• Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • 04bright
  • Show Image

01bright 01bright

01bright

הקרנבל של ריו דה ז'נרו - ברזיל - כתבתו של גילי חסקין

טייל ותיק עם ניסיון תרמילאי ברחבי העולם; מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות; שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה ב"החברה הגאוגרפית - נאות הכיכר", ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות; הגיש פינות ברדיו; כתב וצלם במגזין "מסע אחר" ובמגזינים נוספים. ב-1989 פרסם יחד עם שרון טלמור, את הספר "תורכיה הקלאסית - מדריך קל למטייל". ב-2006 פרסם את ספרו "שבוי בקסמה", שהוא סיפורה של הודו, אהבתו וסלידתו. טיולים מאורגנים בהדרכתו של גילי ואתר הבית : http://www.gilihaskin.com/
 
מדי שנה, בחודש פברואר או מארס, ברזיל כולה יוצאת מדעתה, למשך שבוע שלם. הקרנבל הברזילאי נחשב לחגיגה הגדולה בעולם ואילו בריו דה ז'ניירו עצמה הפך להרבה יותר מסתם חגיגה. זוהי לא רק שמחת עניים כפי שהיה בעבר הרחוק, אלא אירוע נוצץ שיש לו היבטים פולקלוריסטיים, דתיים, סוציולוגיים וכמובן כלכליים.
במרכז האירוע עומדת התחרות השנתית בין בתי הספר לסמבה, שברבות השנים הפכה לתהלוכה ממוסחרת, שמושקעים בה משאבי ענק, שגורפת הון ויחד עם זה משובבת לב ונפש ביופייה. הקרנבל של ריו כולל גם את הבָּנדוֹת, תהלוכות של מתופפים שצועדות בסך ומרקידות את ההמונים. ידועה במיוחד בנדה דה איפנמה (Banda do Ipanema), שחבריה הם הומוסקסואלים, טרנסווטיסטים קווין דרגס ועוד, שרואים במצעד הזדמנות להחצין את מיניותם ולהפגין את היצירתיות שלהם. אמנם, ברזיל סובלנית יחסית לגבי נטיות מיניות -  אולי בגלל דת הקָנְדוֹמְבְּלֶה האפרו ברזילאית שקיימות בה ישויות דו מיניות -  אבל גם בה ארוכה הדרך לשוויון מלא. מכיוון שההומוסקסואלים ומנותחי המין חשים שהם מופלים לרעה על רקע מיני, אך טבעי הוא שיינצלו את הקרנבל, להפגין את מיניותם. הם מעכסים בתנועות מוחצנות, מבליטים את שדיהם הגדולות וחורצים לשון, חלקם לבושים בתלבושות פרובוקטיביות להפליא ועטורים כובעים דמויי אברי מין זכריים. הם עושים זאת לא רק בתהלוכות, אלא גם במסיבות מיוחדות וגם במצעדים ספונטאניים בשדרה הראשית של שכונת קופקבנה (Copacabana). הם עומדים במרכז הכביש, עוצרים את המכוניות תוך השבתת התנועה  ומפגינים תנועות מיניות בוטות, המעצבנות את הנהגים, אך משעשעות את העוברים ושבים.

הקרנבל, שעבור רבים הוא האסוציאציה המיידית לשם "ברזיל", איננו יצירה דרום אמריקאית דווקא, אלא מיובאת מאירופה. זהו חג קתולי, שבו מותרים למאמינים ארבעה ימים של ניאוף זלילה וסביאה, טרם שיתחיל הלֶנט -  אותם ארבעים ימים של צום וחזרה בתשובה, הקודמים לחג הפסחא, לזכר ארבעים הימים בהם ניסה השטן את ישו במדבר יהודה. בעבר, היה זה צום של ממש, בדומה לרמדאן המוסלמי, אך עם הזמן הוקל והתנוון להינזרות מבשר בלבד. אולי משום כך ניכרה בקרנבל עדיפות ברורה למאכלי בשר הנחשב למאכל האהוב על האלים. מאפיין בולט עוד יותר היה פריעת הסדר ושבירת החוק, הפרת הכללים הרגילים של התנהגות חברתית, ולעתים קרובות טשטוש חברתי ומעמדי, הבא לידי ביטוי בשימוש בתחפושות או במסכות.  באירופה של ימי הביניים, ללא טלוויזיה ואינטרנט, היה הקרנבל מושא לציפייה. שגרת חיים אפורה, שלשבוע אחד התחלפה בחגיגה של צבע, אוכל ומין.


מכיוון שהקרנבל קשור לפסחא ומכיוון שהפסחא נע משנה לשנה, בהתאם לפסח היהודי, כך גם הקרנבל. יחד עם זאת, כבר במאה השנייה לספירה למדו לחשב מתי יחול הפסחא בכול שנה וכך אפשר לחזות זמן רב מראש, מתי יחול הקרנבל.
מכול מקום, הצום מתחיל ביום רביעי, ביום זה היו החוזרים בתשובה יושבים בבגדים בלואים ושמים אפר על ראשם ומשום כך מכונה "יום ד' של האפר". לפיכך, הקרנבל, בכל העולם, מתחיל בשבת ומסתיים ביום שלישי. ישנם מקומות, כמו בוליביה למשל, בהם היום החשוב והשמח ביותר הוא שבת. לעומת זאת, בארצות דוברות הצרפתית, יומו האחרון של הקרנבל הוא דווקא החשוב ביותר. ביום זה, רגע לפני הצום, נהגו החוגגים למרוח שומן על גופם ומשום כך הוא מכונה "יום ג' של השומן", "מארדיגרה" (Mardi Gras).

אם נעמיק לחקור, נגלה ששורשי החג קדומים הרבה לנצרות. יתכן ואפשר למצוא אותם ב"סָטוּרְנָלְיָה", החגיגות הרומאיות ברומא הרפובליקנית, לכבודו של האל האטרורי סָטוּרְנוֹס, שאופיינו בהיפוך תפקידים: האדונים היו ישובים לשולחן ואדוניהם היו משרתים אותם. ייתר על כן, אחד העבדים שהיה ממונה למלך זמני, היה מקבל את הזכות לחתום על צווים מלכותיים ואף לשכב עם פילגשי המלך. לאחר ארבעה ימים היו האדונים תולים את מלך הקרנבל בראש חוצות, אות וסימן לכך שהסדר שב על כנו וכל מעמד חוזר למקומו החברתי ה"טבעי".

שורש אחר ממנו יונק הקרנבל אפשר למצוא בבָּכְּחָנליות היווניות, אותם אירועים של שתייה ופריצות, שנחגגו בעולם היווני לכבודו של אל היין דיוניסוס – בכחוס. באירועים הללו היו המניאדות, נשים שיכורות ואחוזות טירוף, משתגלות בחיק הטבע וקורעות בעלי חיים לגזרים. היו אלו נשים נשואות שהוּחרגוּ ממעגל חייהן השגרתי והשתכרו עד אובדן ההכרה. משהתפכחו שבו לביתן, חזרה אל התחום המוכר. האחראי על ההשתוללות האכסטטית הזו היה האל בכחוס דיוניסוס, שבעצמו היה אחראי על כל מה שבין התחומים.
הבכחנליות הללו, שכבר אורפידס התריע כנגד הפן האכזרי שלהן, קשורות למונח "קרנבל". יש הסוברים בטעות כי המילה "קרנבל" מקורה במילה הלטינית קרנה (Carne), שהוראתה "בשר" ומשמעותו "שלום לבשר". מתברר שהמקור קדום בהרבה. התהלוכות לכבודו של דיוניסוס, התאפיינו גם בחבורות קולניות של גברים שנשאו עמם אברי מין זכריים והתגססו בקולי קולות. מצעדים נלעגים אלו כונו "קָרָנָבָלֶה" (carrus navalis), היינו "ספינת השוטים" ומכאן "קרנבל". כך כונו גם החגיגות הרומאיות לכבודה של האלה המצרית איזיס.

כמו הסטורנליה, גם הבכחנליות היו טקסי היפוך, שבמהלכן אפשרו ראשי החברה להמונים לצאת לרגע מהגדר, כדי שישחררו לחץ וישובו חזרה לצעוד בתלם. זהו הרעיון שבבסיס כל הקרנבלים. במחשבה שנייה, הקרנבל הברזילאי, יותר משהוא חגם של העניים, הוא למעשה חגם של העשירים, כשם שהסטורנליה הרומאית לא היתה באמת חגם של העבדים, אלא חגם של האדונים. ברצותם ישחררו את החבל וברצונם יהדקוהו שוב. הקרנבל הברזילאי, שמח ועולץ ככל שיהיה, הינו קודם כל שסתום לשחרור לחץ. אמצעי יעיל לנקז את תסכולי ההמון. ככל שהם עניים יותר הם שמחים יותר. ככל שהם רעבים יותר, הם רוקדים יותר.

קרנבלים כאלו היו קיימים בכל העולם העתיק כמעט, בדרך כלל בזיקה לטקסי פריון. כך במצרים העתיקה, בבל, באיראן ובהודו. פאולוס הקדוש, מי שהביא את הדת החדשה אל הפאגאנים, החליט שלא להילחם במסורת האלילית אלא לאמץ ו"לנצר" אותה. כך הוכשרה החגיגה החושנית ומהשתוללות יצרית לכבודו של אל פגאני הפכה לאירוע הפותח את הצום. הקרנבל עבר מהמזרח הקדום אל אירופה של ימי הביניים ובמשך מאות בשנים היה עבור רבים אי של שמחה בתוך ים של שגרה, שכלל גם היתר לפריצות, המוגבל למספר ימים. גברים ונשים היו מסירים את טבעות הנישואין שלהם ויוצאים אל המועדונים, כדי לעשות מה שרק אפשר היה לחלום עליו במהלך השנה.

הפורטוגלים, הספרדים והצרפתים הביאו את הקרנבל לעולם החדש, שם התמזג עם מסורות מקומיות, אָמֶרינידיוֹת ("אינדיאניות") או אפריקאיות והפך לחגיגה בעלת אופי ייחודי לכול מקום ומקום. בתחילה היה זה חגם של האדונים הלבנים בלבד. אלו היו מתלבשים בתחפושות מושקעות ובמסכות יצירתיות ויוצאים לשמוח ולשתות במועדוני הלילה. הילידים ובעיקר העבדים השחורים היו מנועים מלחגוג והתבוננו במחוללים בעיניים כלות. כך היה בכל מקום בעולם החדש, במיוחד בברזיל, אליה הביאו הכושים את האמונות שלהם, את המסורות, המוסיקה ובעיקר את היכולת הקצבית המופלאה שלהם. הם האזינו ברטט לצלילים  והלב יצא אל הריקודים.
1888 היתה שנת המפתח בהשתלבותם של הכושים במרקם החיים הברזילאי ותפישת מקומם החשוב בקרנבל. הנסיכה איזבל שחררה את העבדים בצעד שנקרא "חוק הזהב". הרחובות מלאו בעבדים שהיו חופשיים מבחינה חוקית, אבל עניים ומתוסכלים. המתח בינם לבין האדונים לא פג. אמנם פחות גזעי ויותר מעמדי, אך עדיין היה נוכח ובמידת מה הוא קיים גם כיום. אלו כמו אלו ציפו בכיליון עיניים לארבעת ימי החג שייגאלו אותם משגרת החיים וכשאלו הגיעו, המשיכו האדונים לחגוג במועדונים והעניים השתוללו ברחוב. היו אלו ארבעה ימים של הוללות, של פריקת עול והסתערות יצרים אדירה. אירוע הזה, שפתח את הקרנבל והיווה אלטרנטיבה ענייה שלו קיבל את הכינוי התמים לכאורה "אנטרודו" (Entrudu), כלומר "הקדמה", שהפך מהר מאד לאירוע ידוע לשמצה באלימות שלו. העניים, מיעוטם לבנים ומרביתם שחורים, נעו  בחבורות אלימות, מנופפים ברגלים כמו באגרופים, שוברים חלונות ראווה, משפריצים סילונות של מים, מפריחים שקים של קמח, מטילים ביצים סרוחות בעוברים ושבים, מטרידים נערות ולועגים לקדושי הכנסיה. היו אלו ארבעה ימים שבהם הזמן עצר את הילוכו הרגיל הכול הותר. בדיעבד, גם החברה המהוגנת והממוסדת יצאה נשכרת. האירועים האלימים הללו ניקזו את הכעסים והתסכולים ואפשרו לעומדים בראש להמשיך כמנהגם כמקודם, בחברה מקוטבת להפליא. אז כמו היום.

ובכול זאת, פרנסי ריו דה ז'ניירו חרדו מההשפעה המשחיתה שיש לאירועים הספונטאניים והאלימים הללו וחיפשו תחליף אליו יוכלו לנקז את רוחם הסוערת והעולצת של הצעירים.


כבר ב-1917 נערכה מסיבת הקרנבל ההמונית הראשונה. היו אלו אירועים עולצים, אליהם הגיעו צעיריה של ריו, לבושים בתחפושות, חבושים במסכות, רוקדים במלוא החושים ומתירים לעצמם הרבה ממה שהתירה להם החברה המהוגנת של אז. נשפי  הקרנבל, ה-Bolas, היו האירוע הנוצץ של השנה. מדובר במסיבה בסטנדרטים ובעוצמות שאינם מוכרים במקומותינו. חוויה מוזיקלית וחושנית רבת עצמה. אני זוכר את תדהמתי כשנכנסתי למועדון האדום והשחור שבבוטפוגו (Botafogo), פוער עיני נוכח הלבוש הפרובוקטיבי, מנסה להגן על עור התוף שלי מהמוסיקה מחרישת האוזניים, מתבונן בעיניים קרועות לרווחה ביפהפיות שפיזזו בלבוש מינימליסטי ולא יודע לאן להוליך את רגלי. עד שהתחלתי לשתות. כוסית קָשָסָה ועוד אחת ועוד אחת. התחלתי לרקוד מבלי משים, בקצב הולך וסוער, האורות שבתקרה ריצדו מעלי, הנערות החשופות ערפלו את חושי ולפתע, נפתחו ברזים של קצף לבן בתקרה שמעלינו וכולנו התכסינו בלבן לח וסמיך. לאחר שהתאוששנו מההפתעה, הצלחנו לפלס את דרכינו החוצה, שתויים ורטובים, וגילינו שבחוץ כבר עלה השחר. כמה שנים מאוחר יותר, במועדון "מוֹנטֶה לבנון", עמדו על מרפסת פנימית עשרות נערות עירומות כמעט לגמרי ושלהבו את היצרים בריקודיהן הנועזים. אחת מהן, בעלת חזות סקסית להפליא, כיסתה את ערוותה בחתיכת בד זעירה, בעוד שהגבר לצדה, סרסור כנראה, הסיר אותה מעת לעת. מלמלתי לעצמי שכאשר יגיע יום הדין האחרון ואלוהים יחריב את העולם, הוא יבחר להתחיל במועדונים שטופי הזימה של ריו דה ז'נירו. נשף אחד, יוצא דופן, מתקיים מדי שנה בחמש אחר הצהרים במלון גלוריה (Gloria) – תחרות התחפושות השנתית. זהו האירוע הפותח את הקרנבל ולמעשה האירוע היחידי המיועד לכול המשפחה. מדובר באירוע נוצץ ומופלא. תחרות של תחפושות מרהיבות, יקרות להפליא. עשויות מנוצות יענים צבועות בשלל גוונים, משובצות בעלי כסף, שמחירן מגיע ל-8000 דולרים ויותר. שיר הלל לדמיון האנושי. דוגמא מופלאה לאנשים שיש להם מטרה שכדאי לחיות עבורה, איזוטרית ככול שתהיה. הם חוסכים פרוטה לפרוטה, פונים למעצבים יקרים ולבסוף זוכים לשבוע של עדנה. לאחר מחיאות הכפיים של התחרות, מוזמנים הזוכים למסיבות הקרנבל ולימים המאושרים שבהם מושכרים למסיבות פרטיות, כמו למשל מסיבת פורים של הקהילה היהודית. לצד התחרות התחפושת היפה ביותר, מתקיימת באותו מקום תחרות על התחפושת המקורית, שם מוצגים גיבורים מאגדות ילדים, כוכבי סדרות טלוויזיה  ושאר מוטציות שיצרה יד הדמיון הטובה.

המסיבה בהא הידיעה דווקא חותמת את הקרנבל. מדי יום שלישי, בלילו האחרון של הקרנבל, מגיעים ההומוסקסואלים מרחבי ריו, ל-Gala gay, המסיבה השנתית של ההומוסקסואלים. ביניהם דמויות ידועות. ב-1989 פגשתי שם שדרן טלוויזיה מפורסם, שכל השנה מדבר אל הציבור כשהוא חנוט בחליפתו ועתה הופיע בשמלת כלה. את המועדון הקיפו מאות סקרנים ברזילאים שהריעו לנכנסים. מתברר כי גם נערות רבות מגיעות כדי לרקוד במסיבה בה הן יכולות לרקוד פרובוקטיביות ככל שירצו, מבלי להסתכן בנגיעות מיותרות.


יש בקרנבל של ריו הרבה יותר מאשר התחרות השנתית של בתי הספר לסמבה, הנקראת בפורטוגלית desfile das escolas de samba", אבל היא ללא ספק הדבר העיקרי. אכן, מדובר באירוע ממוסחר להפליא, אבל הוא נחשב ובצדק למופע המרהיב עלי אדמות.
לקראת סוף המאה ה-19, לבש הקרנבל של ריו אופי ממוסד ומאורגן יותר, עם התארגנות קבוצות צועדים בשם "קורדואיש" (Cordões) , שהכינו את עצמן במיוחד לקראת האירוע. ב-1899 החלה מסורת של כתיבת שירים במיוחד לקראת הקרנבל, שלימים נקראו "samba-enredo" . שירים אלו היו בעלי אופי קצבי וקליט, הכילו מלים פשוטות, ושילבו מוטיבים מוסיקליים מקומיים עם קצב המארש והשפעות אפריקאיות וקריביות. סגנון זה התגבש במהרה לסגנון הסמבה  (Samba), שהוא הסגנון המוזיקלי והריקוד המסורתי הנפוץ ביותר בברזיל, ואף נחשב לאחד הסמלים הלאומיים. מקור השם "סמבה" הוא כנראה מהמונח "מֶסֵמבה" (mesemba) - מקצב דתי שמקורו באנגולה. הסמבה התפתחה בריו דה ז'ניירו (אז בירת ברזיל), בהשפעת מהגרים שחורים מבאהיה.


עד תחילת שנות העשרים של המאה העשרים הייתה הסמבה מחוץ לחוק בגלל האופי הגס והמוחצן של הריקוד. בסוף שנות העשרים נפתחו בתי הספר הראשונים לסמבה. עם השנים הפכה ההתארגנות הקבוצתית לקראת הקרנבל למורכבת יותר ובשנות ה-20 של המאה העשרים התמסדו ה"קורדואיש" למעין מועדוני סמבה בשם "בלוקוס" (Blocos) ובתכנים שיצרו הם כללו גם נושאים מהדמיון ורעיונות נועזים.
הקבוצה הראשונה, הייתה Deixa Falar. הקבוצה החלה לפעול  בפרבר בשם Estacio בשנת 1928. לא חלף זמן רב והקבוצות הללו החלו לקיים מצעדים מאורגנים וגם תחרויות.
בשנות ה-30 החלו ה"בלוקוס" לראשונה להגדיר עצמם לראשונה כ"בתי ספר לסמבה" (escolas de samba)  במתכונת המוכרת היום. בתי הספר הראשונים לסמבה היו קטנים עם לא יותר מ-50 תלמידים שצעדו וחוללו לצלילי המוזיקה, בלי תלבושות מיוחדות. הסמבה הפכה כבר למקובלת ולחלק אינטגראלי מהקרנבל בברזיל, כאשר כל בית ספר לסמבה מכין "סמבה-נושא" (samba-enredo) למצעד בתי הספר לסמבה.

ב-1932 התקיימה התהלוכה הראשונה, התחרות השנתית של בתי הספר לסמבה, שעד היום מתקשרת אסוציאטיבית למילה "קרנבל". בתחרות ההיא ניצחה הנבחרת של מנגיירה (Mangeira), שעד היום נחשבת לאחת הקבוצות המוצלחות בריו דה ז'ניירו. מוזר ככל שיישמע, התהלוכה הצבעונית הזו התקיימה לראשונה רק שנתיים לפני ה"עדלאידע" של תל אביב. אם כי אני משער שכבר אז עלתה היצירתיות של ריו והמשאבים שהשקיעה על אלו של תל אביב הצעירה.
טעות מקובלת היא לראות בבתי הספר לסמבה, מקומות בהם לומדים כביכול לרקוד סמבה. אין צורך ללמד ברזילאים לרקוד סמבה. הם יונקים אותה משדי אמותיהן. הקצב טבוע בעורקים והם מפזזים לפני שלמדו ללכת. מדובר למעשה במועדונים שכונתיים, שלקראת הקרנבל מתאמנים באולמות של בתי ספר, שנמצאים ריקים בשל חופשת הקיץ. בכול בית ספר לסמבה של הליגה העליונה רוקדים בממוצע כחמשת אלפים רקדנים. ב-1984 התאגדו בתי הספר לסמבה בארגון על שנקרא  Liesa והם משתפים פעולה ומתאמים עמדות בנושאים שונים. הקבוצות מאפשרות גם לזרים לרקוד בקרנבל. כל מה שנדרש הוא תרומה סמלית של כמה מאות דולרים והגעה לחזרות אינטנסיביות כשבועיים לפני התחרות עצמה. זהו עסק יקר. עלותו של כל רקדן מוערכת במאתיים דולר. מרביתם לא מביאים את הכסף מהבית. הוא מוזרם על ידי גופים לא רשמיים, אם נאמר בעדינות.  אם נכניס לתוך המשוואה גם את כרטיסי הכניסה, את בתי המלון ואת צי האוטובוסים, מדובר בסכומי כסף גדולים שמתקשים לנוע במעגלים כלכליים רגילים. גופים כלכליים אלטרנטיביים שבמשך השנה עסוקים בתעשיית ההימורים הבלתי חוקית, משמנים את גלגלי השיניים של הקרנבל. ועדיין, למרות הכול, בתי הספר לסמבה גורמים ל"קָרְיוֹקָס", כך מכונים תושבי ריו, לגאווה רבה מאד.


לכול תושב המתגורר באחת הפבלות (משכנות העוני) של ריו, ישנם שני מושאי הזדהות: קבוצת הכדורגל ומועדון הסמבה. את הקבוצה הוא מלווה מדי יום ראשון במשחקה כנגד קבוצה יריבה. הוא מתבונן בשחקנים בעיניים כלות וחולם שיום אחד יהיה כמותם. הם הגשימו את החלום הברזילאי: לצאת מהעוני ולהיות עשיר ומפורסם. בפרפראזה על משפט מפורסם, ניתן לומר שבצקלונו הדמיוני של כול אוהד כדורגל ברזילאי ניתן למצוא את נעליו של פלה (Pele). מי שהתחיל כנער עני שבעט בכדור  סמרטוטים בשכונת עוני של סנטוס (Santos) הפך להיות כוכב עולמי ומכונה "המלך" עד היום. כך גם התהלוכה הנוצצת של בית הספר לסמבה, מהווה מפלט דמיוני לעולם שכולו זהב מרגליות וצבעים פסיכודאליים.

כאמור, לא מדובר באירוע ספונטאני. הקרנבל עבר מהשתוללות יצרים חושנית לאירוע חברתי וכלכלי, המאורגן על ידי פרנסי השכונה. הפָבֶלוֹת, שכונות העוני , הן יחידה אורבאנית בעלת קודים נוקשים משלה. כך שמי שזהו תפקידו, פונה בעוד מועד לכיאורוגרפים המעצבים את הריקוד ואת התחפושות. ל"בתי הספר לסמבה" יש חופש כמעט מוחלט לבחור את הנושא שיוצג באותה שנה. המגבלה היחידה: הוא צריך להיות קשור בדרך כלשהי לברזיל. במאמר מוסגר, אין כמעט נושא שאי אפשר לקשור לברזיל: החל באומנות וכלה באיכות הסביבה. אפילו נושא כמו מיתולוגיה יוונית, שעל פניו אינו רלוונטי לברזיל, אפשר היה לקשור ל"אורפאו נגרו" של מרסל קאמוס. כך גם "הדתות בעולם", "התרבות" ועוד. לעתים מנוצל הקרנבל למחאה חברתית, כפי שקרה בשנות ה-80, לאחר שהוסר המשטר הצבאי, הוקדשו כמה מנושאי הקרנבל לדרישה להחזיר לברזיל את השנים האבודות. לא עוד. בעשורים האחרונים הנושאים הקלילים יותר מושלים בכיפה: ים, כדורגל, אופנה. אפילו נושא איזוטרי כמו "מקלחת", שאפשר לאותה קבוצה, שאגב זכתה במקום ראשון, להציג לראווה עשרות נערות עירומות. א-פרופו עירום, זהו אלמנט שתמיד עובד, אם קשור לנושא אם לאו. נערות לבושות בחוטיני שעוביו כשל חוט דנטאלי, חושפות לראווה שדיים שזופות, בדרך כלל לאחר שעברו הזרקה הגונה של סיליקון. המסורתיות שבהן  מכסות את פטמותיהם במדבקות זעירות וכולן מרבות לנענע את חמוקיהן לקול תשואות הקהל. לפני מספר שנים טענה הכנסיה שהעירום מרחיק תיירים מן הקרנבל והמליצה להלביש את הרקדניות. קשה להאמין שמישהו התייחס לכך ברצינות.


אגדה אורבאנית מספרת שמיד עם סיום הקרנבל, מתחילות החזרות לקראת הקרנבל הבא. מתברר כי אין צורך בכך. חזרות של חודש יספיקו בהחלט. בחודש יולי לערך, נחתמים החוזים עם הכורואוגרפיים ונעשות הזמנות של נוצות יענים מהחוות שבדרום אפריקה. מן הסתם נבחרות אז המתפרות בהן יתקינו את התלבושות המהודרות. בינתיים, הכול סודי: הנושא, התלבושות, העגלות. רק שיר הקרנבל, אותו פזמון קליט שמילותיו, הסתמיות בדרך כלל מושרות בפי כול. לקבוצות המתחרות יש עניין שהצופים יכירו את השיר וילהיטו את האווירה.

בתי הספר לסמבה, מחולקים לליגות, בדומה לקבוצות הכדורגל. בליגת העל מככבות ארבע עשרה קבוצות, שאחת מהן תרד בסיום הקרנבל אל הליגה הלאומית. לעומת זאת, המובילה מבין קבוצות הליגה הלאומית, תעלה ליגה בסופו של הקרנבל.  הקבוצות צועדות תוך שמירה על כללים ברורים. אכן, המילים "קרנבל" ו"כללים ברורים סותרות זו את זו, אלא שבברזיל על חוסר הספונטאניות מחפה שמחה עממית המורגשת הן בקרב המשתתפים והן בקרב הצופים, שאינם חדלים מלשיר, לרקוד ולהריע.

לא כל אלפי הרקדנים מחוללים כאיש אחד. בית הספר לסמבה מחולק לתת קבוצות הנקראות אלאס (Alas) וכול אחת מהן מייצגת נושא אחר.ראשית כול יופיע שלט, הנקרא "אברה, אלס" (Abre Alas), היינו, "פתיחת הכנפיים", השלט מודיע על שמה של הקבוצה, לייתר דיוק שמה של השכונה ממנה יצאה הקבוצה. אחר כך צועדת בסך שורה של גברים מבוגרים, המכונה "מועצת המנהלים" ("comissao de frente"). למען האמת הם אינם מנהלים דבר. הם אנשים נשואי פנים בשכונה, שזכו בכבוד כהוקרה למעמדם או פועלם. המנהלים האמיתיים מתרוצצים, כשהם מצוידים במשרוקיות ומנופפים בידיהם. אחריהם מגיעה קבוצה של  נשים מבוגרות הלובשות שמלות בהייניות לבנות, רקומות ברקמה פורטוגלית, בדיוק כפי שלבשו השפחות עד סוף המאה ה-19. הם מכונות "ala das Baianas" ומייצגות את האלמנט הבהייני בתרבותה של ריו.

ב-1877 שרר רעב גדול בצפון מזרח ברזיל ובהיינים רבים ירדו לריו דה ז'נירו לשבור שבר. אגב כך הם צבעו אותה בצבעיהם השמחים ובאמונותיהם הסינקרטיסטיות. מדי קרנבל מודה ריו לבהיינים שהעשירו את תרבותה במוסיקה השחורה הקצבית שלהם. הודות להם הפכה ריו להיות עיר נהנתנית ועולצת כפי שהיא כיום, בניגוד גמור לערי הדרום החרוץ, העשיר וחמור הסבר. אחרי הבהייניות יופיע צמד רקדנים מובחר. הגבר מכונה "הרקדן הראשי" והאשה - "נושאת הדגל". הם לבושים בנוסטלגיה, במחלצות בנוסח המאה ה-18, מסחררים את הקהל ואת צלמי הטלוויזיה ולעתים מסתחררים בעצמם. אחריהם עוברות קבוצות של רקדנים, המאורגנים בגושים גדולים, בדרך כלל לפי צבעי בגדיהם או הנושא שהם מגלמים. כל קבוצה לבושה בצבעים מרהיבים הנראים למרחוק כאילו גוש ירוק, סגול או צהוב נע בזריזות תוך נפנוף ידיים ומחיאת כפיים. סביב הקבוצות מרקדות קבוצות קטנות של מתופפים שמיטיבים לחולל ולתופף גם יחד, קבוצות אלו המכונות "בטריה" (bateria) משלהבות את הקהל ומפגינות את כישוריהן במיוחד מול השופטים. בין קבוצה לקבוצה, נדחפות בכוח הידיים בלבד, האלגוריות (Alegorias), אותן עגלות ענקיות, בנויות בדרך כלל מקלקר או מעץ ונראות כמסכות ענקיות, בעלי חיים מיתולוגיים, או פסלים מודרניים. לאלגוריות הנושאות עליהם רקדנים,  יש בדרך כלל שלד מאלומיניום.  האלגוריות הצבעוניות אינן חדלות להפתיע בצבעים, בדמיון ובמקוריות שלהם. שיר הלל לאדם היוצר. בין לבין ירקדו דוגמניות על יפהפיות, או הומוסקסואל ידוע, הקוצרים אף הם את תשואות הקהל. לעתים קרובות מתהדרות הקבוצות בכוכבי טלוויזיה או שחקני קלנוע, אם כי ה"בון טון" אצל הזמרים הוא כמובן הקרנבל העממי יותר, הסוער יותר והגדול יותר, בסלבדור בירת בהיה

במרכז המסלול ניצבת במת השופטים, שמורכבים מה"מי ומי" של ריו. יהיו שם דוגמנית, שחקן קלנוע, פוליטיקאי צעיר, אומן ועוד כמה ידוענים. ההרכב מזכיר לעתים תכנית ראיונות בשידור חי שהנחה בעבר דן שילון.  הרקדנים מתקרבים נרגשים אל מול השופטים, שעתידים לחרוץ את דינם לשבט או לחסד. הם בדרך כלל משתדלים שם מעט יותר, ניסיון לסחוט לעצמם עוד נקודה של זכות. בתי הספר של "הליגה הלאומית" צועדים ביום שני ושלישי. בתי הספר של "הליגה הארצית" בימים שבת ושלישי. בתי הספר של "ליגה א'" צועדים בשדרות ריו ברנקו (Rio Branco) שבמרכז העיר. התחפושות הללו אינן מתקרבות לקרסולי אלו שבליגה הגבוהה, אך לעומת זאת, אפשר להתערבב ברוקדים ואף לצלם אותם מקרוב. יש לא מעט חן דווקא בשמחת עניים.בעבר הלא רחוק, עד אמצע שנות ה-80, התקיימה התחרות הראשית בשדרות ריו ברנקו, שם ישבו הצופים על גבי טריבונות מאולתרות. ב-1986 עברה התחרות הצבעונית לטריבונות קבועות, במתחם מיוחד שתוכנן על ידי האדריכל המיתי אוסקר נימייר ומכונות "סמבדרומו" (Sambadromo).


הקרנבל שהחל את דרכו כאירוע כאוטי, כהזדמנות להשתחרר ממוסכמות החברה וממגבלות הסוּפֶּר-אֵגוֹ, הפך לאירוע מסודר להפליא. כרטיסי כניסה יקרים נרכשים מראש. מערכת מאורגנת ומשומנת של אוטובוסים מסיעה את עשרות אלפי הצופים (כ-200,000 בכול ערב), אל הטריבונות. הצופים, רוכשים כרטיסים שמחירם נע בין 100 ל-300 דולר ומתיישבים במקומם,  בדרך כלל על כריות פלסטיק. העסק מאורגן להפליא. לכול טריבונה שירותים צמודים ודוכנים למכירת מזון. למרות שהאירוע מוגדר כ"מופע", דומה וכולם נוטלים בו חלק פעיל. בניגוד למטיילים ישראלים רבים, הברזילאים אינם יושבים, אלא רוקדים, רוקעים ברגליים ומנופפים בידיים. ברזיל. זה המקום שבו כל אחד, אפילו אם הוא לבנבן, מבוגר ומגושם, יישאב לאווירת הטירוף וינענע את כל גופו, עד עלפון החושים.
בין היושבים מקפצים להם רוכלים, לבושים בסרבלים מזהים ומוכרים בירה, קָשָסָה ומה לא? ישנם כמובן כרטיסים יקרים הרבה יותר. אלו שידם משגת יושבים לצד שולחנות צמוד מאד לתהלוכות והאח"מים ממוקמים במרפסות מוגבהות, כולל שתייה וכיבוד. כולם נהנים, למעט ההמון הברזילאי, שאין ביכולתו לרכוש את הכרטיסים והחג שלו הופקע לטובת עשירים ממנו. עוד סיבה לתסכול ושמחה.
סדר הקבוצות נקבע מראש ולכול קבוצה מוקדש זמן של בדיוק 80 דקות. כל קבוצה תעשה את כול שביכולתה כדי לנצח. לשופטים קריטריונים ברורים וההכרעה קשה. לעתים בין הקבוצה המנצחת לבאה אחריה מפרידות שתי נקודות בלבד, מתוך 700 נקודות סך הכול. ביום רביעי בבקר, עם היוודע דבר התוצאות, יש שמחים וכמובן גם מאוכזבים. לעולם מושמעות טענות על זיופים, בדרך כלל מהמפסידים בלבד. לעתים מבכרים השופטים להימלט מריו עד יעבור זעם. לפני כשני עשורים רואיינה בטלוויזיה דוגמנית מבין השופטים שטענה שמאיימים על חייה.

הקרנבל הינו כר נרחב להשתוללות יצרים. מכול סוג שהוא. מטבע הדברים, האלכוהול ותחושת הקיפוח החברתי שהקרנבל בא לחפות עליהם, מעודדים אלימות. המשטרה מצדה עושה ככל יכולתה כדי להגן על הציבור מפני פגיעתם הקשה ואינה מהססת להשליך את הפוחחים למעצר, גם אם אינם פושעים מועדים. ביום רביעי בבקר, כשתרועת הפסטיבלים מתחילה להיאלם, מוציאה המשטרה את כל "הארחי פרחי" שנעצרו ונכלאו בתקופת הקרנבל , מצעידה אותם באחד הרחובות והם מקפצים אגב שירה: "הו הו מה עשיתי בקרנבל"....
בשבת שלאחר הקרנבל צועדות הקבוצות המנצחות מכול הליגות. הצופים זוכים לראות את שש הקבוצות הטובות ביותר, דבר שמבחינה סטטיסטית נבצר ממי שצופה בהם במהלך הקרנבל (אז הן נחלקות לשני לילות), אבל הפעם, התחרות נעדרת את המתח. חדי העין יכולים להבחין במעט עייפות החומר. אבל היופי והמקצועיות מחפים על הכול, מה גם  שבסופה של כול תהלוכה, משליכים המרקדים חלקי תחפושות אל הקהל וזה גומל להם במחיאות כפיים אסירות תודה.
ביום ראשון בצהרים מתבצע אקט אחרון של סיום. המוני אדם, מרביתם בבגדי ים, רוקדים אחרי משאית עמוסת רמקולים, "טריו אלקטריקו" בסגנון באהיה, במחווה של פרידה מהקרנבל. הם שמחים, עולצים, מלהיטים את גוף עד לנקודת רתיחה כמעט, מיכלית מתיזה עליהם סילונות של מים והם מנסים לתפוס עוד רגע של עליצות. סך הכול מצפה להם עוד שנה, עוד 51 שבועות תמימים ללא קרנבל.

אפילוג:
קרנבל 1995, הקבוצה המובילה היתה זו של מנגיירה, שפעמים רבות זכתה במקום הראשון. בקבוצה רקדו אז אלפי רקדנים, בתחפושות מושקעות היטב. גם באלגוריות הושקעו דמיון ומשאבים רבים. ובכול זאת את עיני כמו את עינם של צופים רבים צדה דמותו של נער שחור, לבוש גלימה סגולה ששוליה רקומים כסף וחשוב שמגבעת "קוסם" שחורה. הנער הצנום היטיב לנגן בחצוצרה, כאילו הופיע בקונצרט. כישורנו הרב, יחד עם גילו הצעיר זיכו אותו באהבת הקהל.
ביום רביע בבקר, לאחר שהודיעו בכול אמצעי התקשורת על הקבוצה המנצחת, עצרתי את האוטובוס ליד הפבלה של מנגיירה וירדתי עם מטיילי לשיטוט בשכונה. בדרך כלל אינני אוהב כל כך את השוטטות הפולשנית של תיירים אמידים במשכנות עוני, כשהמקומיים מביטים בי במבטים צורבים ובעיניהם ניכרת השאלה מדוע אני , הזר, שבכיסי התפוחים מספיק ממון כדי לקנות כאן כמה בתים, מדוע אני בא לשעשע את עצמי במגורי עניים. ובכול זאת, הסקרנות התיירותית מנצחת. הוריתי למטיילי להשאיר את המצלמות באוטובוס, כדי לשים סייג למציצנות וצעדתי לצד גברתן מקומי ממכרי, שדי במראהו המוצק, שהזכיר מקרר גדול, כדי להרתיע עושי צרות. לפתע, בכיכר קטנה בלב השכונה צדה עיני נער מקורזל שיער, שדימיתי לזהות את עיניו היוקדות. לחשתי דבר מה על אוזנו והוא נעלם בבית הדל שממול. המתנו מספר דקות. המטיילים שלא הבינו מה קורה, החלו לגלות סימנים של חוסר סבלנות, אבל התעקשתי להמתין. לפתע נפתח חלון "קוקיה" בגג הבית שממול וממנו הגיח ראשו המסולסל של הנער, כשהוא חבוש במגבעת מאורכת, לבוש בגלימה סגולה ששוליה רקומים בכסף ובידו חצוצרה. לאחר שהחלפנו מבטים הוא קרב את החצוצרה לשפתיו והחל לחצצר במיומנות מפתיעה. היה זה הנער של אמש, המחצצר המוכשר של מנגירה שהיה למלך ליום אחד.

01bright

01bright

01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife