לקברו בכנסיה? מאידך, העם רוצה. מצאו להם פתרון. הוא נקבר בחדר הבולט החוצה מתוך הכנסייה, אך נכנסים אליו מתוכה.


מדי יום חמישי אחר הצהריים מתרחש בכיכר אירוע מרגש, בעל משמעות פוליטית, היסטורית ומוסרית. נשים מבוגרות, האימהות של דה מאיו, מתאספות להפגנת מחאה, כשהן אוחזות בידיהם את תמונותיהם של ילדיהם שנעלמו בזמן המלחמה המלוכלכת, כאשר המשטר הצבאי העלים אלפי מתנגדים פוליטיים. חלקם נזרקו ממטוסים, חלקם הוחבאו בעמודי בטון וחלקם הוטבעו בריו דה לה פלטה. המשטר הצבאי נפל בעקבות הכישלון במלחמת פוקלנד (Falkland) של 1982. הנשיא אלפונסין העניק חנינה לראשי הצבא, אך האימהות דורשות צדק וממשיכות לצעוד. על הרצפה מצוירות מטפחות ראש, שנועדו להזכיר לכל אחד, גם לא ביום חמישי, שנעשה מעשה נבלה ועל הצדק לצאת לאור.
בקצה השני  של הרחוב, נמצא בית הקונגרס. מבנה מרשים שחלקו התחתון נראה כלקוח מארמון האינוולידים מפריז וחלקו העליון מגבעת הקפיטול. מבנה זה ניצב כאן גם כשהדמוקרטיה הושמה לצחוק. לא תמיד קיים קשר בין הכבוד שנותנים למוסדות לבין תוכנם.

כיכר הקונגרס

ניתן וכדאי לנסוע ברכבת התחתית המכונה "Subte" (קיצור של subterráneo, שפירושו מתחת לאדמה). לרכבת 5 קווים, A-E ולה מנהרות באורך של למעלה מ-50 קילומטרים ויותר מ-80 תחנות. הרכבת ממשירה להתפתח וצפויה להיות ארוכה יותר ועם קווים רבים יותר כבר בעשור הקרוב. מרבית התחנות קרויות על שם מדינות וערים מרכזיות ביבשת (לימה, ריו דה ז'ניירו, אורוגוואי), מקומות בעיר (רטירו, שדרות מאי, כיכר איטליה) או אישים ארגנטינאים חשובים (קרלוס גרדל, הגנרל סן מרטין, אנחל גז'ארדו).  קרונות העץ של הרכבת התחתית, מעניקים לנסיעה חוויה של  גיחה מהירה במנהרת הזמן, אל ראשית המאה העשרים.

קברו של סן מרטין

מרכז העיר שוקק חיים. אחד המקומות הפופולאריים הוא קפה טורטוני (Tortoni), שם נהגו לשבת הבוהמיינים של העיר, לפני כמה עשרות שנים. זהו אפוא מוזיאון חי, ששמר על צביונו מאמצע המאה ה-19.  לכאן באים לא רק כדי לשתות קפה, אלא כדי לשאוף את אוויר הימים ההם ולהתבונן כמובן בנערותיה היפות של העיר.  מבין יושביו במפורסמים של הקפה אפשר למנות את המשורר הספרדי פרדריקו גרסייה לורקה ואת חואן קרלוס, מלך ספרד לבית בורבון. בפינת הקפה מסובים לשולחן פסלי שעווה של הסופר חוזה לואיס בורחס (Borges); זמר הטנגו קרלוס גרדל (Carlos Gardel), והמשוררת אלפונסינה סטורני(Alfonsina Storni).

גיבורי התרבות בקפה טורטוני

הארגנטינאים היו מאז ומתמיד מהפכנים של בתי קפה. צעירים וצעירים פחות נהגו ונוהגים לשבת על כוס אספרסו ולהעלות ולהוריד ממשלות בהבל פה. יחד עם זאת, זוהי תרבות המקדשת את ההשכלה. הבון טון כאן הוא לא להיות עממי, אלא להיות משכיל ורהוט. אני זוכר את עצמי יושב באחד מבתי הקפה של העיר, העמוס בסטודנטים לעייפה, פתאום עבר בקהל רחש לחש "בורחס", "בורחס". קפצתי החוצה בעקבות כולם ואכן הוא עבר שם במלוא הדרו,  הסופר הלאומי של ארגנטינה.
הארגנטינאים אוהבים סופרי וספרים. מקום טוב ללמוד משהו על אווירתה שוחרת התרבות של העיר הוא בית הספרים הענק – אל אתנאו (El Ateneo) – מקום שהיה פעם תיאטרון והוסב לספריית ענק. העיקר במקום איננו רק כמות הספרים הקולוסאלית, אלא האווירה המיוחדת, אותה מעניקים בית הקפה שבפינה התקרה ההדורה, היציעים המקוריים של התיאטרון וכמובן חזותם הרצינית ואפילו חמורת הסבר של הקוראים.

קפה אתנאו

המיקרו סנטר  (Micro Centro) הוא מרכז העניינים, מלא בעובדי משרד וחנויות ומיני שירותים ופאבים עסוקים שמשרתים אותם. הרחובות המרכזיים; פלורידה ולווז'ה (Lavalle), הם מדרחובים שסגורים לתנועת כלי רכב . כאן ניתן למצוא חנויות רבות מעוצבות למראה, עם בגדים שהם הצעקה האחרונה של האופנה.  הלהיט העיקרי בקרב הקונים הזרים הם מוצרי העור. בארגנטינה, שהיא יצואנית עור חשובה, נמכר העור במחירים הזולים עשרת מונים מזה שבאירופה.


מדרחוב פלורידה מעוצב בטוב טעם וכיול להתמודד בהצלחה עם הרחובות היוקרתיים של רומא או לונדון. יש בו מכל וכול: החל מחנויות אופנתיות בהם מוצגים בגדי מעצבים, דרך מתרימים לקרנות צדקה, פעילים פוליטיים, משוררים דלפונים ואפילו אחות רחמניה המוציעה לעוברים ושבים שירותי מדידת לחץ דם ודופק. לא רחוק משם, כמעט ממולה, עומדת נערה שתפקידה דווקא להעלות את לחץ הדם. "נערה עובדת" כפי שהיא מכנה את עצמה. היא מציגה את כרטיס הביקור שלה ומבטיחה לעוברים ושבים (לא לעוברות ושבות), שעה של עינוגים עם נערות יפות.
לא הרחק ממנה ניצבים ילדי צוענים המנסים לעורר את רחמי העוברים-ושבים. לא רק צוענים. לא הרחק מהם נראים ילדים משבט הגווראני שבמחוז הגראן צ'אקו, או של אזרחים מקומיים שירדו מנכסיהם. העיניים המוסטות בזעזוע נתקלות בלהטוטן או ברקדני טנגו.

רחוב פלורידה

במרכז הרחוב נמצאת גלריה פסיפיקו (פלורידה פינת שדרת קורדובה), בניין מקסים שהוקם ב-1889 ולפני מספר שנים הוסב לקניון מפואר ועכשיו אף מציע למבקרים חלק מתרבותה של העיר. המבנה מעוטר בציורי קיר משנת 1940 ופעמיים ביום מתקיים סיור חינם המספר את סיפורם. אפשר גם לעלות במדרגות הנעות לקומה השנייה, אל מרכז התרבות בורגס Borges.  מפעם לפעם מתקיימים בפלורידה מופעי רחוב, בעיקר ריקודי טנגו. לעיתים מגיעים לכאן וירטואוזים של ממש.
אפשר להמשיך וללכת ברחוב  פלורידה עד לסיומו בפלזה סאן מרטין, כיכר הדורה, שבדרך כלל מלאה במקומיים שיצאו לבלות תחת העצים הענקיים. מתחת לכיכר, נמצאת ככר נוספת ובמרכזה ניצב השעון הגדול, מתנת בריטניה, שגם העניקה למקום את שמו, "כיכר בריטניה", ששמה הוסב בעקבות המלחמה ב-1982, ל"כיכר מלבינס" (Malvinas). אכן, מדובר בפצע כואב בלבם של הארגנטינאים. עד 1982 מעטים האנגלים שידעו היכן בדיוק נמצאים איי פוקלנד. לעומת זאת כל ילד בארגנטינה למד ועדיין לומד על המלבינס.


בחלק הצפוני של העיר נמצא פארק רטירו (Retiro) הענק, שם ניתן לראות עצים שהובאו ממקומות שונים בעולם, גני וורדים, צעירים משתזפים בלבוש מינימאלי.  בגן הרענן הזה חולף מדי יום גם בייביסיטר לכלבים. עלם חמודות המוביל כמה  מידידיו הקרובים של האדם, החל מכלב פקינזי זעיר וכלה בכלב דני ענק. מתברר שהאנשים העשירים לעתים עסוקים מכדי לטפל בחיות המחמד שלהם. אם פעם טיול בפארק עם הכלב נחשב כבילוי מרגיע, שנועד להשיב את הנפש אחרי יום לחוץ, כיום הוא נחשב למטלה שאפשר להטילה על מישהו אחר תמורת כסף. תהיתי ביני לביני אם האנשים הללו אינם שוכרי מישהו שגם ייתעמל עבורם. בחודש נובמבר זוהר הפארק בצבעי סגול, של פרחי הג'קרנדה (סיגלון).

מבט מפלזה סן מרטין לכיכר מלוינאס

אזור ריקולטה (Ricoleta) ידוע בבתי קפה יפהפיים, בעץ פיקוס ענק ובעיקר בבית הקברות הענקי שבמרכזו. בית הקברות הזה מושך אליו סקרנים הבאים לראות כיצד אנשים משלמים עבור קבר דמי שכירות העולים במחירן על שכר דירה באזור פחות יוקרתי. המבקרים הרבים פוקדים בעיקר את קברה של אוויטה פרון ולעתים גם קבר מוזר שבחזיתו בתולה נוצרית המדליקה בלפיד אש מנורת בת שבעה קנים. מן הסתם קברו של יהודי מומר.


כמו במקומות רבים אחרים, העשירים חיים בצפון והעניים בדרום. ברובע סן טלמו (San Telmo) ישנם מבנים קולוניאליים רבים, חלקם במצב מוזנח יחסית, אך יש בהם איזה קסם דקדנטי.  באזור זה מרובים בתי הספר לטנגו. כמה מן הרקדנים המחוללים ברחובות העיר מן הסתם עשו כאן את צעדיהם הראשונים. הטנגו, שהחל כריקוד שרווח בין פועלי הנמל, בתחילה בינם לבין עצמם ואחר כך עם נשים מפוקפקות, נחשב בשעתו לריקוד בלתי צנוע, שהכנסייה נלחמה בו מלחמת חורמה, כיום מאוכלסים מועדוני הטנגו השכונתיים בעיקר בפנסיונרים, שצעדיהם מלמדים לעיתים על התכחשות עקשנית לגיל. מרבית התיירים פוקדים את מועדוני הטנגו, ובצדק. בנוסף למועדונים השכונתיים הקטנים, קיימים כמה מופעים לתיירים בהם מפגינים המחוללים וירטואוזיות בלתי רגילה.
אירוע מיוחד הוא שוק יום ראשון של סאן טלמו, שנערך בפלזה דורגו (Dorego), והוא מלא בכל העתיקות והחפצים המסוגננים שהיו בבתים הישנים של בואנוס איירס. בתוך השוק נערכים לעתים מופעי טנגו, שמזמינים את הקהל להשתתף.

לה בוקר

לה בוקה (La Boca) היא שכונת עוני סמוכה לסן טלמו, סמוך מאד לנמל. פירוש השם בספרדית הוא "פי הנהר", והוא מתייחס לשפך נהר הריאצ'ואלו (Riachuelo) הסמוך לשכונה. השכונה שאכלסה בעבר מהגרים איטלקיים עניים, נצבעה (במקור) על ידי תושביה אשר עבדו בנמל והביאו אל השכונה את שאריות הצבע של האניות ועל כן הצבעים השונים. כיום, הפכה השכונה למוקד משיכה לתיירים, הנוהרים אל רחובותיה הציוריים שמשני צידיהם בתים צבעוניים, חנויות המוכרות מזכרות ומסעדות. הרחוב המפורסם ביותר הוא הקמיניטו (Caminito), שם לפי המסורת נולד הטנגו. ברחוב נראים רקדנים חובבים המטופפים בעקביהם לצלילי הטנגו. בכול פינת רחוב יושבים נגני הבנדוניון - האקורדיון הארגנטיני המקורי - ומנעימים את זמנם של עוברי האורח בנעימות נוסטלגיות מהעבר ובעיקר מוכרים חוויה רומנטית לעוסה לתיירים.
מזויפת ככל שתהיה, שכונת לה בוקה פוטוגנית להפליא ומהווה יעד נעים לבילוי בעיקר בסופי השבוע.


בואנוס איירס מציעה למטייל גם מונומנטים מרשימים, פסלים סביבתיים קלאסיים ומודרניים, מוזיאונים לאומנות, ככרות הדורים ובעיקר הזדמנות לשוטט, ללכת לאיבוד ברחובות, לראות את הגבירות לבושות ההדר, את הצעירות בלבוש מינימאלי, את הפועלים שכובעם שמוט על מצחם ועוד.
אי אפשר לכתוב על בואנוס איירס מבלי לדבר על האוכל. יש בה הכול מכול וכול: פיצות נפלאות שטעמן עולה על אלו של איטליה. המהגרים האיטלקיים שהביאו עמם את הפסטה הביאו גם את תעשיית הגלידות, שאף הן מתחרות בהצלחה באלו של איטליה. ההעדפה שלי היא הגלידריות המשפחתיות הקטנות שכתוב בחזיתן Heladeria Artesenal, היינו גלידה תוצרת בית. אם מתעקשים על רשת, הרי זו של El Fredo נחשבת למעודנת ולמשובחת ביותר. ההעדפה שלי היא גלידה מוס לימון, אך יודעי דבר משבחים את כל הייתר.


הארוחה האולטימטיבית בבואנוס איירס היא בשר בקר. החל מאסאדו, שהן עצמות גב שהוכנו בצלייה איטית על הגריל, כבש שצלעותיו פרושות על צלב, פריז'דה (Parillada) שהיא בעצם גריל קטן המוגש לשולחן ועליו בעיקר חלקים פנימיים, ביפה דה צ'וריסה (Bife de Choriso) שהוא סטייק עסיסי ולמרבה הבושה אפילו 'מקדונלד'. לא ברור לי כיצד שורד המבורגר תעשייתי בקרב הפורטניוס שמתעבים בעיקר שני סוגי אנשים: קומוניסטים וצמחוניים....
הארגנטינאים גאים בבשר המשובח של ארצם. אין כמעט יציאה לטבע ללא פריז'ה (Parilla), שהיא מנגל ענק. הם כה גאים בפרות, עד שאפילו מקיים מדי שנה תחרות לבחירת מלכת היופי של הפרות.

פורטו מדרו

ניתן לסעוד כמובן נקניקיית צ'וריסו בלחמנייה, הנקראת צ'וריפן (Choripan), ניתן להשתולל במסעדות של מזנון חופשי (Tenedor Libre), או מוזר ככל שיישמע, מסעדות צמחוניות בבירת הבשר. בעבר שכנו מרבית מסעדות היוקרה בקוסטנרה (Costanera), הדרך לחופו של נהר לה פלטה. עם הזמן, עבר מרכז הבילוי לפורטו מאדרו (Puerto Madero), שם נוקה הנמל הישן ומחסניו המוזנחים הוסו למסעדות. במקום מסעדות בשר משובח, במחיר סביר בהחלט. כדאי לשוטט ברגל לאחר הארוחה וליהנות מיופיו של האזור. בתעלת המים שנותרה מן הנמל משייטת ספינה בדרכה לשום מקום. על סיפונה עורכים משתאות לציון אירועים חשובים, כמו למשל קינסרה (Quincera), שהוא מעיין טקס התבגרות של נערה. הבנות הצעירות ניצבות על הגשר בפוזות מבוימות, בשמלות נשיות להפליא והן מונצחות במצלמות וידיאו להנאת בני משפחותיהן.
למי שזמנו בידו, יכול לנסוע לטיגרה (Tigre) - השפך של נהר לה פלטה. זוהי איננה דלתא, כפי שסוברים בטעות, אלא אֱסטוּאָר, שרשת איים שנוצרה בתהליך הפוך מזה שיוצר את הדלתא. כתוצאה ממאזן סחף שלילי, כבש הים חלקים מן היבשה. באיונים הרבים שנוצרו בשפך, הקימו עשירי בואנוס איירס בתי קייט מפוארים. אפשר לצאת לשייט נעים בין האיים ולהתבונן בוילות הטובלות בצמחיה טרופית. בדרך לשם או בדרך חזרה, אפשר לעצור ברחוב גריבלדי  (Geribaldi) ולראות את הבית שם חי אדולף אייכמן ומחזיתו נחטף ב-1960 על ידי סוכני המוסד והובא למשפט בישראל.

אם כבר דיברנו על הנקודה היהודית: קהילת בואנוס איירס נחשבת לאחת הקהילות הגדולות בעולם ומונה למעלה מרבע מיליון נפש. יש להם בתי כנסת ומוסדות קהילתיים שונים.
קהילת בואנוס איירס העמידה לא רק סוחרים, אקדמאים ויוצרים, אלא גם ארגון פשע שבסוף המאה ה-19 הוליך שולל נערות יהודיות תמימות ממזרח אירופה, בהבטיחו להן שידוך הולם. כשהגיעו לעיר, מצאו את עצמן בחוסר כול והורדו לזנות על ידי בני עמן. עד היום זונה בבואנוס איירס מכונה "פולאקה", היינו פולניה. סיפור עצוב ללא ספק. יהודי ברזיל מספרים בזיכרונותיהן כיצד היו עולים לסיפונן של הספינות שעגנו ברסיפה לחניית ביניים. היהודים המבוהלים היו עולים נרגשים על הסיפון ומתחננים בפני הנערות שינוסו על נפשן, אולם הבנות הראו להן את תמונת החתן המיועד וסירבו להאמין. לפני מספר שנים יצא לאור "מעשה בטבעת", ספר מצמרר שכתב אילן שינפילד, המייטיב לתאר את אותם ימים אפלים. למותר לציין שהנושא להוסיף ליחסים בין יהודים לגויים בבואנוס איירס והיה לעתים עילה להתבטאויות אנטישמיות.
מבואנוס איירס הגיעו לארץ יהודים משכילים רבים, חלקם הקימו קיבוצים ורבים אחרים תפסו מקומות חשובים במדע, ברפואה ואף בפוליטיקה. ידוע במיוחד יעקב טימרמן, שספרו "אסיר ללא שם, תא ללא מספר", שפך אור על אימי המשטר הצבאי.
אירועי הטרור של שנות ה-90 יצרו "אתרי ביקור" נוספים, בעיקר לישראלים וליהודים. ב-17 במרץ 1992 התפוצצה מכונית תופת בשגרירות ישראל בבואנוס איירס והביאה למותם של 29 ולפציעתם של 242 איש. ב-18 ביולי 1994 פוצץ בניין הקהילה היהודית בעיר, והביא למותם של 96 ולפציעתם של רבים נוספים. עקבות האחראים לפיגועי הטרור הללו הובילו לארגון החזבאללה ולאיראן. המקומות בהם התרחשו האסונות הפכו למצבת זיכרון לחללים ולדיראון לרשע.
ליד תיאטרון קולון ניצב בית כנסת גדול, שגם בו אפשר לבקר, בתיאום מראש.

01bright

01bright

01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife